עד כמה שקל לפול ולהתמכר ולהתמסר ללימודים הללו - ריאליים תחילתם, תרפודיים תכליתם;
עד כמה שלהתבשם בשמות הארוכים הללו ובתהליכים, היפים, והפחות יפים הללו.
חרף זאת, הטעם הנצחי האמיתי היחיד,
שנע בין לשון לשפה,
הוא המילה, הצליל.
ההברה והתו.
אתמול, כשחזרתי לסיבליוס אחרי הרבה זמן, ואחרי הרבה זמן - משהו טוב התחיל לזוז שם.
היום, כשאני כאן, בספרייה של המזרחי, חופר על כימיה אורגנית עם הדס-כפרעליה, ואני מביט בספרו של חלפי ורואה את זה.
ציטוט מדהים.
"שירי - פרחי טעויות.
צרורים צרורים אני מניחם
על סף"
כמה
נפלא, לעזאזל.
הרבה פעמים אמרו, וצדקו - שהכיוון האמיתי שלי בחיים הוא ההומני. שם אני פורח. שם אני מצליח, בלי מאמץ כלל - להגיע למקומות רחוקים, שהרבה אנשים לא הגיעו אליהם, בעשירית מהמאמץ שהם משקיעים. אני זוכר יותר טוב, מתנסח יותר טוב, כי זה בדם שלי. זה מגיל 0. אני רואה את הדימויים והמטאפורות, מבין את התקבולות ואת השורשים ואת התבניות, שובר אותן, משחק בהן, עושה בהן מה שאני רוצה, בערך כשם שהייתי שרמוטה, רק עם רעיונות ותפיסות. יופי לי.
נכון, זה המקום הטבעי שלי. אני עדיין מעלעל, וכותב, וקורא, ומלחין - ומקליט - וכן הלאה. אני לא אעזוב את זה לעולם. זה אני, זה חלק ממני.
אבל זה לא הכל. זה לא כל היקום.
אני אשוב לשם, אקדמית, אין לי ספק שאשיב שביתי אחר התואר הזה ואחר התואר השני/שלישי אי"ה ישתבח; החיים ארוכים והתחלתי מוקדם את האקדמיה, ובינתיים, טפו טפו טפו, הולך לא רע כ"כ.
אבל קודם כל, כימיה אורגנית; מתא לאורגניזם; נושאים נבחרים; פיזיקה ; מעבדות ; ביולוגיה.
חלקית בכל התהליך היצירתי שלי במהלך לפחות ה5-6 שנים האחרונות,
חלקית בספרים שקראתי,
במנטרות אליהן נחשפתי,
בתפילות,
בחיים,
ומי היה מאמין , אפילו בקורס הזוועתי ביותר שתמיד אמלל אותי בכל חלקי חיי בתור טמפון מקצועי בנושא לימודים.
*
רקע מהימן -
אני זוכר את עצמי, וגם הבלוג זוכר יותר טוב וביתר חיות כיצד הייתי מת מפחד מהתוצאות במתמטיקה, לכל אורך התיכון. זה רדף אותי לחיים האמיתיים בדמות קורסי חדוו"א, שלאחרונה סיימתי לעבור אחד מהם, ספק בהצלחה. לא העניין. העניין הוא שתמיד היה זה פלג בחיים שאמלל אותי ללא סיבה אמיתית.
כלומר, גם ציוני הבגרות וגם ציוני הקורס הזה לא ממש הולכים להיות אחראים על משהו במסלול חיי. הם לא יקבעו איזה תזונאי או אדם אני אהיה, זה בטוח. במקרה הכי גרוע, ישפיע לי על ממוצע, ובמקרה הכי הכי גרוע, ידרש ממני לחזור על זה עוד פעם קצרה, כדי לסיים עם זה פיניטו.
יש דברים גרועים מזה, תהיו בטוחים.
היום, אחרי שקראתי את המאמר המצויין על הפוליריתמיקה העמוקה והחסרת פרופורציות של משוגע הבנתי איפה כל זה משתלב אצלי.
*
כיום על המותג צרי יש היסטוריה של שני אלבומים מלאים ועוד דמו, וכמה שירים שיצאו מכאן ולשם.
אלבום אחד מהם הופק בצורה הכי גרועה שאי פעם אפשר להפיק.
השני , הקדום יותר, חסר בסיס ראציונלי קונקרטי - הוא דיסק אילתורים יפה ומרגיע, עם ליריקה טובה בשתי השפות, אבל בלי בסיס מאחד. שמו כשמו, בין לבין. הקונספציה מאחוריו לא חזקה דיה.
אבל הללו שיבואו אחריו, חכמים הרבה יותר מזה.
*
השיטה היא פרדס. פשט, דרש, רמז, סוד. השלבים אל כניסה לטקסט קדוש. כך האלבומים יהיו.
הראשון צריך להיות מוקלט השנה, אי"ה. הוא הפשט. "אגן הסהר (וגם פשט)"
הרעיון שלו כשמו. פשט.
יש בו בערך עשרה שירים, שמלבד אולי אחד וחצי מהם, פשוטים. פשט. מה זה אומר פשוט? זה אומר כולם כמעט לגמרי 4/4 מבחינת המשקל; במקצב לא יותר מדי נשבר ומהיר, מלבד יציאות פה ושם; הרמוניות בסיסיות למדי, עם עיבודים יחסית פשוטים אך מעניינים; ליריקה יחסית פשוטה על חיים יחסית פשוטים, דיאלוג עם מציאות פשטנית, כמעט מיינסטרימי.
ממש קל להתחבר, ובכ"ז, מרמז על דברים עליונים מכך.
*
רמז, דיסק שכבר רובו נכתב מלפני שנתיים,לפחות מבחינת הליריקה - וחלקית המוזיקה - אבל העיבוד הולך להיות כאן קצת יותר פסיכוטי.
"חחים בלחייך (וגם רמז)" - יהיה הרבה יותר תובעני ממני ומהמאזין. הליריקות מדרשיות למדי, דורשות התעמקות מסויימת וגבוהה יותר. המוזיקה תערבב מטאל, מוזיקה טורקית, ג'אז בהרמוניות הרבה יותר כבדות ממה שהיה ב"אגן הסהר", השירה תהיה הרבה יותר מונולוגית, דיבורית. הנושאים כבדים ופנימיים יותר.
*
דרש, יהיה דיסק שכל כולו סביב הדת, והלאום. תהיה הקצנה סביב נושאים מוזיקליים דמוי-טיבטיים, דמוי-ערביים/טורקיים, דמוי צוענים/יהודיים, עד שיתמזגו כולם לתוך אום. הליריקה תהיה כמעט כולה לקוחה מהספרות הקדושה של מה שאני מכיר - בודהיזם (סוטרת הלב, אום-מה-ני-פה-דה-יונג), "הינדואיזם" (אום נמאה שיוויה, אום טריאמבקאם), איסלאם (סורות אחרונות), נצרות (נושאים מהמיסות, בנדיקטוס, לאקרימוזה, אגנוס דיי) ויהדות (מבחר פרקי משנה, בה אנא רחיץ, וכו').
הכל יתמזג לתוך טראק פסיכוטי בשם "אוםש" או משהו כזה, נחליט. והרעיון שלו יהיה לזווג את האום ההינדו-בודהיסטי עם ההברות הקדושות של היהדות, אמ-ש, והוי"ה.
*
על סוד עוד לא בדיוק גיבשתי תפיסה.
הרעיון שלו יהיה כמעט נטול מילם, אם לא נטו הברות וצירופים אותם קראתי בהיכלות זוטרי ורבתי. שילובים של מילים שאין בהם קיום.
והמודל המוזיקלי הרמוני?
כאן נכנסת החדווא.
המקצבים של משוגע אמנם מטורפים אבל אפשר לקחת את זה יותר. להוציא את הקבעון של תיבות-מתקיפות והיפר-תיבות, ליצור כמו איבס ושאר החבר'ה מעין תיבה אחת נצחית החצויה לה לאינספור תיבות שאי אפשר לכמת באמת; וזו תודות לפונקציות ראציונליות עם לאן, אי, ושאר הדברים.
אני אעזר בחבריי המתמטיקאים לראות האם אפשר לשלב לתוך כך לדוגמא, מספרים מאורכבים או להשתמש במטריצות ליניאריות על מנת לדעת איך להגביר ואיך להקטין את הקצב.
אפשר גם להשתמש בפונקציות האלו עם טורים מסויימים, וליצור - כמו שההודים יצרו על מספר ההברות שלהם - שבירות מסויימות שמחושבות מתמטית.
ולא רק בקצב! למה לא להשתמש במלודיה, לתת לה כמו בסיראליזם מספור, או לתת למקטע מלודי מסויים מספר - מקטע מלודי שמעיד על אות, על טעם מקראי, על הברה - ומשם לשחק איתו מספרית?
ומהמלודיה המרחק קצר להרמוניה - בייחוד לגנוב מעט מהרעיונות של סקריאבין להרמוניה מצויירת ע"י צבעים, עם דיסוננטים כבדים, מאד - אבל דרכם ליצור צבע חדש?
לשלב את הכל בהפקה טובה, מערבלת עד מאד, של בליל נפלא של אין-מילים ואין-מנגינה מאוחדת, והכל - שואף לאנשהו.
*
דד ליינים:
אגן הסהר קיץ הזה.
חחים בלחייך קיץ הבא.
בנוגע לדרש ולסוד.. עוד נראה. אני צריך עוד ללמוד עוד הרבה.
אחר שנים של עבודה על אחרים - כלומר, עשיית הטוב, גמילת חסד כמה שיותר,
ונסיון, מוחלט, מלבד אולי הבלוג הזה - לכמה שיותר ענווה וצנעה בנוגע למה שאני באמת עושה,
ולמי אני באמת עוזר ולמה ואיך,
בכל זאת, החלום הזה בא.
*
ואני עומד בחדר עם משפחה כלשהי, ומרגיש בנוכחות וקורא לה.
ואני קורא לה תוך שניות, משהו שלא קורה, לא קורה בכלל.
פתאום רעש גדול, רעש חזק בכל הדרך.
"יש בתוכך עוד הרבה מאד שנאה."
*
התעוררות.
אהובתי לצידי, אני מודה לאל. אין רע.
האם בתוכי יש עוד הרבה שנאה?
*
ערב אח"כ אני מקיים פולחן שלא קיימתי הרבה זמן.
אני מגיע לעומקים חדשים. בעצמי אני לא רואה דבר. חש שההתמזגות שלי הוברחה היטב לצד האחר.
לפתע התפרצות רגשית.
האור האדום שמאחור גורם לי להרגיש תחושה אחת.
אולי הגזמתי הפעם. אולי עברתי יותר מדי.
היום וחצי האחרונים עברו בשממון, בטלה, עצלנות שלא מתאימה לי.
האבסתי את עצמי באוכל לא בריא, כמעט בכוונה.
תגובת לה שטלייה.
לא מצליח להתרכז.
אבל למזלי,
עם המטבוליזם - המטריאלי והרגשי שלי,
אני אצא מזה.
*
רק צריך לחשוב,
מהו הפחד?
מהי השנאה הזו?
מה עדיין מסתתר בי?
*
רגעים מספר הרגשתי כאילו נקבע לי דין מלמעלה, כאילו מישהו עכשיו כיוון את הדין והפעם לא לזכותי אלא לחובתי.
הבוקר משהו השתנה.
אני צריך לנקות את החדר,
לעשות שוב כלים קצת,
להדליק קטורת,
לחזור להתפלל.
וללמוד.
להתפלל, ללמוד, להלחין, קצת פחות להתעצלן, למרות שכנראה שהייתי צריך את זה.
העיקר שהיה סופ"ש מדהים עם אהובתי.
בדיוק מה שהייתי צריך, למעשה.
כנראה שגם ההתגלות המפחידה הזו הייתה חלק מזה.
כלומר, ככה הם תהליכים, והייתי צריך קליימקס כזה, כנראה.
הרבה זמן שתודות ללימודים האלה אני בסטטוס קוו מאד קפוא, ללא תזוזה לשום מקום.
מרגיש כמו קווי המתאר של השוחות ב-1916.
קורה.
מה שצריך לקרות יקרה.
ואין לי יותר מדי ממה לפחד.
גם זה היה צריך לקרות.
ואם עדיין שנאה רבה בתוכי, שתתגלה ותראה את עצמה.
אני כבר אדע להתמודד.
*
ומצחיק, כי החלום לפני זה, שוב לילית - בתחפושת לכל הבחורות שהכרתי אי פעם, המזווגות לתוך תבנית אחת של אישה גדלת מימדים, ניסתה לרכוב עליי ולפתתוני, בלונז'רה מגעיל כמו הזה שהן לבשו, שכ"כ לא סבלתי.
העפתי אותה ממני והלכתי אלייך. ישנת, בחדר שינה של ההורים שלי, והפרצוף העייף והרגוע שלך טמן בחובו את כל מה שאני מכיר בך.
נישקתי אותך, מלמלת משהו, ונרדמתי יחד איתך, והתעוררתי בבוקר, ושלחתי לך את זה בהודעה.
נזכיר שהאלבומים/יצירות הללו לא יצאו השנה ספציפית - הם לא להיטי 2010, לא ארקאן פייר עם המסרים-החברתיים-שלהם אלא משהו אחר. בתור פלצן סנטימנטלי אני מתייחס לדברים שנגעו בי נטו בלי מסויימת, אבל ננסה בכל זאת לתת להן קול. מה, למה, איך, וכו'.
*
יאללה.
*
1. Animals as Leaders
בתור הלהקה היחידה שהעזתי לעשות להם קאבר פסנתר יחידי (שיצא בינתיים בגרסת הדמו שלו חביב מאד, אבל בתקופת בחינות אני אעשה עוד אחד, הרבה יותר טוב, שכבר עבדתי עליו) - חסר להם לא להכנס ראשונים בתודעה. האלבום הראשון שלהם הוא יצירת מופת בין מטאל, פיוז'ן, לאלוקים-יודע-מה. טוסין אבאסי, הגיטריסט בן ה27 בערך עם 8 המיתרים שלו עושה עבודה שהיא יותר ממקסימה, נוגעת, חזקה, מטורפת ועל סף הגאונית. הוא עושה את מה שמוזיקאי אמיתי עושה, לא כמו רוב מקשקשים במטאל.
הנושא של On Impulse כמו שהרצה באחד הוידואים ובהחלט כמו שניתן לשמוע בנוי ע"פ חוקיות קונטרפונקט (תורה מוזיקלית שמתייחסת ליחסים הזמניים והמרווחיים בין שני קולות או יותר) סטייל באך, פלוס עליות לסולמות טונים מלאים/שימוש במוגדלים ומוקטנים, פולירתימיקה נאה ולא טרחנית, והפקה מעולה. שלא נדבר על החבר'ה שאיתו שהם מעולם. מלבד On Impulse לא חסרות יצירות/שירים - כולם אינסטרומנטלים - שפשוט עושים חסד.
ניתן דוגמא דווקא לא את "בדחף" כי באמת שעליו חרשתי. נלך על שיר אחר.
שוב, האלבום יצא אם כבר ב-2009 אבל למי, לעזאזל, איכפת. אלבום נפלא, עמוס ביצירות/שירים (קשה לי להחליט מה זה יותר, חרף שהמבנה הוא שירי, אבל הכתיבה היא הרבה יותר רצינית ממה שאנחנו מייחסים אליו בתור 'שיר'.) - מושפעים מכל הטווחים המוזיקליים הטובים ויוצרים משהו חדש, טרי, מטורף ומרענן את הנפש. כבד בהתאם למשהו שהיה פעם פרוגרסיב מטאל והחליט להיות קצת הרבה יותר מזה.
*
2. Avi Buffalo
גם האלבום הזה הוא סלף טייטלטד. לקרוא לו יצירת מופת תהיה הגזמה, בכל זאת חבורת נערים חביבה ולא החלטית שעזבה את הפרוייקט ברובו עשו את זה, והשם של הפרוייקט - כולל הליד סינגר בהיר העיניים והלא-כזה-סקסי - יהודון בשם אביגדור (נו, אבי), אמריקאי בין 18 שבמקום ללכת לקולג' החליט לעשות להקת אינדי, ויחד עם הסקייטבורד שהוא ממש אהב והבין שקריירה הוא לא יעשה מזה (וואלה? ב'מת?) -החליט דווקא להוציא דיסק שאני מתבייש להגיד, נשמע ממש טוב.
בחירת המפיק, הסאונד הפינק-פלוידי במקצת , הקול הבתולי ייללני ובעיקר האווירה החביבה-הזוייה עשתה את הדיסק הזה לקבוע בוקר אצלי למשך כמה זמן. בסופו של יום אין זה הרבה יותר מעוד דיסק אינדי-רוק-אמריקאי-של-כמה-לא-יוצלחים, אבל ההפקה, והסאונד הספציפי שלו לקחו אותי בעניין הזה.
בהחלט תאוות אוזן וזרימה. עושה לי טוב על הנשמה, ובכלל מומלץ. להלן הסינגל.
3. Diablo Swing Orchestra - Sing-along Songs for the Damned & Delerious
רשמית, ללא ספק, הלהקה הכי יצירתית שהכרתי. הפקה מעולה שלא צריך להכביר עליה מילים כי היא לא משונה יותר מדי, חדה מאד ברמת הסאונד והתעקשו כאן על סאונד חד ולא חם אבל זה לא משנה. פאקינג שיט. הם הגשימו חלום רטוב שלי. לקחת הרכב מטאל סטנדרטי אבל איכותי, עם גיטריסטים שיודעים מה הם עושים, ומתופף יצירתי עד מאד; לחבר לו הרכב בראס-קטן שיכול להצטרף לחברייא הצועדים בניו אורלינס; לא לשכוח שני זמרים ובעיקר זמרת סופרן שמנה עד מאד שעושה עבודה ראוייה אבל מגיעה בכוונה לקצוות ועושה בעיקר פארודיה על עצמה - שנשמעת היטב - וליצור.. איך הגידרה וויקיפדיה? Swing Revival. החייאת סווינג. יודעים מה? הולך. החייאת סווינג. אני זורם. אולי כי כל השירים שלהם נעים בין מטאל בועט ביצים, סווינג קלאסי, מדי פעם מוזיקת עם רוסית (!? הם..שוודים..) מדי פעם אינפקטד מאשרום (!?) מדי פעם מוזיקה ספרדית, או נושאים לטיניים אחרים, שירת אופרה טובה, ומה לא. הכל בשני תקליטים שיצאו עד עתה, מולחנים מעולה, שבירות קצב אכזריות, שבירות נושא לא צפויות.
וכמעט שכחתי.
צ'לו.
מה יכול להיות יותר טוב מזה??!
אין לי עוד מילים.
5. Serj Tenkian - Elect the Dead
האלבום הזה הוא לא האחרון שלו, שלדעתי נפל מהאלבום הזה. אולי החדש מלא בהרמוניות יותר מלאות, בהפקה יותר מלאה, בכלל, עשייה הרבה יותר בוגרת של סרג' בתור מפיק/מעבד/מוזיקאי/מלחין/כותב מילים או מה, אבל זה - דווקא זה - דווקא "בחרו במתים", או "בחר במתים" (כיף באנגלית, המשחקי גופים הללו).
אולי הפוליטיקה בשקל והאנטי-גלובליזציה? אולי זו התחינה הבלתי פוסקת לאנושיות שכבר מזמן לא שם? אולי אלו המילים החצי לא ברורות? אולי זו תחושת המטאל שהוא מביא מSystem of a Down אבל עם המוטיבים היותר ארמניים הבולטים אצלו אפילו בשיר הפתיחה, במקצבים אתניים/תוראניים?
אני לא יודע. משהו שם תפס אותי. הפשטות ההרמונית, הפשטות ההפקתית יחסית, הפסנתר הישן, הפיל של האלבום, הקול הנפלא של הזמר המאד, מאד מוכשר.. אולי זה בכלל הסרטון שקידם את האלבום - בו הוא ראיין את עצמו, ושם שיחק את המפיק, הטכנאי, המוזיקאים, המפיץ במסיבות, מנהל חברת התקליטים שלו... בחור מצחיק ודפוק בשכל שעושה מוזיקה רצינית למדי.
מומלץ, ובאמת שפתח לי את כל הבקרים. בעיקר השיר הזה.
אולי בגלל שהוא עושה שם חיקוי לבטהובן עם טוניקה בדו מינור ומעבר לדומיננטה - בפריסה בטהובנית לגמרי.
*
ועכשיו, ליצירות הקלאסיות שעשו לי את השנה הזו.
השנה הזו הייתה שנה שבה חזרתי לי אל עבר הבארוק, ודשדשתי בין הבנת באך לבין הבנת טלמן - על שלל הביצועים האותנטיים יותר. אין ספק שביצועים בכלים אותנטיים זה אחד הדברים שגורמים לאדם יותר להעריך את הרגעים בהם הוא חי, ושפעם מוסיקה נשמעה מאד אחרת, אבל מתוחכם יותר. כמו כן, היכרות בחופזה עם גברת ברברה סטרוצי. איזו מלכה היא, בתור מלחינת עבר. כמו כן, היו חבר'ה גם משאר השנים שהשפיעו. אבל בוא נתחיל.
כצפוי, אני אתן את הכבוד הראשוני לבאך. הי.ס. באך, אבי המלחינים, בלה, בלה בלה. להגיד גאון או משהו יהיה להוריד בערך.
יודעים מה, זין. אני נותן כאן את שלושת הקנטטות שעשו לי את השנה הזו. 54 - "הזהרו נא מחטא", 125 ששכחתי את שמה, ואת 140 - "הישנים, התעוררו!".
כמו כל קנטטה, אנחנו דנים כאן ביצירות קוליות/כליות ומאד, מאד נוצריות. הנושאים מתקשרים לישוע ולחבר מרעיו, ובאמת שעושות לי חשק להטביל את עצמי לפרוטסטנטי ולו רק שבימי ראשון אני אלך ואשיר את הדברים האלה. יותר מזה, זה השריא אותי לכל כך הרבה - כי אי אפשר להתחיל בלי לסיים לדבר על הכתיבה המוזיקלית היותר ממושלמת שכתובה כאן. אי אפשר, מצטער. אני רק אגיד שזה.. מה שמוזיקה צריכה להיות מתחילתה ועד תומה. לא יזיקו דברים הזויים ושבירות כלים ושבירות רעיונות ומה לא. אבל מוזיקה צריכה להשמע, כך.
חוץ מזה שקונטרה-טנור וטנור זה הדבר הכי סקסי שיש. יחד עם צ'לו.
- קנטטה 125
קנטטה 54, בביצועו הנפלא של אנדראס שול, הקונטרה טנור אולי היותר מבריק שישנו.
וקנטטה 140.
חשוב -
בקנטטה 125 שמתי את הפרק הרביעי שלה, דואט בין הטנור לבאס;
בקנטטה 54 שמתי אם זכור לי את החלק השני או השלישי;
וב140 שמתי את החלק הרביעי שלה.
*
יופי. אז היה לנו באך, והחיים יפים.
נוסיף את טלמן, יצירה נפלאה ששלחו לי שעשתה לי את זה. רבעייה אחת מיני רבות ש"טלמן הגדול" כתב בימי חייו. איזה כיף זה לאוטה.
נפלא, לא?
*
סטרוצי, כמובטח, אריה שהיא כתבה בזמנה. איזה כיף זה מלחיני בארוק.
נפלא, נפלא, נפלא.
*
ומלבד הבארוק, אחד הדברים שבהחלט בבירור נגעו בי השנה, הוא שיר ללא מילים שנקרא "קינה" או "אלגיה" של מנדלסון. אני גם מנגן אותו כל בוקר, כחלק מהאימונים הסטנדרטיים, שמאמנים לא הרבה יותר מפוליפוניה בשקל.. ורגש. באחד התיבות שישנה דו-דצימה נפלאה, פתיחה של אקורד מדהים בנושא הראשון, שפשוט.. לא יודע, נוגע בי. אני לא מבין למה בהוראות התווים כתוב לעשות שם פורטה, אפילו פורטיסימו. לא. זה דורש משהו רוסי, נוגה, איטי - מצופורטה, דולצ'ה.. שם.
ברנבוים מבצע, אולי אחד הביצועים היחיד שאני מסכים איתם.
גורם לי להזיל דמעה.
*
סקריאבין. האיש והטירוף, האישפוז אם זכור לי נכון. אולי הבנאדם שעשה את אחת ההמצאות החדישות יותר שישנן.
האטיוד הזה גם הוא ריגש אותי עד דמעות. לנגן אותו, לעשות אותו, לגעת בו - להבין אותו - את זרימתו - כמו לגעת בנצח. המעברים במדולוציות נפלאים, אבל זה הנושא.. זה התיבות הראשונות של הנושא.. שנוגעות. תקשיבו היטב איך רב אמן כמו הורוביץ עושה את זה.
***
וזהו לבינתיים.
היו יצירות נוספות, וגם אמני ג'אז שלא הכנסתי הפעם כי השנה הייתה שנה שיותר התמקדתי באלבומים ויצירות האלה בתור דברים שעשו לי את זה.
ככה זה.
יש פסנתרן ג'אז חדש שגיליתי לא מזמן שנחפור עליו, ויש גם הרכבים ערביים/אנדולוסיים שעשו עבודה מוצלחת השנה, אבל אלו נקשרו אליי הכי הרבה.
שכחתי גם להוסיף את אלטר ברידג' השלישי, אבל נדחה את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
