השפיל, צורה מס' 7?

עייף כ"כ.

לא מצליח להרדם.

ביב', בדיוק בתקופה הזו, הTSH שלי היה כ"כ לא יציב.

הלחץ היה בלתי נסבל.

מצאתי את עצמי דופק את הבגרויות של יב'. 0 תמיכה מאחוריי, או לפחות תמיכה מדומה, מבולבלת - של חברים לא מנוסים ביקום הלחוץ של מציאות שזקוקה לאירגון, של אחים מעופפים בעולמות שלהם, ואהובות שיש להן הרבה זבל להתמודד איתן.

מתוך כל זה, קצת כדורים טובים, קצת סקס והרבה אהבה ומוזיקה הנחו אותי לשגרה טובה יותר.

בעצם לא שגרה.פשוט מעשים.

עייף כ"כ. לא מצליח לעצום עין. אני ל איודע למה . א ני רק יודע שזה ממשיך ככה, כל לילה.

עיי פות נגררת, לא מצליח להגיע לעולם החלומות באמת, ואין שומדבר שישלח אותי לשם.

בריחה מהכל, וידיעה מסופקת שהכל יהיה טוב.

זה המנון שאני אומר מלפני שפתחתי את הבלוג.

עוד מכיתה, מה, ח'? עוד לפני? כשאמא סיממה אותי בסם הנורא מכולם?

נורא יותר מתשוקה?

לחץ.

עליו אני חי כבר שני ם. לחץ פראי מהכל. לחץ שהציון יהיה טוב, שהמור התהיה מרוצה, שאמא תשמח, שאף אחד לא יתבאס, שאני לא אתבאס, שהכל יזרום יפה, שזה יהיה הזוי אך אסתטי, קומיוניקטבי אך אוונגארדי, שיהיה בזה המון מילים גבוהות אבל גם שמץ מהבארשבעיות אבל שתל אביבים יבי נו את זה ובעצם גם גרמנים, ובדרך להכין ברמצוות..

לחץ..לחץ..וכבר שנים שאני לא עומד בזה, עומד בזה, לא יודע כבר מה ההבדל.

עכשיו הדבר היחיד שברור-

כמה שעות שאני אומר שאני צריך לישון.

וזה הדבר האחרון שאני עושה.

(לצאת מזה. איך. להפסיק הכל. לישון.)

אולי.

לילה טוב

אהבות עולם בית ישראל

צרי.

היה מצחיק היום לצאת החוצה מהבסיס, לתחנת אוטובוס המקוללת של 301, ולהביט בכולם, מתאחדים לגוש אחיד וירוק שמפוחד מהגשם.

טיפשים! פיספסתם כיף מטורף, שכולל הירטבות פסיכדלית ורוח מדהימה.

*

ידעתי שהיא תחזור. וכך גם כוחי. אור חדש על ציון תאיר, ונזכה כולנו במהרה באורו. ברוך אתה ה', בורא המאורות.

*

שיעורי ברמצווה חלקים מהמצופה.

בוס שמאחר קצת עם המשכורת, אבל הוא יביא אותה, הו, הוא יביא.

ותוכנית עמוסה לסופ"ש זה, כולל כמובן השבת שיש לי לעשות.

רק נקווה שהיא לא תהיה קפואה כמו הימים הבאים, לעזאזל.

ושמישהו יסביר למה אני חושב על זה לפעמים שראש הממשלה שלנו צריך להתפטר קצת? כוסאמק, חושב אני לעצמו, כוסאמק! למה בכלל אני חושב על זה, או על זה שאני כן עושה משהו, או לא, או מה, מי.

אהח.

כשהמחברת במשרד תגיע לקיצה, נביא אותה ונעלה את כל השירים החדשים.

בינתיים מסתפקים בסביבות האלפייה הקודמת.

מה שכן, בגלל העייפות, וההשחקות המצערת, אני לא מתקדם הרבה בכלל בנובלות או במחזה.

צריך לישון יותר כמו בנאדם, לא להתעורר בשעות כאלה, ובעיקר לקחת את הזמן אך לעשות שגרה יעילה, ואז הדברים יקרו מעצמם ותוך שנה נסיים את כל היעדים הספרותיים מוזיקליים אפשריים (3 נובלות, 3 מחזות, עוד כמה פרגמנטים וסיפורים טובים להוסיף, עשרות שירים, שני תסריטים. במוזיקה - יש אופרה, סימפוניה, קווינטט, קוורטט, פרלודים, מחזור שירים ואת האמת אינסוף רעיונות. שלא נדבר על כמה אלבומים עם כמה הרכבים).

או שלא.

PLAN B הצבאית נרקמת יום אחר יום יותר מהתוכנית להשאר בצבא. שכחתי שצריך שיננית בעולם. באמת, מה, יש לי דלקת חניכיים שמפריעה לי.

ונזכרתי שאם אני מסרב לקורס של חטכ"א, מעיפים אותי מהכוך הנעים אך הדפקני של מז"י.

סוויט!

הקב"ה / אמ"ש , אם אתם באמת לא רוצים שאני אגיע ואשרת את מדינתי בכבוד, אנא, אנא גרמו לחברייא בבק"ום וברמת"ג להפנות אותי לפד"ם, מחנה שמחוני, ואם אפשר, בתפקיד דומה למה שאני עושה עכשיו, מ8-14, כמו ג'ובניק מסכן באמת, אנא, זה יהיה נורא חמוד (אשכרה ביה"ס יסודי שוב...לא רגע, אפילו פחות :) )

המלאכה בהחלט מרובה, אתם יודעים, ואפילו בעייתית. שמתי לב שאין לי מספיק הרכבים מאאאגניבים לארגן הופעות בקהילה. כנראה שאני אצטרך להתחנן מיוחנן ואיתן לארגן יותר הופעות. נו, בסדר.

הספר של סמי מיכאל הפך להיות נסבל פתאום. מה קרה לו.

והמוזה לעולם לא עוזבת. היא פשוט מבקשת לדגור.

ועכשיו, בין כל ים הבלבול הזה, אני רוצה למצוא קצת איזה רגע או שניים לנוח בהם, אם זה אפשרי, ואם זה מותר, ואם זה לא אסור יותר מדי, ואם הקטנה שלי סופסוף תקבל ת'פלא' שלה בחזרה. אעאעערג.

 גאד כמה שאני מגתעגע אליה.

בשישי היה מגניב. עוד מסיבות בדרך (ישנן דרישות בוטות לעוד כאלו. בואנה, לעשות את הקורס ברמנים בהחלט הייתה אחת ההחל טות החכמות יותר בחיים שלי!) - בע"ה.

יאפ, הכל עכשיו בעזרתו.

אהבה נצחית

צרי.

סרבוס ושלום כולם, כן כן, מדבר שוב הבלוג עצמו. זוכרים? עוד בפוסט הראשון (קדימה, עלעלו, אם יש לכם שק אשכים או שחלות אמיתיות), הציג אותי כותב הבלוג האידיוט יימח שמו, בתור שאנדור.

נסו שוב, שא-נדור. כן. כמו השינדוה המרוקנית הזו, רק הונגרי. מה רע? קצת הונגריה, רע פתאום לדם? משהו אחר מהפולניות הדפוקה שלכם או המרוקניות הזו? פוי! מרוקנים! כן.

אז ככה, שהמון זמן לא דיברתי, נראה לי כמעט שנה, אולי יותר, שהבנזונה הזה שנקרא צרי שלח אותי לגלות באיים הקאריביים. אז היה כיף להכין כל היום מוחיטו ולעשות קאפרינייה לכל מי שזז או קובה ליברה לפייגלעז שהיו לידי (וידעו לפנק באחושר-שוקה) , אבל אז, כשצרי רואה מה אייל פוצי כותב יותר מדי על חברים דימיוניים שלו, לא פייר! לא הולך ככה! כאילו שצרי ואני, שאנדור, שכחנו יפה את החברים שלנו שהיו בהזיות שלנו כל הזמן!

ואפילו בשעות הקשות, דיממו למוות בצורה פילם נוארית ( זוכרים את הימים הקשים מול לילית? פנחס הפיל הורוד היה מת שם. עד שהוא חזר לתחייה ובעל אותה בצורה שגם בעמורה לא מקבלים עד היום הזה).

פנחס: צודק. היה בנזונה. איפה השווארמה שלי.

שרגא: הפסק עם זה!

שרגע: איזה אשכנזי יצאת.

שרגא: המתן!

פנחס: שווארמה!! יאעההה! -הדבאנג-

www.headbang.co.il - כי כשלמטאליסטים ממש אין חיים, וגם אין המון סקס, או חיי חברה, או שהם טוחנים בצבא (או כאילו טוחנים)

פנחס: כאילו שלצרי יש משהו.

כן, צרי די גרוע.

שרגא: מוות לצרי!

שרגע: יאללללההה ה פלאפל!!!

שרגא: למה אתה תמיד כזה?

שרגע: מה?

פנחס: א פרענק, איך זעג

שרגא: יו, יו, איך וועיס, איך וועיס, וואס איס טו פרשטעט?

פנחס: סמטריי...

שרגא: פשליי..

שרגע: ח'ילבה..

tistem szivembol , nadyom istnem, arva vagyok!!!

שרגא: תפסיק לעשות פוזות שאתה יודע הונגרית.

שרגע: כולנו ידוע ידענו שאתה מרגל שלו.

פנחס: כן!!

שרגא: ואתה מספר לו הכל, והוא בזכותך יודע הכל..

שרגע: עלינו ועל כל עמינו הקטנטן..

פנחס: שווארמה!!

שרגא: על כן נברך.

שרגע: רבותיי נברךךךךךךך...

פנחס: יהישםה'מבורךמעתהועדעולםםםם..

יהישםהשםמבורךמעתהועדעולם!!!

שרגע: ברשוותתת חבריםםם וחברותתת נברך שאכלנוו משלוווו

כולם: ברוךךך שאכלנומשלוומוטובוחיינו

שרגע:ברוךשאכלנומשלוומטובוחיינו, ברוך הוא וברוך שמ ו..

למה אנחנו מתחילים לברך על המזון?

פנחס: שווארמה!!

שרגע: זו קונספירציה אשכנזית למהדרין, ולא למהדרין, דקטליא ליה!

שרגא: ומבעי ליה?

שרגע: לית מבעי ליה!!

פנחס: יאעה! שווארמה! -הדבאנגינג-

www.newgrounds.com  - חפשו שם את RAB ותראו.

אחמד דה טרוריסט: שאט אפ איי וויל קיל יו.

קהל: חי חה חו, זה הוא , גומל!

גומל: הבן של הגמל.

פנחס: אונד וועס מיר זעג צו מיר זעיינן דא?

שרגע: יא ג'מילי יא חווילי סדיקי אל עזיז...

שרגא: המתינו נא, חברי המחתרת! ירדנו מהפסים!

פסים: ירדתם? ממני? אבל אני ירדתי במשקל. ושמתי איפור. פתאום לא בא לכם עליי. פתאום. אחר שנים של טיפול מסור, וצפייה בלתי נפסקת בסרטי "המסור", אתם פתאום זורקים אותי בין כבלי המוסר למסרים מתמסרים, מתמסרים בי כאילו הייתי כדור, בתיבת ממסרות, ומה לעזאזל נמסר ע"י הכתבים?! מה ?! מה קרה?! לא הייתי מסור מספיק?! הייתי סתם עוד מסור חשמלי בשבילכם? בזזז!! בז!!! הבה לכם, רקדו ההורה!

פנחס: נשמע טוב לרקוד הורה עם פסים.

שרגא: הורה פסים זה לא סקסי, הר גוטן טאג.

שרגע: גוטען טעג? שו הד'ה?

פנחס: הד'ה בטריייייייייייייייה...

שרגא: בטריייייייייייייייה...

שרגע: בטריייייייייייייייייה...

בטרייייייייייייייה: שו הד'ה?

שרגא: בטריייייייייייה!

שרגע: בטרייייייייייייייייייייייייייייייה!

פרידה: אני מורה לערבית ואני לא רוצה להיות כאן בכלל, אני לא כתובה בבלוגים, למה את החושב שאתה מצחיק, אם הייתי קוראת את זה באמת הייתי אפילו לא צוחקת ואומרת משפ ט אקראי בנאלי ואני, אני הייתי אומר..

שרגא: מי זה אני?

פנחס: דער קוניג אוף די שווארמהלנד!!!

שרגע: מזכיר לנו את השיר הגרמני הזה.

שרגא: נכון, אחלה שיר.

פנחס: שווארמהלנד??! יש כזה שיר גרמני!?

שרגע: לא, אבל יש את..

שרגא: Rio Riesler - Die Konig von Deutchland

פנחס: כמעט כמו שצרי שמע היום כ"כ הרבה פעמים את Take on Me

שרגא: למרות שאפשר לעשות לזה אחלה קאבר של דת' טוב ומוטרף.

פנחס: נדמה לך שאפשר לעשות משוגע על זה?! נדמה לך?!

שרגע: או אום כולתום?!

פנחס: -הדבאנגינג לצליליה של אוםכולתום-

שרגא: לא, אבל אפשר סתם..וזה..אתה יודע..דאבלים..

טוב, נדמה לי שנגדע את זה כאן. שיג ושיח פוליטי לא יהא. אני סתם רציתי להחזיר שיל טה. מה שגם לצרי כואב הגרון באח ושרמוטה והוא נרדם אצל אהובתו עד איזה 02:30.

מחר יהיה כיף.

אהבות גדולות,

Mikor megyek hazafeley

:)

שאנדור.

או צרי.

אל תשכחו מה האר"י אמר. נבראנו בצמצום.

אז הכל יכול להיות, כנראה, נובע ממנו.

 אתם יודעים איך זה.

מנימליזם.

אני צריך להשים לעצמי באמת קצת סאטי ברקע.

הפוסט של הקטנה שלי שהראה לי כמה לעזאזל היא עברה בשנה אחת (ושאני הייתי סוג של פינאלה בשבילה) הזכיר לי לא רק שנה אחת, אלא תקופה מעורבבת. 

אבל נזכרתי בה יותר מדי.

כל המשב הנוסטלגי הזה לא נמאס עליי, אבל הוא נמאס על ההוויה. על האנרגיה עצמה. על הרוח. על הכל.

בהבזק אחד ראיתי את השלוש שנים האלה. זה היה מתוק מאד לקרוא איך יקירתי הצליחה לזכור כ"כ הרבה פרטים - שוליים ולא שוליים, מצחיקים ומצחיקים פחות, עילגים ומפורטים (ורווי שגיעות קתיו גאוניות להחריד)  - ואצלי כל הפרטים, הצחוקים, השטויות, הזכרונות, המספרים, השמות, הפרצופים - שכולם גם זוכרים אותי, בדרך כזו או אחרת -

נעלמו לתוך נקודה קטנה בזמן.

כמו חור שחור.

כך גם היקום בשביל הקב"ה, לפי הארי. נקודה קטנה מתוך אינסוף, בה קורה כל היקום הזה.

כך גם הכל נראה.

אלוהים, אני חושב לעצמי, אלוהים, כ"כ הרבה זמן עבר שמרגיש כ"כ קצת.

היא תיארה את גיל 14 שלה.

5 שנים עברו אצלי מאז.

5 שנים מזויינות. כמה עולמות כבר כבשתי, כמה הופעות,אנשים,סקס,אלכוהול,שטויות,פרצופיםמוזרים,הזיות,סיפורים,חוסרקשר,כןקשר,שיחות,מקרים...

אני לא יכול לתת לזה תחשה אחרת, חוץ משנייה אחת מרוכזת של כל הסימפוניות שאי פעם נכתבו. אפילו לא אקורד אחד, אפילו לא תו מלא, ולמרות זאת כל הרגשות יצוקים לתוכו.

הארבסקה של דיביסי.

אם אתם שואלים אותי,  וולטר גייסקינג  סתם עושה פוזות ומנגן אותה מהר. אמרו לו אנדנטה, והוא עושה את זה מינימום מודרטו קון סקרצו.

פאג.

נקודה אחת.

והעתיד נראה הרבה יותר אינטנסיבי.

אבל היום ואתמול איטיים. וכך יישארו. לא רוצה שהם יהיו יותר מדי משהו בכלל.

די, אמרנו, לא? ברקס, ברקס מזויין.  מה כבר חסר לי, סעמק.

(...וכמו הארבסקה הזו, אני מרגיש איך שני גבעולים יצמחו משני צדי. שני כרובים מעליהם, ומעליהם גלגלים יתנו נגה וזיו.)

*

בתוך תוכי המילים לא נגמרות. ויש בי למוריות שכועסות שלא הבאתי את המנחה היומית שלי מספיק פעמים למוזה הנצחית שמעליי, לשכינה המלטפת.

רק מעטים בכל זאת רואים את כל האור שקורן ממני.

רק אחת באמת אוהבת.

(ורק אחת באמת קראה אותי מבעד למילים. רק אחת הצליחה להגיד לי שהיא רואה צבעים מבלי שאמרתי את המילה הזו).

*

הבעיה שלא רק נצח יפיפיה קיים בתוך המינימום הזה.

הבגידות,השטויות,השקרים,הכאבים,הבדידות,הריקנות,העבר,השדים,השטנים...

"הוא היה הקשר הראשון שבאמת הרגשתי קשר."

(ברגעים שאני בא לנחמך את מוצאת לנכון לסטור לפניי חזק יותר מאי פעם.

אולי זה מגיע לי.)

יש בי חלקים שרק רוצים לצרוח על כולם.

אני לא יודע אם זה בקשר לעבר שירדוף, ורודף, ונרדף ע"י עתיד זוהר יותר, נקי יותר.

*

ובכל זאת נקודה קטנטנה מתוך אלוהות נצחית.

את זה בל לי לשכוח.

את זה, ושוולטר גייסקינג הזה באמת מתלהב מזה שהוא יכול לעשות דברים וקופצני.

ועוד דיביסי! אמורים למרוח..לראות צבעים..לזרום עם ההוויה..לאכול טריפ בדרך..

לא להיות אידיוט.

כוסאמק, גם כן.

*

לא מצליח לזכור שום משפט אפשרי,

מלבד שיר שכתבתי בארבע לפנות בוקר, פעם, בשעת המוזה,

שעת התפילה האחרונה, בין הבוקר לערבות הלילה.

תנו לו ללכת.

אני חושב שהמקום האמיתי היחיד שאני רוצה להיות בו כרגע הוא בין סדין לפוך, ואת שם, מלטפת אותי כ"כ כיפי כמו שרק את יודעת לעשות.

ומביטה בעיניים האלה שלך, כאילו לא משאירה לי מקום לספק -

שאחרי שחשבתי, שאולי מישהי מהן תשתנה,

שאולי משהו מהיקום הזה יתרווח אחרת,

ושהן אי פעם יוכלו רק להגיע לרמה של האהבה שלך..

לא, לא, יקירה שלי, לא, כולן יישארו כלבות. וגם את.

רק לא אליי.

כולן יישארו כפויות טובה ושקרניות.

ורק את תהיי כ"כ יפה כשאת מסתכלת עליי.

*

לפחות יש חברים ופסנתר בעולם. ודף.

וגם תלמידים (שיט, צריך להכין לעילי הקלטה!), וחברי להקה שאפשר לשתות איתם בירה (ולא לריב איתם, ולא להגיע איתם לאי הסכמה) ולאהוב.

כן, יש אהבה בעולם.

המשורר סתם שאל אותה בכיף שלו.

אבל אני אומר שיש.

אני יודע שיש.

היא כאן איתי.

ברוך ה' ששום דבר מהאושר ומהיופי הזה לא תלוי באף אחד, מלבד בקב"ה.

והכל הוא מרכז לי בנקודה אחת ממוזערת.

איזה יופי.

נצח,

צרי.