הכביש של קרית שאול, שעת צהריים.
אלו כמעט רגעים שאפשר ליצור מהם סרטים. התעוררות עד כדי התפכחות, ופתאום הודעה פשוטה משנה לך כמה שבועות שלמים. לאנשים אחרים זה ישנה את המשך החיים שלהם. במקרה שלי זה אפילו לא נגע בחוטי הרגשות. אבל כן, היא נפטרה, סבתא, אותה הסבתא שרשמתי עליה רשימה לא מזמן, בנוגע לכמה שאני רחוק מרגשות כלפיה. וכך היה. גם כאשר ליווינו את גופתה ליד הקבר של סבא, צדק לפניה יהלך, זכור מאין באת ולאן אתה הולך - גם אז לא חשתי דבר מלבד את התחושה הכואבת של הקהל שהיה לידי. "אתה הנכד השנים-עשר," מזכירה לי אמא ודודה נעמי איתה, עוזרת לאמא, "ממך נחסך להכיר אותה, לקבל את כל זה."
כל זה אומר הרבה יותר מכל העצב הזה. כל זה אומר להכיר את כל המשפחה, את כל הטוב. יש המון פאשלה בזה שנולדתי אחרון למשפחה הזו - הן לקטנה והן לגדולה - החל מהעובדה שאני עדיין לא יודע לרכוב על אופניים (אולי ישתנה בקרוב) ועד לעובדה שלא יצאתי איתם לטיולים, לא למדתי איתם דבר, לא השכלתי מחכמתה הענקית של סבתא או מדברי סבא, כי פשוט הגעתי במקום אחרון. כשסבתא הייתה כבר זקנה מכדי לספר וסבא היה עיוור. ומהצד השני - לא ידעתי הונגרית, אז חזיתי רק בהתפוררות של שני הניצולים שכיניתי אוניו ואפו. במקום מסויים, העצב שלי על יותמות ההורים שלי נובעת משני מקומות - הראשון הוא עצבונם של הוריי באשר הוא כהזדהות של בן אוהב, והשני - העובדה שנמנע ממני, מכורח החיים והזמן והגורל, לא להכירם, ולא לזכות להזדמנות אמיתית וכנה להכיר.
נתמודד. והנה הרכב עובר אל מול מחצבות השיש הקרובות לבית הקברות, הנה חנויות העודפים שמשום מה בהקו באותם צהריים. ומתמיה אותי.
אז קונים שושן לבן, ומביאים לאהובתי.
*
ים, שקיעה מהירה,
הצלחנו אני ושילה (וגם חגית וקשת, כשחושבים על זה) כמעט לאחר לאוטובוס, שהיה מלא בזקנים כהרגלו בקודש, לעומת יובל, ינינה, אני ושילה. גרעין צעיר קטן, מלווה בכתב עיתון וצלם של הערוץ המקומי וערוץ 1, המביטים בעינינו ובוחנים כיצד הקהילה משלחת לה את חטאיה ומעשיה הרעים.
ותשליך במצולות ים כל חטאותם. (מיכה, ז')
והנה. ניצבים אל מול חומות הרוח והחול והמים, הים צוהל והשמש נופלת, ואני רק מבקש. סליחות ובקשות פרטיות. שאורי יחלים. גלעד שליט יחזור. שאהובתי תהיה פה יותר, שאמא תקשיב ותירגע, שסבתא תעלה השמיימה בחסד ורחמים, שתהיה שנה טובה, שהכלכלה תתאזן ושאני לא אכנס לאוברדראפט ושיהיו לי עוד קצת תלמידים.
הרעיון היה, בעיצומו של התשליך - אפילו לא לנענע את הכיסים כבצפוי מתשליך - אלא לכתוב על החול את המילים שאנחנו רוצים. בין אם זה מילים שאנחנו רוצים שיישכחו, לבין אם אלו מילים שאנו רוצים שיתגשמו.
רשמתי את הכל. משפטים. משפטים. העיקר להוציא. לבד, אל מול שמש כמעט שקועה לחלוטין במימיה של אשקלון, להוציא. לבקש. לרצות. לתת. באותו יום גם קיבלתי את השיחה שמאשרת סופית את כניסתי לבת-עמי בתור בן שירות. זהו. עכשיו מה? מחכים אחרי החגים. בכל זאת תקופות לא קלות עוברות כאן.
שיחות עם שילה על הימים של כיתה ט' וי', מנקודות מבט שלא האמנתי שהיו, אבל הנה, עדיין נזכרו לה. על הסיפור דאז, עם רותם. חוק ההתיישנות כבר פועל עליו. לא, לא היה שם אונס. הייתה שם מניפולציה. הייתה שם הפגנת כח בלתי נסבלת מצדי. הייתה זו השנה שבה למדתי מה כוחה של מניפולציה הגונה וטובה, בטח ובטח אם היא באה מכמה כיוונים. אלוהים. לא ידעתי שיש במה להזכר כשמדברים על זה. אבל מסתבר שכן.
והנה, מחזיק את שילה חזק כשהיא נזכרת באקס שלה, ואני נזכר בכל השנה הטרופה הזו, אני מבין.
*
מחוק, על המיטה, והשמש
מקורזלת לחלוטין. המיטה שלי הצליחה לזוז בגלל התזוזות שלי, כך שהיא רחוקה מעט מהקיר, באופן אלכסוני ומוזר. ימים מוזרים עוברים, רובם בחוסר מעש רלטיבי כזה או אחר. העיקר שיש את ה-500 ג'יגה החדשים, אותם כבר הספקתי למלא חלקית (מתוך 465, 333 נותרו, ותוך כמה שעות, יהיה זה פחות מ300). חוסר מעש, אך השמש מצליחה לגרום להכל להפוך להיות צל בימים האחרונים, האל יודע מדוע.
ובעייפות המתמשכת הזו אני גאה בעצמי שאני עומד במה שהצבתי לעצמי - כושר? כן. פק"לים כמעט כל כמה שעות ומתח שאני משתפר יום אחר יום, שבוע אחר שבוע. תפילין כל פעם שאני מתעורר. עוזר לתפילות עם אבא, עוזר לאמא לבשל ולנקות. המנוחה שלי כוללת להיות קצת בשביל אלו שבאמת צריכים אותי כרגע.
זכרנו לחיים וכתבנו לספר החיים, אני נזכר בכל תפילת שמונה עשרה לאחרונה. יום הכיפורים יתחיל מחר בערב. רוחות הסתיו המדבריות מזכירות לי את אשר היה. השנה הזו, אני יודע, הייתי אדם יותר טוב מבשנה שעברה. עזרתי יותר ונתתי יותר, קיבלתי יותר והייתי רגוע יותר. לא קדוש מעונה, אלא פשוט אדם שעושה את שכיוון עצמו לעשות, וכך אמשיך. בידיעה שעתה, החל מסוף החגים, אני נכנס לשגרה שכל שעל ורגע ממנה - אני אוהב, רוצה, ושמח ממנה.
כן יהי רצון.
*
נותר לבקש את סליחתכם אם פגעתי, ואם פגעתם (למרות שלא) דעו שסליחתי תמיד נתונה אליכם, בכל שעה ובכל רגע.
דעו שתמיד אשאר פה, תמיד אהיה, תמיד אתן - כמובן, בגבול ובתנאים שמתאימים לאדם ולא לקדוש מעונה.
דעו שתמיד אקשיב. דעו שלעולם לא אתכוון לרעה או לפגיעה בכם ובכבודם.
דעו שאוהב, אהבתי. אוהב עתה.
ותודה לכל מי שהיה כאן בשבילי בשנה האחרונה.
ועל כולם, אלוהה סליחות, סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו.
*
אהובתי שלי,
מי ייתן והצום יעבור מהר, כדי שאבוא מהר, אחבקך, ולא אעזוב אף פעם.
עוד רגע קט, ושנינו כבר בדירה. רק תעצמי עיניים ותני לזמן לעבור.
אוהב אותך כ"כ.
*
גמר חתימה טובה, קוראים שלי.
אהבות עולם
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
