| 10/2008
האגדה על הנסיכה דיה וצימאס הקטן
בממלכת לוכלין שררה השמש והרוותה טללי אור מעוטים באותו יום נפלא בה הנסיכה דיה הגיעה לעולם. היא לא הגיעה מלידה והתעברות לעולם – לא – היא נוצרה מהאלים עצמם, מהתנגשות השמשות, מאורן המדהים מכל, וכך הגיעה לממלכה באותו יום מדהים. כלל אנשי חצר המלוכה של לוכלין עמדו, וגם הכהנים האלפיים הגדולים והמלך שראוְ והמלכה קראיינה עמדו והמתינו, לאותו הרגע שבה קרן האור התהוותה, וגרמה אף ללילות החשוכים של ארץ מאורשוֹ לזרוח לכמה רגעים ארוכים. והנה, הנסיכה המופלאה דיה, נחתה מהעולמות העליונים, כנוצה קלילה, כנשיקת הנצח אל עבר העולם. עתה בעולם ישרור שלום, סברו המלך שראו והמלכה קראיינה. עתה לא יהיו עוד מלחמות.
אך לא היה כך. הכהן הגדול, יא-את-קאל, סיפר למלך הרשע של הביצות, שליט הגובלינים ומלך ארץ מאורשו, הלוא הוא – לורד מאורשו הנבזי והנורא, כי בשעה זו כל חיילי ארץ האלפים יהיו בטקס הגדול, יגנו על הכהנים ועל המלך, ושאר הממלכה תהא פרוצה לכל מכל. וכך היה – באותה שעה, כאשר ההבזק התחיל, ידעו כוחות הרשע של מאורשו לרוץ ולהוריק חרבם באותה ארץ. ואכן, חורבן גדול ידעה לוכלין. כאשר הגיעו גייסות הגובלינים הנוראיים אל ארמון המלכות ואל המקדש, שם ראו את אורה המדהים של דיה, לא ידעו כיצד לקחתה. לורד מאורשו הנבזי והנורא הרי ידע על הנבואה הזו משכבר, מאז שהיה קוסם קטן באקדמיה של לוכלין, אך מעולם לא תמה מה יעלה בגורלו הוא כאשר תגיע השעה. והנה הגיעה השעה, ועל כן, החליט הלורד הנורא לקרוא לקהל חסידיו ולהקים קסם נוראי, שיעלה להבה חשוכה מכל מתוך הכלום, ויהפוך את הנסיכה דיה לשלו, כמוהו, נוראית ואפלה.
באותה שעה, אל מול הגבולות הקדמיים של לוכלין, נותר צוות קטן של סיירי הגבול האלפיים הגבוהים. הם ידעו את אשר עלה בגורל לוכלין והצטערו שהפיקוד הגבוה שלהם לא תגבר דיו את החומות. כאשר הגייסות הגובלינים באו הם הצליחו להדוף אותם בגזרה שלהם ולהפיל רבים מן הנוראים, אך לצוות קטן ואף לגדוד של אלפים מאומנים אין סיכוי מול רבבות הלגיונים של הגובלינים הנוראים. פצוע, חבול, אך מלא תקווה קם שמגרא, הקצין שלהם, וקרא לצוותו להתאגד. כדי להציל את הממלכה, היו צריכים להתאחד עם שאר האלפים מכל קצוות הארץ. על כן, היו תחילה צריכים לעבור ביער הגדול ולקרוא לאלפי היער, לעבור במדבר ולקרוא לפועלי הערבה ושודדיה, לעבור דרך ההררים המושלגים של ארץ נורדיווה ולקרוא לאיתני החורף – ולכולם – להתמודד נגד הלורד מאורשו, גייסותיו ועוזריו בכל המדינות. וכך היה. יצא שמגרא וצוותו והחלו לרכב אל עבר העצים, כאשר בדרך תקפוהם דובי יער מפחידים – אך הלה לא הרגו הם, לא, חלילה – אלא קראו להם בשפתם, ואלו הצטרפו למסעותיהם.
כאשר החלו לגייס את צבא החופש, שאלם המלך האציל של אלפי היער – מדוע אין הם קוראים לעזרת הקרפדות הטרוגודילים? הרי גייסותם רבות ורצונם טוב ואהבתם גדולה לאור! – ענה שמגרא, כי אותם קרפדים לא ראויים הם, קטנים וחלושים, ואין להם סיכוי לעמוד כנגד הצבאות הנוראיים של מאורשו. המלך האציל של אלפי היער לא הבין מדוע, אך קרא לגייסותיו האמינים ואמר להם – קשתיי הנאמנים, האלפים הגבוהים זקוקים לעזרתנו. צאו, קשתים, צאו והביסו את כוחות החושך. למענך ולמען האור! קראו הקשתים והצטרפו למסע של האלפים הגבוהים. בדרך אל המדבריות, עברו הצוותים בארץ הביצות, ארץ הקרפדות. והנה, נגשה אליהם קרפדה אחת ושאלם – חברים, חברים! עצרו נא. לאן פניכם מועדות? – ענה לו שמגרא – למצוא את נסיך השודדים, איוואנא, ולקרוא לגייסותיו להצטרף אלינו, להחזיר את ארץ לוכלין לאור! – שאל אותו הקרפד, אשר שמו היה צאמיס – נפלא! האור הנפלא שהגיח לארץ הגיע הרי מארמון הממלכה הזו. תן לנו את הזכות להצטרף למסעך ולהביס את אשר באו להרסכם. אך שמגרא צחק לדידו והמשיך במסעו אל עבר. צאמיס לא היה מאושר מכך. צאמיס היה הקרפד הכי מכוער בביצה ולא היו לו חברים רבים. למרות שבפעם ההיא שאנשי הזאב הנוראים באו ותקפו את הכפר הקטן שלו, הוא היחיד שאחז בסכין ושחט את אויביו לבדו. חבריו לא ידעו לגמול לו, שכן הקרפדות באמת היו עם מרובה גייסות אך אנשים צרים וקטנים היו. לא כך היה צאמיס, שהיה רועה את הנבגים ושורק להנאתו שירים קלים על הרוח והטבע והביצה היפיפייה שהייתה לו בית. צאמיס החליט ששוב הוא נקרא לדגל – ואם אין הקצין רוצה את עזרו, יחלוץ חלציו בעצמו וילך להציל את האור מכליון.
אחר חודש מהיר וקל, כאשר הירחים התחלפו אחד עם השני, מאחורי שמגרא היה צבא ענק. שמגרא כינס את כולו, אנשי הקור ואנשי המדבר, אלפי העצים וחבריו ליחידות של לוכלין – והזכיר להם את הרוע הנורא, הזכיר להם, שהם הם – מצילי העולם.
אותה שעה צאמיס לא הקשיב כלל לנאום, אלא פילס דרכו בן היערות והגיע לחומות ההרוסות של לוכלין, ונתפס ע"י חיל מוצב גובליני. תפסנו אותך, מרגל קטן! – אמרו לו – שמענו כי קצין אחד זוטר וקטן מלוכלין עבר כנראה דרככם, קרפדות קטנות ונחשלות, האם ראית אותו?
צאמיס לא הקשיב ושרד את העינויים הקשים. אך כאשר נגלתה לו שעת הכושר קרא לגובלינים ואמר להם – הביטו, ציפור! – והלה השתחרר מכלאו, ושחט את הגובלינים בקרב חרבות מרשים.
צימאס המשיך והתקרב ופגש בעניי לוכלין אשר סיפרו לו את אשר נעשה בעיר. מסתבר שהכהן הגדול האלפי, יא-את-קאל, מונה לשליט הזמני של לוכלין ושעבד קשות את כל תושבי הממלכה הנהדרת, ולו בלבד שיהיה מספיק כח כדי שהתגלותה של דיה לא תבוא לעולם, אלא התגלותו של הרוע הנצחי יבוא במקומה. התעניין צימאס – וכיצד יהיה אפשר למנוע זאת? – ענה לו אחד, כהן אשר לא נמנה עם הבוגדים בממלכתו, כי יהיה עליו לנצח בעזרת האור הגדול האמיתי אשר בתוך תוכו, אור בלתי נלאה – שרק הוא יכול לנצח אף את אור האלים. ניצוץ קטן ומדהים של דבר שאין להשיגו, אלא מתוך הכלום הנהדר. צימאס ניסה להבין ונזכר באותו רגע ארוך שבו דיה החלה לרדת כנוצה אל העולם, מן העולמות העליונים. אותו רגע ראה את זיו פניה, את קימוטי שפתיה, את שיפולי גופה. אכן, לא מאדם ולא מיצור נוצרה – אלא משמש, מאור טהור. לא היה דבר נפלא ממנה, חשב וידע. והייתה זו אמת. לא היה דבר נפלא ממנה.
אותה שעה גייסותיו של שמגרא החלו פונים אל עבר חומותיה של לוכלין, והחלו להפיל רבים מהגובלינים הנבזים אל רגבי עפר, מדממים וגוססים. אך לא חלפה שעה קלה, ויד הגובלינים שוב הייתה רמה – כל האופל והחושך שבקע לפתע מהארמון החל להפוך לסער נורא שהגן על הגובלינים והכה קשות בכוחותיו של שמגרא.
צימאס התגנב והגיע לארמון. ושוב קרא לגובלינים להביט בציפורים שלא היו שם, וכך חמק ונכנס לתוך משכן הקודש, שם ראה את אותו מחזה מדהים של אור אל מול חושך, דיה אל מול מאורשו וכוהניו.
צימאס לא בזבז שנייה והחל לדקור את כהניו. טיפש! קרא אליו הלורד מאורשו. לא תוכל להביס אותי, אני הוא הלורד מאורשו, שר האופל הנורא מכל! כוחותיי הנצחיים והשחורים הן מהרוע הנצחי, ומה לך, קרפדה קטנה ותמימה, נחשלת ועלובה, אל מולי? אף לא אלף אתה, אף לא שר צבא! לא יותר מנער קרפדה. אך צאמיס (או צימאס) לא הקשיב, עצם עיניו ודמיין את דיה, דמיין את אורה נפלא, נזכר באותו רגע, ולפתע שמע בת קול גדולה מכל שבקעה ממנה – "אשר יבוא להצילני יזכה באור גדול מהעולם הזה."
שמע שמגרא את הקריאה וניסה ללחום אף יותר ממידתו, ואף השתמש בכישופים שונים שלמד מתוך סיוטיו – אך אלה לא שעו. הכח של מאורשו היה חזק מכך.
אך לפתע, נס הכה. צאמיס החל, בלחישות ולאחר מכן בצעקות – "אני אוהב אותך, דיה, אני אוהב אותך, דיה" – יותר ויותר חזק, עד אשר האור של דיה החל לגבור, ולעלות, ולסנוור את עיני מאורשו – ובשעת כושר זו, לקח צאמיס הקטן את פיגיונו הדל ושיסף את גרונו של מאורשו. לפתע, כל האופל נעלם וגייסותיו של שמגרא גברו על כל הכוחות הנוראיים והבוגדניים של הגובלינים והכהנים.
ואז העולם החל לזרוח שוב, וכל המתים הפכו לשושנים צחורים ו-וורדים כתומים, כל הפצועים לבריאים וכל האוהבים – זרחו כשמשות. דיה קמה והלכה, חייכה, והתקרבה לצימאס הקרפדה – שהסתגר בפני עצמו ועצם עיניים. הוא לא יכל להאמין שדיה מתקרבת אליו – אל צימאס הקטן, הקרפדה המכוערת והקטנה, ובאה – ומלטפת פניו – ולפתע – הופכת אותו לנסיך כמוה, עשוי מאור טהור, משמשות.
הרי אתה הוא שבאמת הצלתני, צימאס – כך אמרה לו – הרי אתה זה שבאמת אהבתני ולא זלזלת בעצמך ולא פחדת, אף לא אל מול מכשף נוראי כאותו לורד. עתה, אהיה שלך ואתה תהיה שלי.
וכך התעלו צימאס ודיה אל עבר עולמות עליונים, והשכינו שלום גדול ונפלא בעולם, והם חיים לנצח נצחים, עד עצם היום הזה.
*
נחשו על מי.
רק בשבילך, נסיכה.
אהבות עולם
צרי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
