| 1/2010
מה שיכול להשתבש
ישתבש בוודאות.
ימי סידורים, ובאופן כללי, המושג הזה, סידורים - ממהותם, נדרשת מידה מסויימת של הרס כלשהו. עצם הרעיון חופן בחובו ניגוד - אתה משקיע מהזמן שלך לדבר שאתה באמת לא רוצה, אבל חייב, משום שהכריחו אותך. האל הטוב, הרצון הטוב, הגורל, אלילים אחרים - כולם, נגד המטרה הזו, שתסדר דברים. הרי אילו דברים יוצאים לסדר? ענייני בנק, תדפיסים שצריך להביא למס הכנסה ותיאומי מס למנהם, טפסים, טפסים, ועוד טפסים. בעיקר טפסים. המדע הזה, טופסולוגיה, אשר זכיתי לתואר ממכללת מז"י בצבא בו, למעשה - הוא הוא אבן הנגף הראשית.
לכאורה, המשימה פשוטה. עד הצהריים להספיק לעבור במשטרה כדי לחתום על טופס שמוכיח שאני לא עבריין מין בקטינים (המממם..אה..אני?), ללכת לקהילה ולאסוף את התלושי משכורת שהם לא הביאו לי עדיין או שכן הביאו לי או מה לעזאזל נסגר, לעבור דרך בית מרקחת, מס הכנסה, ביטוח לאומי, ולהגיע לאישה בחולון בצהריים.
דברים נראים פשוטים.
אז הולכים השכם בבוקר למשטרה בט'. נכנסים דרך הכניסה האחורית ושואלים מנייאק נחמד איפה חותמים על זה. "הו לא, אתה צריך לחתום על זה בעיר העתיקה, ולהביא גם בולים מהדואר. יום טוב!" יום טוב בהחלט, אדוני המנייאק. אוקי, הולכים לקהילה, עוברים דרך הדואר.
שם מחכים, שעה, ויותר, בשביל בולים. למה? פקידה חדשה. אז הכל יותר לאט. יאיי.
מקבלים את הבולים (שלושה בולים, 30 ש"ח). פוגשים את הבן של גילה, שהוא מסתבר, רס"ן בסדיר, בלימודים שלו, לומד על מלחמה או משהו כזה. נשמע מעניין ומגניב. המממפ. איזה כיף לו, אני מניח. בחור טוב ממש. מכיר את המקתמ"ר כמו שאני זוכר אותה. קומבינטורים זונות, מקווה שלא ידפקו לו את התקן. מילא.
עבורים בקהילה, אוספים סופסוף את התלושים, ומנסים לחתוך למשטרה, לכיוון השני.
ושוב לחכות לאוטובוס.
מתחיל להיות צהריים.
עוברים גם בדרך בבנק, מקבלים את המס' של הכרטיס אשראי. הוא בכלל מקולל. הכרטיס הזה הצליח להבלע כבר כי התבלבלתי עם הקוד. יופי.
הנס הוא כפול, מעתה. לא רק שהמשכתי בבזבוז הזמן שלי, בזבזתי יותר כסף גם - אמנם, סופסוף, סוף כל סוף, קניתי את ה-דבר לקלידן/פסנתרן.
או יותר נכון, פסנתרן. ואז קלידן במקרה.
Roland SonicCell.
המכשיר הכי מגניב ביקום, נקודה. גם כרטיס קול, גם מתחבר כסאמפלר וכבנק צלילים לקלידים, גם אפשרי לכל עבודה אחרת שקשורה לקלידן שזקוק למשהו מהיר, נייד, וקומפקטי, ויעיל ביותר. פאק יאעה.
עלה המון.
אז נכנסתי למיוזקול או איך שלא קוראים להם, וכשאני מוציא בסטייל את הארנק, אחר שדפקתי אילתור מגניב והפכתי את הראש למוכרים שם -
אני מגלה שהאשראי המקולל נעלם.
ואז הסתבכות והסתעפות עם הישן, ועוד זמן שנעלם, ובסוף לבטל את הכרטיס, לבטל את השיעורים להיום, להגיד שלום למוכרים (קאלי, ואלפסי שהיה שם משום מה), להתפנק קצת על מחמאות וקפה, לפנטז על סופר-גרופ בארבשעית (רעיון אפשרי והלוואי שיתבצע) ולעוף משם.
להתארגן בדירה, לגלות ש-שוב- האינטרנט בדירה נדפק (שונא, שונא את חברות האינטרנט בארץ הזו, בערך כמו חברות הטלפון), לגלות שהמון כסף בזבזתי החודש ובאופן כללי בחמישי-שישי-שבת, אבל לפחות על מטרות טובות.
כלומר בשישי.
אהח.
אין כח לספר.
תודה לאהובתי על אחלה שופינג ספרי שבזבז לי הון; תודה לעולם על לא יודע מה.
אלוהים ישמור ושיהיה לנו טוב.
היה סופ"ש נפלא אגב, בע"ה.
אהבות עד
צרי
| |
הוצאה לפועל של תסריט אלוהי לגמרי.
היום היה יום מוצלח. הוא היה מוצלח כי קניתי בסופ"ש המון דברים. כי הקדמתי לעבודה. כי היה יום רגוע בעבודה. כי היה לי את המעיל צמר שגורם לי להרגיש הכי עצמי בעולם. כי הייתה ישיבת צוות מעולה.
ואז הלכתי ולימדתי, הרווחתי כסף, מצאתי אולי את מקור כסף - ואפילו הספקתי לחנך את הנוער למעט שירה איכותית (עין טור-מלכא, מלכת עולם). בע"ה.
אבל לא כאן העניין.
*
השיחה עם אמנון נגעה באחד המשקעים העמוקים - אותו קונטרסט מוחלט שמונע בין השאר מפחדים ראשוניים לגמרי, בין צרי ה"לבן" (ד'אואיסט, בודהיסט עד אין קץ המקבל את הכל כשווים, המקבל את הכל באהבה, המבין את עול היקום ומבין את היקום במנטרות הגיוניות ונורמטיביות) למול צרי ה"שחור" במעיל השחור (פלצן, כועס, מלא תשוקה וכמיהה, חופר, מאוהב בעצמו ובעצמיות, לא מספיק למצוא הקשרים וזיוני שכל). הקונטרסט הזה הוכח כהכרחי - איזון בין שמיים וארץ, בין מחשבה כזו לאחרת, בין הלכי מחשבות שאמנם מנוגדים אך לא סותרים; וכך נותנים לי את המשענת הנכונה ואת תוואי הדרך.
מתוך כך כמובן נולדה השאלה:
א. האם הפחדים הראשוניים מהם צמח כל זה, ובין השאר, כל הדברים הטובים - האם עליי להלחם בהם עד חורמה?
ב. נאמר וצריך להלחם בהם ואף חייב להעלימם - האם כל שצמח מכל זה לא יתפורר ויקמול?
לאט לאט בחוץ סופה תפסה תאוצה. ברקים ורעמים בליל חורף לא צפוי אחרי יום קייצי שכזה. אני יוצא החוצה מאמנון. האפילה הקדמונית של הליל, מוארת היטב על ידי אינסוף מגבורתו של האל, סגולה ונפלאה, חורכת את האטמוספירה בפלזמה המהירה שלה - ורעם מתגלגל אחריו, מחריש, כצעד של נפיל, כהטחת אגרוף על שולחן היקום;
אני באמצע של כל זה, נקרע מצחוק. המוזיקה מאחוריי רועמת יחד עם הרעם, משלימה אותי, משלימה את המזג אוויר. הגשם, מחלחל אל תוך הנקבוביות שלך, מסריח את מעיל הצמר הנפלא הזה, ואני עומד - גרגר אבק קוסמי אל מול הטבע הנפלא הזה.
אתאיסטים - לא כאלו שלא מאמינים בקב"ה; אלו שלא מאמינים ביישות כלל, אלו שאין להם את התחושה הזו, תחושת השגחה עליונה של משהו, אפילו לא מישהו - איך אתם עומדים מול איתני הטבע הללו ולא לפחות מודים למדע, מודים לטבע, מודים לגשם, מודים לעצמכם שאת מודעים לזאת? שאתם חלק, ולו הקטן ביותר, מזה?
נקרע מצחוק והולך בודד בגשם, זועק בקול יפה את "אל אדון על כל המעשים", מקשיב לרחשי הגשם המפכפך כנהר אנכי מן הרקיעים, בודד ואין יגון בי שאני כולי סמרטוט עתה, וכל העושר והחומר שמיוצג במעיל צמר הזה עתה עלול להפך להיות קמל וכמוש - עתה, אין מאושר ממני, אין יגון בי, אף לא טיפה אחת - כל נזר הבריאה, גבורת הקב"ה, מעשי בראשית הנפלאים נזכרים למול עיניי, שוב ושוב. אני שם את הכיפה ומברך את שתי הברכות, על הרעם והברק.
ברוך הוא וברוך שמו.
מיד התקשרתי לאהובתי לספר לה על הכל; כשסיפרתי לה שהפלאפון עומד להכבות.. הוא נכבה. ואיך שזה קרה האוטובוס בא.
ומשם הביתה.
די מהר.
הכל לפי התסריט.
יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם.
אהבות
צרי.
| |
כמיהה זמנית שכזו
לי, בא, במקום מסויים, להתפטר. להפסיק.
באה לי שוב אותה הקפריזה מאוגוסט, אליה ציפיתי בכיליון עיניים - אותם שבועיים לכאורה שהיו אמורים להיות רצופים בשום דבר מהבוקר עד הליל, שומדבר מוחלט בו אוכל לצאת ולעשות כל מיני דברים.
הייתי אז אמור להנות מסוף הקיץ, מגוויעתו הנאה כל שקיעה ביציאה אלי המדשאות שממש מחוץ לבית שלי (פארק ד', אותה פנינה במרכז המזבלה) ולעשות מדיטציות ארוכות כשאני מקשיב למנטרות ארוכות, מפזמם, מתפלל ומתמדטץ, עושה מעט ספורט או הרבה ספורט, קורא את כל רשימת הספרייה הענקית שיש לי (ומתקדמת לה באופן תדיר, אגב, מובי דיק? ענק. התרגום החדש מעולה לגמרי.) - או מנגן הרבה יותר, ומסדר את המחשב והחדר והיצירות שלי והיצירות שלא-שלי-אבל-צריך-לנגן, ולהתקדם אחלה עם היצירות הללו, ולא להפסיק, ומה לא. וללמד יותר. וגם לישון כמו בנאדם. ולבשל ממש הרבה, וללמוד דברים חדשים לבשל וכאלה. וגם למצוא דרכים חדשות בהכל. ולהשקיע יותר באישה. להתפנות אליה יותר, להקדיש אליה ימים ספורים ושלמים להיות איתה.
אז הנה, שוב באה לי תקופה קפריזית שכזו שבא לי. בא לי היום גם לארגן מחדש זמן לנגן יותר עם בני, אולי להקים פרוייקט ערבי שהפעם אני אנהיג אותו (ועל כן הוא יצלח!) או פרוייקט טראנס ואמביינט חדשני, אולי גם פרוייקט פופ יפני ולתת תחייה לרעיונות ה-AshKenazee (היפהופ חפרני מבית היוצר של צרי) (שירה מביאה לי שניצלים לפה. יאמי.)
אולי אקנה לעצמי ספסוף נאקה, אקשור אותה בחבל למטה, אקרא לה "ברונייה" או "הברונית פון זלוויג-הולשטיינברגן" או משהו כזה, ואחלוב אותה בעתות הנכונות, אולי אעשה גם מבשלת בירה אני אפילו אשקיע מאמצים בלהשמין, ולמצוא עוד תרגילי כושר פרקטיים. ולחזור לטאי צ'י, ולגמרא באופן תדיר, וגם להתחיל יוגה וכד'.
וללמוד גרוזינית ושאר השפות שאני ממש רוצה. ולשחות. ויותר ים.
ואז אני מתעורר למחר.
מחר של עוד שמונה שעות בסדנא עם דידוש ומיקוש, שאני יודע טוב מאד למה אני שם.
ולמה באמת אני צריך להתעורר בבוקר.
אז מתישהו, אחרי התואר הראשון, אולי, אחרי הרבה זמן, תהיה לי תקופה כזו.
אולי רק כשאני אצא לפנסיה.
אולי ואולי, אינספור אולי.
מה שבטוח, מה שהוא - לא אולי - הוא כנראה קריטי מדי. אז כל הדברים האלה, הקפריזות והלא קפריזות, יבואו בזמנן ואין לי אלא מלבד לעשות ולחכות בשקט.
ולהנות קצת מהעצמי.
ומהשלוות שבת הזו, הרחק מהלחץ, אי שם במרכז, עם האישה שאני הכי אוהב בעולם (שהיא הכי אוהבת אותי) עם ממש הרבה אוכל טוב.
וגם מקלדת נורמלית.
למה לי אין אחת כזו?!
למה עדיין לי לי כיסא מחשב נורמלי?!
לא נורא.
כל אלו יפתרו. כל אלו שאלות זמניות. כמו נעליים, ושעון.
הכל זמני.
חוץ מזה שאין כמו לעבוד.
יש כסף להכל.
עוד מעט מדפסת חדשה, ונעליים טובות ממש, וגם המוודול הבנזונה לקלידים, ומה לא.
ובמרץ אוטו.
או אפריל.
פאק יאעה.
מה שאומר צימר אביב, נסיכה, את יודעת.. :)
:)
אהבות נצחיות
ומקווה שמחר לא יהיה אלים כלל
או שלחברייא בהוסטל לא היה אלים עם החמודים שלי.. אהי..
צרי.
| |
סיפוריהם של ימים אחרונים - Tumlut
עוד תיאור גרפי של העבודה שלי;
נסיון לקפוץ אחר אדם הקופץ אל עבר תהום עמוקה מאד, כשהוא לא ממש יכול לשלוט בנפילה הזו אך הוא מודע לה - בעוד אני מודע לה, שולט בה, אך אני קופץ אחריו, ועד שלא אתפוס אותו, לא אפעיל את המצנח.
ותמיד לא מצליחים לתפוס.
אז מתרסקים.
וחוזרים על זה שוב ושוב.
עד אשר.
*
ישנה מילה באנגלית וגרמנית, Tumult. סחרחרה, מערבולת. אני חי בין פרצים של המושג הזה לבין רגעים מספר של הרגעות או כאילו-דכאון-אך-לא-עצוב-לי, ואז, שוב מוצת הגץ והופך לשריפה רבתי ואני חוזר לטומלוט הזו. מאהלר, כשכתב את "מעולם זה נפרדתי" (יתרגמו טובים ממני אחרת) מספר שהוא רוצה לעזוב את הטומלוט של עולם זה.
דווקא אני מוצא שאותו ה-Himmel אותו הוא מחפש, אותו גן-עדן או מנוחת-עדן אם תרצו - הוא הטומלוט הזה, בתוך עצמי.
מה שמוביל אותי קרוב יותר ויותר לאלו שבהם אני מטפל.
מצחיק.
*
ברכבת ישבה לידי סטודנטית לא-מושכת-בעליל שאחזה בקלסר עמוס בחומר של השיעורים הראשונים של הסמסטר הראשון של כימיה כללית א'. בתרגום מילולי זה בערך כל החומר הבגרותי של יא' וחצי יב' לתוך קורס קצר. פרקטי למדי. הזכיר לי כ"כ הרבה. יחד עם אותו הטומולט הזה (אוטיסטיםדףבולעלהקותהלחנהאישיתהרמוניההיסטוריהמזה"תשירהגרמניתשירהעבריתאלוהיםיודעמהעוד) נוספה שוב הכימיה בצורה הראשונית שלה לכל החלל המתפזר הזה של אינסופים על גבי אינסופים.
בום.
התחלתי לקשר לאט לאט. שוב להיות במצב הגבוה ביותר מחשבתית שאני יכול להמציא לעצמי. אני מביט אחורה, קדימה, זורם עם המוזיקה המערבית למדי ששם בארבע רבעים ומתחיל לנסח תאוריה:
הקבלה מהירה - משקל מוזיקלי, ספירות, ומה עוד
אחד המאפיינים הבולטים במיוחד של המוזיקה, מלבד קווים הרמונים ומלודיים, הוא הקו הריתמי, שמחולק ברמה העקרונית ע"י המשקל. דהיינו, כמה פעמות (כפעמות הלב) נופלות על תיבה, כלומר, חלק מסויים ממנגינה או מיצירה. אין לי מושג כיצד ראשיתו באה ומי חידשו - לא מעניין אותי במיוחד; אך העניין מאחוריו, המשקל שקשור ללב ומשם ליקום - הוא זה שריתק אותי.
משם התחלתי לחשוב ולסדר בראש לאן הדברים מתחברים להם, אחד אחר השני.
המקצב הבסיסי (במוזיקה המערבית בד"כ) היה בעיקרון ארבעה רבעים (4/4, ללא קו השבר, במאונך). שלם מוחלט מחולק לא לשניים אלא דווקא לארבע, כלומר שניים בשניים. חב"ד מסתכלת בצורה יפה יחסית על הארבע הזה, ארבע צלעות לריבוע כארבע התגשמויות (יצירה מרכבה מחשבה מעשה אם אני זוכר נכון), או יותר נכון, מלבושים כלשהם שהנשמה לובשת אל תוך הגוף, או במילים אחרות, האינטרקציה בין הרוח, המנטליות, הפיזיות והמטאפיזיות מלמעלה, או במילים אחרות, שאלות הלמה והלמה-איך.
אבל דווקא ארבעה-רבעים מקבלת אצלי ספירה אחרת מתוך עשרת הספירות הקבליסטיות. היא מקבלת את הספירה הנמוכה ביותר, את הנקבא (נקבה בעצם) - את זו שמקבלת וסופחת את כל האור הקדוש של הספירות - ספירת המלכות.
זאת מפני שהיא הארצית ביותר. ארבעה רבעים הם המשקל שבו זורם העולם, שבו הזמן עובר וחולף לידנו כאנשים וכאנושיים, כקיימים בעולם מוחשי. המוחשיות, הזמן, האנשים והתודעה עוברים בארבעה רבעים. ניסיתי. התחלתי לספור, במקצב. ניסיתי לזוז. שלושה רבעים. שבע שמיניות. שלוש עשרה שמיניות. כן הלאה. לא עובד.
רק ארבעה רבעים. לא שניים, לא שש, לא שמונה שמיניות. ארבעה רבעים, מחולקים לארבע, כאמור.
אם כך מדוע יש מקצבים אחרים ביקום והם עולים ומשתנים מארבעה-רבעים?
בדיוק כמו שיש ספירות.
לא כאילו אני בטוח לגמרי שקונספט הספירות הוא מדע או משהו כזה, אבל אני כן מבין את הרעיון המטאפיזי (גנוב מאפלטון בעיקרון) קבליסטי של ספירות. רמות של התגלות האינסוף האלוקי אל תוך העולמות או המימדים או איך שלא נקרא לזה, בעשר רמות שונות. שלוש עליונות שעיקרן, למעשה, הוא העוצמה השכלית (חכמה/כתר, בינה ודעת - ראשי התיבות של חב"ד), ושש מידות, ונקבא אחת - שהיא המלכות.
מעל המלכות ישנו היסוד, שהוא למעשה החיבורית המקשרת בין הזעיר אנפין - ההתגלמויות של האור הפנימי לבין שלושת מרכזי החכמה, המטאפיזיקה והמנטליות הקדושה והאינסופית. הוד, נצח, חסד, גבורה ותפארת. לכל אחת מהן משמעות. הוד ונצח הן ההתפרשויות של הספייס-טיים-קונטיניום - ההתמשכות הבלתי נתפסת של המושגים הללו, חלל וזמן. ללא זמן קצוב אלא נצח מוחלט שמתמשך, וללא מקום או ריק אפילו, אלא הוד, מעין רביד כבוד לקיום עצמו - החלל. החסד והגבורה הינן המידות שבהן ננהג היקום, שבהן הוא נשלט: גבורה שהיא המדע, שהיא הראציונאל, שהיא העובדה שיש 1+1=2 ואקסיומות אינסופיות, שמתחברות אחת לשנייה יחדיו ויוצרות את שסביב ושימשיך להיות - אך ללא רגש - על כן יש מוות ועונש, על כן יש תוצאות למעשים, על כן כאשר תגרום לעצמך להתעצבן אתה עלול לרצוח ולהרצח, ברמה הפשוטה ביותר. החסד הינה המידה הנסתרת ביותר, לדעת רבים החשובה בספירות הזעיר אנפין, ולו רק כי היא האנומליה. היא המצמוץ שהציל אותך מתאונה, היא הסיבה שביקום זה החומר ולא האנטי חומר ניצח במפץ הגדול. היא הסיבה שהיה בכלל מפץ גדול ושיש מגן מגנטי לכדוה"א ושיש שמש במרחק מדוייק שנותן חיים לכדוה"א, עליו אנחנו יכולים להתקיים.
התפארת היא המרכזת, כמו היסוד. היא המעבירה בין כל המידות הנצחיות שאנחנו מסוגלים להבין לבין ההתחלה שלהן - החכמה האלוקית. דעת שהיא הבנת הכל, בינה שהיא תפיסת הטוב והרע והאיזון העצום בדיכוטומיה הכללית של ה-הכל, ולבסוף - הכתר, החכמה. ומתרגמים אותו בד"כ, לרצון.
ספירת היסוד בעיניי תמיד תהיה שלושה רבעים. מרקדת, כמו מקצבם של רוב הריקודים הפורמליים למדי והקופצניים למדי.
הנצח וההוד מתחלקות יחדיו בקו דומה, קו של שש שמיניות - מזכיר את השני רבעים ואת הארבע רבעים אך מתחלק איתם בשלוש, בשילוש כלשהו, באי זוגיות כלשהי שנותנת תחושת ריצה.
החסד, הגבורה מתנקזים לתפארת - התפיסה של היופי האלוקי הנפלא מכל. שבע שמיניות. שירי הרועים ומנגינות הרועים הערביים בד"כ מתמצים במשקל זה, הדגש הנפסק פתאום. התחושה והסיבוב, הסחרחרה המרקדת. סיבוב חסר קץ סביב עצמך.
הדעת כמקצבים ההודיים, 32 שמיניות לפעמים. מתמשכים, שבורים בינם לבין עצמם, דיאלוגים אינסופיים בין מנגינה רפיטיטיבית כביכול ושבירות מקצב הלב - להיר כמה שיותר את רב גוניותה של הבריאה הנפלאה הזו, בה ישנם קוואזרים אימתניים ופרות משה רבינו זו לצד זו, ושתי הבריות הללו לא רחוקות עד כדי כך באמת.
הבינה כמקצבים הערביים, 10 שמיניות במקרה של הסוויטות (סמעאה) ובמקרים של פשרבים אפילו 28 רבעים (על 7 רבעים בעיקרון). יצירות אלו, בעלות אופי דתי, מנסות לאתר את האיזון הזה, בין הטוב לבין הארצי שיש בו מן הרע ולבסוף אל הרע עצמו.
והעליונה ביותר, הכתר? רבע אחד בפרימה זכה (מרווח צלילי שהוא בעצם אותו צליל). אקורד של סי-דו#-רה, שמתרכז בדו דיאז בתור דגש. ההדהוד האמיתי של הכל בתכלית הכל, האום, הרצון.
אום.
ומדוע מלכות היא הארבעה רבעים לולא הבלוז שהוא הכבד מכל, המביט ברוע, המביט ביצר הרע, בקליפות - שכן רק במלכות עצמה יש אפשרות לקיום הקליפות ורק עליה קליפות וקליפות של יצר רע ומה שבא ממנו. אבל דווקא היא, לפי חב"ד, נועדה להתעלות מעל הכל ולהיות עטרת, דווקא היא, אותה נקבה שרק סופחת ומקבלת כביכול עתידה למלוך ולהיות אף גבוהה מהכתר - שכן כאשר היא, אותה היחידה שלא מושלמת כביכול, תתגבר, ותזהר בעצמה - כאשר אותה לבנה תזהר כשמש, לבד - אז תהיה גאולה אמיתית לקיום העצמי. על כן דווקא בארבעה רבעים ישנה האפשרות הזו לגאולה אישית. דווקא בתוך הכביכול פשוט, אפשר לתמצת את העצמך ואת היקום לסינתזה יותר ויותר טבעית, עד אשר היא זורחת - למוזיקה ולשירה שהיא מהותית עד כדי טירוף מוחלט ומשם למשול בנצח עצמו, להתאחד עם הנפלא מכל, להכירו ולדעת אותו טוב מהכל.
ואין שום דרך טובה לעשות זאת מלבד כתיבת מוזיקה, יצירה, ועשיית הטוב, למעט במעשים שלא טובים לכל או טובים לעצמך - כמה שיותר - עד אשר.
*
מה קרה לטעם המוזיקלי שלי לעזאזל?
תחי שרה וון וקתלין פרייר שוב ושוב, לעזאזל. (עונה לעצמי)
ג'אי בלס והרבה אהבות
צרי
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
