השפיל, צורה מס' 7?

אתה עושה את התואר הזה בשביל המחקר, שהתחלת לגעת בו אפילו.

אתה עושה את התואר הזה כי התחלת מחקר מאפס. לא משהו טריוויאלי, לא משהו שקורה כל יום. אבל משהו שהצליח להפיח תקווה באנשים, משהו שהצליח לגרום להרבה אנשים לשתף פעולה, משהו שנותן מכסה וגג וקורה לעוד כמה חוקרות מבריקות, תותחיות, שיביאו הרבה טוב לעולם הזה.

אתה עושה את התואר הזה כי המחקר בסוף אולי יגיע לתהילה, ויהיה אולי יחיד במינו, אם הכל יעבוד כמו שצריך.

אתה עושה את התואר הזה כי יש לו פוטנציאל אמיתי לעשות הרבה מאד טוב בעולם.

אתה לא עושה את התואר הזה בשביל הציונים.

אתה לא תקבל מלגה לעולם, ככל הנראה, נוכח ה0 תקציב (טוב, אפשרות ל+200,000 פחות או יותר, וגם זה לא בטוח, וגם זה ילך לבדיקות של כרמא).

ציונים, מבחנים מפגרים, כאלו שאתה כבר מכיר ועושה שוב סתם כדי לבזבז את הזמן, וכנראה נכשל בהם נוכח חישוביות קטנות ועבודה שחורה - 

זה לא אמור לעניין אותך בכלל.

זה לא אמור לעניין אותך בכלל בכלל. תתרכז בעיקר.

אל תתן לאנשים שלא במקום שלך, שלא מבינים שיט ממה שאתה רואה, וחושבים 20 צעדים לפניך כשאתה ממזמן מול האופק - לבלבל אותך.

אל.

תתבלבל.

KEEP CALM AND DO FFQ.

סבבה.

זהו.

מה זה צריך להשתכר היום.

אבל ממש.

אהבות

צרי

כשהייתי בן 16, והבלוג הזה זוכר את זה טוב (אם אתם ממש משועממים אתם מוזמנים להסתכל בעצמכם, זה שם, ואנחנו מדברים על איזור 2005) - אהבתי נורא מבוגרות. הייתי גם שרמוטה מוצהרת, אהבתי מאד את התשומת לב, את הנצחונות המדומים, את תחושת השליטה, את השובע המיני, מה לא. היה תענוג משהו, מעבר לזה שככל הנראה פגעתי בכמה וכמה נשים וגברים במהלך התקופה הזו. פסדר, התבגרות. מאד אהבתי, כאמור, מובגרות. 2,3 שנים ומעלה. הרגשתי כ"כ בוגר וכ"כ אינטלגנט (ידעתי להגיד שאני קורא את מרסל פרוסט! וכו'), כבר היו לי ניצנים בודהיסטיים וביקורתיים בנשמה (עם המון חתירה לאושר נצחי שמבוסס על סוגסטיה וסובייקטיביות, יאיי!) וכל מיני שטויות אחרות. אבל זה לא שינה את זה. הייתי בן 16. דיברתי כמו בן 16. התנהגתי כמו בן 16. אינטלגנט? אפשרי. אינטלקטואל-דמי-קולו? יש מצב. אבל בן 16.

הנשים שהייתי איתן, חלקן, לא היו בנות 16. העניין הוא שכל מי שמעבר לגיל הזה ועדיין רוצה, משום מה, בן 16 במערכת יחסים איתה, כשהוא עוד שרמוטה - ובכן, זה לא שמשהו שם פתולוגי, אבל זה בהחלט אומר חסך, אומר דרשני. ובהחלט, לפחות כמה מאלו, ובכן, לא הייתי הקטין הראשון שלהן, וגם לא האחרון. אכן, נחתתי דאז על דפוסים מסויימים, וכשזה לא היה דפוס - זו הייתה פתולוגיה, וכשזו לא הייתה פתולוגיה וגם כשכן וגם כשלא - זה בעיקר העיד על חסך.

כי מי לעזאזל המבוגרת, בת 20+, אחרי צבא/ש"ל/חוויות מעצבות, אחרי כל הבבל"ת של תיכון והחברתיות המרובדת משהו בתיכון, וכן הלאה, שתרצה ילד בן 16, שלא סגור על עצמו, לא מבין עדיין אהבה-לא-אהבה-מאוהב-כן-מאוהב-מה-לעזאזל למען ה'?!

אנקדוטה שתיים.

הבלוג הזה זוכר והמציאות זוכרת שמבערך נובמבר 07' עד מאי 08' מצאתי את עצמי במערכת יחסים עם קטינה. אז הייתי אמנם לא רחוק מהקטינות בעצמי - הייתי בן 18, על גבול ה19. היא הייתה בת 14 על גבול 15. תאכלס, זה היה מערכת יחסים של בגיר עם קטינה. תאכלס שבתאכלס, מובן שהיא ענתה על אותם התירוצים הרגילים של אלה שמצדדים במערכות יחסים נטולות התייחסות לגיל - היא מאד אינטלגנטית, מאד בוגרת לגילה (עם יציאות כאלו ואחרות שלא מעידות על כך אבל מה שהיה היה), מאד זה ומאד פה ומאד שם ואהבתי אותה באמת ובתמים והייתי מאוהב בה באמת ובתמים ועדיין אני חולה עליה ולדעתי היא אדם נפלא ומיוחד. אבל הייתה לנו מערכת יחסים שבין השאר כן נפלה על המשתנה הזה, שהוא פשוט משתנה דומינו. הוא משתנה עם שורשים עמוקים שמצמיחים הרבה מאד פרחי רוע. הפרש הגילאים כן גרם לזה, שאמנם לא הייתי כזה רחוק ממנה, אבל הפער בין העולמות הכריע את הכף היטב. אמנם צבא הוא העולם הראשון אחרי עולם התיכון וההתבגרות הסקינס-משהו שעובר היום המתבגר/ת הממוצע/ת, אבל הוא עולם שונה בתכלית. הפער בין תפיסות העולם שנוצר כתוצאה מכך יכול להוביל למקומות לא טובים.

והוא אכן, בסופו של יום, מוטט את הקשר. לא רק זה, כמובן, גם השונות האישית, איך אומרים. 

אבל מה שכן - זו הייתה מערכת יחסים נהדרת, שבסופו של יום הייתה מאד יציבה ומאד טובה, ונגמרה על מי מנוחות. הפרידה לא הייתה טראגית, היא התגברה עליי נהדר ושנינו עדיין בקשר סבבה לגמרי אחד עם השני, הגם שזה לא יומיומי או מה.

ככה שהייתי בשני העולמות. הייתי עם קטינה אחת לפחות במערכת יחסים, והייתי הקטין בהרבה אחרות. גם עכשיו אני במערכת יחסים שאני הצעיר (בשנתיים) מהפרטנרית.

אבל היום לא הייתי יוצא עם ילדה בת 15. גם לא 17. גם לא 18 ככל הנראה. עדיף שלא חיילת.

כי בשלב מסויים הפער בין העולמות כבר מטשטש ודופק הכל. כי המטענים שכל אחד מביא לקשר עלולים להתלקח וממש, ממש לא להסתדר. כי כל עולם יש לו את הדרישות שלו ואת המגבלות שלו ולפיכך לא תמיד האמפתיה קלה. אני לא יודע איך הייתי שורד תואר ראשון בתזונה במערכת יחסים עם מישהי שלא עושה תואר ראשון בתזונה, או בעצם לא עושה תואר ראשון בכלל - תחושת ההזנחה וחוסר הפניות הייתה מהדהדת כמו יללות תנים - מעצבנת ובלתי נסבלת במיוחד, ברקע, מטשטשת שינה ומטשטשת הכל. אני לא יודע איך אני הייתי עכשיו במערכת יחסים עם מישהי שנניח בקורס קצינים עם זמינות אפס, או בתואר ראשון קשה אחר - ונעלמת. הרי אני הייתי נשאר עם פער גדול.

זה לא אומר שזה נוסחא. כלומר, בקטע הזה, זה לא נוסחתי. יכול מאד להיות שיש אנשים שיכולים לגרום לזה לעבוד.  אולי. אבל קרוב לוודאי שהפער התודעתי ידפוק.

לעומת זאת יש אספקט נוסף. וזה האספקט המוסרי.

ילדות בנות 15,16,17, לפעמים גם 18, עדיין בתקופת עיצוב התודעה הרשמי. קרוב לוודאי שהן מתמודדות עם הפרעה כזו או אחרת, מאובחנת או על גבול האבחון - דו קוטבית, אובססיבית, הפרעת אכילה כזו או אחרת, דימוי גוף ירוד, וכו'. הבלאגן ההורמונלי, יחד עם כל מה שתרבות המערב מצליחה לתרגם לילדות ("תהיו זונות! ותשנאו את עצמכן!" בעיקר) - יוצר תנאי גידול נהדרים להפרעות האלה, ובעיקר, צריך לזכור - זו עדיין תקופת צמיחה וגדילה. סקס? סבבה, כן, אבל עדיף עם מישהו בקבוצת השווים או קרוב אליה. מישהו שמבין אתכן ושאתן סומכות עליו.

אבל בחור בן 23, 25, שמוצא את עצמו עם ילדה בת 17 - אחי, מה נסגר? היא ילדה. היא עדיין מתבגרת. היא מתמודדת. זה לא אומר שהיא טיפשה, זה לא אומר שהיא חלשה, זה לא אומר שום דבר. זה רק אומר שהיא עדיין שואלת שאלות. גם אם היא בטוחה שהיא הכי בוגרת בעולם - גם אם היא בוגרת יותר ממך (מה שקורה הרבה פעמים, אם לא רוב המקרים) במובנים מסויימים - היא עוד מאגדת, תופרת, תוהה לגבי המושגים שלה, בייחוד כלפי אהבה, מערכת יחסים, אמון, תקשורת. חכה. תן לה זמן לפרוח. תן לה זמן בלי להתמודד עם כל הזבל שאנחנו מביאים איתנו בתור אנשים בוגרים, שכבר די מצפים, במודע או לא במודע, שמי שאיתנו יבין על מה לעזאזל אנחנו מדברים, ויתרגם כמה שיותר נכון את מה שאנחנו עושים. חראם. אתה יודע טוב טוב שאנחנו בד"כ מביאים איתנו כמות אדירה של זבל. אז כן, יכול להיות ש..פיזיולוגית, פיזית, קונספטואלית - המין איתה יהיה אלוהי. כן, יש מצב שהיא בקטע של שאילת שאלות גם בעניין הגבולות גזרה המיניים שלה, אז היא תזרום עם כל השפלה שלא תביא לה, טריק BDSM שלא תקריץ מאיפשהו, וגם יש מצב שהיא תסכים לדמם מהפטמות אם תבקש יפה. וואו. אדיר. סבבה, אבל בחייאת, הבוקר אח"כ. לך תגרום לה להתמודד עם זה. לך תגרום לה להתמודד איתך. בטח אם זה רק זיון כזה או אחר. ובעצם גם בטח אם זו מערכת יחסים עם בנאדם שכבר חווה דבר, שניים, עשר. יותר. בנאדם שעכשיו חווה את העולם הזה של לימודים גבוהים או עבודה, ולחץ של מינוס בבנק, וארנונה לשלם, ולא לאחר לעבודה, ולהתנהג אחרת עם חברים חברות הורים משפחה אנשים ובכלל. ולא לחוות את כל השטויות שגיל התבגרות מוצלח כולל בתוכו. אתה כבר סגרת תקופה כזו. היא לא. תן לה, בחייאת ראבאק, תן לה להתפרע, להנות, לעשות את השטויות עם החברים חברות שלה. חכה לה אם זה כ"כ חשוב לך. אבל אל תתפתה. זה פשוט לא נכון.

זכרו, לוליטה זה סיפור יפה עם סוף רע. וגם נבוקוב לא כתב דברים יותר מדי טובים חוץ מזה, לא לפחות ממה שאני קראתי.

יאללה,

איך אומר טליק? תהיו טובים.

אהבות עד ופז,

צרי

פתאום קלטתי שאני מתגעגע לאסף.

אמנם לא ראיתי אותו בערך..שבוע ומשהו, אבל אני אשכרה מתגעגע אליו.

אולי כי הבנאדם הזה אחראי, ישירות, לגמרי ישירות, לבערך..80% מכל מה שטוב לי בחיים מעבר למוזיקה וזוגתי.

הבה נדגים רשימה כמה שיותר מלאה.

תואר שני,

המנחה של התואר שני,

בניית שלושת-רבעי/חמש-שישיות מהמצגת, הסקירה, והכל לקראת הפרוייקט השאפתני הזה,

העבודה ברידמן,

החלטורה (שתתמשך ככל הנראה) בשיאים,

כתוצאה מכך העבודה בביה"ס למקצועות הספורט,

עבודות צד קטנות יותר,

אפשרות לשתי לקוחות ספתח~ (עוד לא בטוח אבל לא משנה),

היכרות עם רוב הדיאטניות הטובות בארץ ופיתוח יחסים איתן,

מוניטין אדיר שטופח מעבר למה שטיפחתי לעצמי בעמותה ובקרב הקולגות,

הדברים בחברת-מזון-מסויימת-שאסור-לי-ממש-לדבר-עליהם,

THAT KINDA SUMS IT UP.

בחישוב ניכר אנחנו מדברים משהו כמו מאות אם לא אלפי שקלים שהבנאדם הזה אחראי עליהם באופן ישיר,

ומעבר למאות ואלפי שקלים או לא,

אנחנו מדברים על בעיקר על נקודת פתיחה אדירה שיש לי מקצועית, כזו שכנראה אין לאף אחד/ת מעמיתותיי שסיימו איתי שנה שעברה.

זה אדיר.

וזה בלי להזכיר את העובדה שהוא חבר-הכי-טוב, יחד עם רועי אהובי ואלון אהובי - כשאסף מתפקד בתור החבר-התזונתי, אלון המוזיקאי, ורועי הבארשבעי.

מצחיק שאני מקטלג חברים כענפים בחיים שלי, אבל אין מה לעשות, הם שונים בטירוף כל אחד מהשני.

אולי באמת צריך לעשות פגישת פסגה כשהמשותף זה שכולם שותים (טוב, אספי פחות) וכולם אוהבים אותי 3>.

ואני מאוהב בהם ברמות אחרות.

אוח, אספי, כפרה עליך, אני חולה עליך והחיים שלי היו הרבה יותר משעממים ופחות נוחים בלעדיך.

כפרה עליך לגמרי.

אהבות(ע"ר)

צרי

המבחן באפי', שאמור היה להיות קל, היה די בינוני, ואני לא יודע אם זה כי לא התכוננתי כמו בנאדם, או כי סתם הייתי עייף, או כי המתרגל/מרצה התעללו קצת. בעצם לא היה כזה קשה, ואני מצפה ל80+, בתקווה שלא לראות 79 או משו מעפן כזה. אולי פחות. גג מועדב'. בוהו. בסה"כ את החומר אני יודע, ומאחר ואני כבר בארץ הנהדרת של תואר שני, זה מה שחשוב.

מה שמזכיר לי שהמון זמן יחסית לא התעסקתי במחקר עצמו. מזל שאני בשלבים מתקדמים יחסית מאנשים אחרים ככה שמד הדאגה שלי לא בשמיים. יאיי.

בסדר.

אז ניסיתי למצוא כספומט בכל הפאקינג קמפוס שלי. לא מצאתי במקומות הסדירים. אז הרחקתי לכת עד קניון רמת אביב (אווו, 5 דק' הליכה! איזה מרחק! ממש מאצ'ו פיצ'ו! לא), בדרך עצרתי לקפה באילנ'ס כדי להוריד ממני את העצבים. בע.

והופה השעה עשרה לעשר וקלטתי שלא עשיתי את רוב מה שרציתי לעשות היום. באסוש. הו וול.

אבל לא משנה. אז היה יום די מעצבן עד אז, פלוס שסופסוף הגיעה המכונת כביסה וכאלה, ואני לומד למבחן מחורבן מזורגג מחרתיים, נו. 

אבל אז בסביבות הצהריים קיבלתי משהו משמח.

מייל מהבוסית ברידמן, "שאלון משוב". "וואו! התוצאות OUTSTANDING ממש, כל הכבוד!" כולל תכתובת למטה של אחראיות מתלהבות לגמרי ממני. נכנס למשוב. ממוצע של 95-99 על מרוצים מהקורס/מכללה, מהמרצה? 21 תלמידים, 100. 

21 תלמידים נתנו לי את הדירוג הכי גבוה שהם יכלו.

הערות של כל ה20 - חוץ מכמה שהתעצבנו על ספר הקורס ודברים כאלה שממש ממש לא קשורים אליי (ולא כזה מעניינים) - רק מחמאות. איזה, נפלאים. בכלל, הכפרות האלה הכינו שבוע שעבר במצגות שהם הציגו על ויטמינים ארוחה שלמה על חלק ניכר מקומפלקס בי (5,6,7,9,12) - כולל צלעות כבש בפירות יבשים (בשביל הבי12), אורז עם כוכבי אניס, סלט עם אגוזי מלך (בשביל הפולאט, בי9), בטטות, ולקינוח בשביל הבי5, בננות בריבת חלב. בי6 ו7 יש בכולם, אגב (מסר תזונתי לקוראים :) כן כן, ויטמיני B5-6-7 יש פחות או יותר ברוב המזונות, ואנחנו צריכים כמויות מאד מאד מעטות מהם יחסית גם ככה, פלוס שחוסרים בהם הם נדירים עד כדי גיחוך. לא סתם לא שמעתם עליהם קרוב לוודאי, ואם כן, למה?!)

המנהלות נכנסו לשונרר והתלהבו לאללה.

אין ספק, העסק הזה עשה לי את השנה, ואין מאושר ממני שגם יכלתי, איך אומרים, to deliver it. להביא אותה. כשאסף דחף לי את הטלפון של הבוסית לפרצוף אז כשישבנו בסטירטס, כשבכלל לא היה בטוח שאני אלמד שם, לא האמנתי שזה מה שילך - שני קורסים על ההתחלה, שניהם עם אחלה חבר'ה, 30 ומשהו תלמידים סה"כ, ובאמת שעבר אחלה בחלה. 

הלוואי והייתי יכול להמשיך לעבוד ככה כל חודש. פעמיים שלוש בשבוע להרצות 4 שעות כל פעם, אם יהיו ימים של 8 שעות גם תענוג, גם כמו שהפוסט הקודם הראה - בכיף. בפנאן שלי.

לקום בבוקר, להתארגן, להתבשם, ללבוש מכופתר ויפה, לבוא בפוזה של האוטוריטה התזונתית, להרים בפאנצ'ים מצחיקים יותר ופחות, להעלות דילמות, לעורר עניין, לדפוק דיון, לזרום.. אהח. תענוג. תענוג. באמת שאני יכול לעשות את זה עד הפנסיה ואחרי זה.

יוצא לי לשמוע הרבה פעמים שיחות של אנשים על העבודות שלהן. חלקם מרוויחים פחות ממני, חלקם יותר ואפילו הרבה מאד יותר. חלקם מסיימים בשעות נורמליות, חלקם פחות. אבל אם יש משהו בולט אחד הוא העובדה שהרבה לא ממש נהנים מהעבודות שלהם. מחליפים לא מעט. לפעמים זה הבוס, לפעמים זו הסביבה, לפעמים זו מהות העבודה עצמה שהיא שוחקת ונוראית וגורמת לסבל.

בקטע הזה יצא לי הרבה מאד מזל להכיר את אסף. בקטע הזה יצא לי הרבה מאד מזל להכנס לרידמן, לקבל כיתות בסה"כ טובות, עם אנשים חמודים מאד, לא טיפשים כלל. חלקם קצת לוקחים את זה יותר מדי בשכונה - אבל זה בסדר. חלקם קצת מעופפים או מפספסים כמה דברים, לא נורא. לא משהו שאני אדאג ממנו.

בסה"כ אני עם הרבה מאד מזל. 

הרבה, מאד, מזל - שאני כ"כ נהנה מהעבודה שאני עושה, מקבל בנזונה של פידבק, ומקבל משכורת סבירה לגמרי שאין לי מה באמת להתלונן.

יום חמישי יהיה המפגש האחרון שלי עם ב"ש. ואז זהו, פגרה ארוכה יחסית.

נתגעגע קצת, לא אומר שלא.

ובינתיים, חוזרים ללמוד לקורס כזה או אחר.

איזה מוזר זה תקופת מבחנים בת"א,

איזה מוזר זה לעשות מבחן באוני' ת"א,

איזה מוזר זה תקופת מבחנים של 3 מבחנים בלבד (?#@#%! איפה ה10 הסטנדרטיים? איפה התזונת אדם שתפחיד אותי או הדיאטטיקה איפה?), מתוכם רק אחד שבאמת טיפה מדאיג אותי וגם זה פתיר.

מוזר לגמרי.

שיהיה.

אהבות עד

צרי