השפיל, צורה מס' 7?

חלמתי שרצחתי מישהו שאני מכיר, במקרה קוראים לו אלעד דינו והוא היה מעין כזה חבר בכיתה ז' ואפילו הגן עליי פעם אחת כשמישהו ניסה לפגוע בי בקטע דפוק ואפילו לימדתי את האח הסופר חמוד שלו. כלומר, אין לי באמת מה להוציא עליו תודעתית. הוא דווקא אדם מקסים, מקסים מקסים. רצחתי אותו כי מסתבר שהוא המשיך להתעלל בי למרות שהוא בכלל לא התחיל במציאות (סתם היה מתעצבן עליי מדי פעם אבל בוא נגזים תת מודע), ובכל אופן רצחתי אותו עם נעל או עם חפץ נורא נורא נורא מטופש, אבל זה היה כאילו אישפיות זמנית כזאת שפשוט הצואתי עליו הכל, הכל, מה שאף פעם כנראה לא ידעתי שאני יכול להוציא, והיה איתי משתף פעולה כאילו שהיה אמור לעזור לי רק אני לא מצליח לזכור מי זה. ובכל אופן באולם שהיינו בו ממש לקח מהר לתחנת משטרה או שהיה משהו מוזר עם הכביש שהוביל לשם שהיה אחד מהמחחלפים של כביש 6 רק שאנשים נסעו הפוך (אולי זהיה צריך להיות לי כבר שזה חלום?), ואיך שהלכתי למשטרה היו שם בכלל פקידים מטאליסטיים ללא מדים שהיו נורא נחמדים, כנ"ל שאר השוטרים, שרק תהו למה אני בא להסגיר את עצמי בלי בגדים כלל. ובכלל כל החלום עצמו שהיה סופר ריאליסטי עמדתי בפני כל הדילמות של, א', רצחתי בנאדם, שהיה ילד של אמא כלשהי ואבא כלשהו ואח וכו', ב', דפקתי לעצמי את החיים, זהו, אין סטאז', אין תואר, אין טל, אין כלום, אבל הי, לפחות יהיה לי מלא זמן לקרוא ולפתח קריירה נוספת שלא כוללת תזונאיות. ואז כל התהליך, של הפרידה מההורים, שהיה נורא הזוי, והיה קשור בללכת באמצע רחוב יהודה הלוי עם הקלידים שלי (איך אפשר לסחוב אותם בכלל?!) ולנגן, ואמא ממש בכתה, וגם המפגש עם ההורים של דינו. החלטתי לפגוש אותם בעין נכוחה. להודות, בפניהם, להודות, כן, אני השטן הזה שלקח לכם את הילד, מתוך שגעון מוחלט, וכמובן שאני מתחרט, וכמובן שזה לא משנה, וכמובן שתשנאו אותי לנצח אבל משום מה אבא שלו בכלל לא התייחס אליי ואמא שלו לא הייתה בכלל אמא שלו אלא מישהו אחר שכאילו היה לי איתה מעין שיחת נפש נוראית שבורה כזו כששנינו נכנסים למעין טראנס של זעם עצב אבל וכו'. וזה הסתיים כשכמעט נכנסתי כזה לכלא ואז פתאום פוף.

והנה, אני בדירה בתל אביב, ולא רצחתי אף אחד, ועדיין אני אגיע לסטאז' בינואר 16', ולפגישה עם ענבר ברביעי הבא ומחכה להצעה שלי וטל יצאה לעבודה והכל בסדר.

רק חלום דפוק.

קורה, צרי, קורה.

עכשיו מה זה אומר לעזאזל.

לא יודע.

אהבות עד

צרי

אני - קונה לטל הרבה מתנות לימולדת שבוע שעבר, בין השאר גם בובה (יעני, ACTION FIGURE) של אשת-החתולים-המטורפת (כן, יש כזה דבר, כמו שיש הכל היום ב-EBAY).

טל - רואה ונקרעת וכו'. מאחורה, שאלון על האם אדם הוא אשת-חתולים-מטורפת או לא.

קוראים.

תשובות ככה ככה.

אני:"אז את כנראה כן, הא?"

טל:"השאלון שם לא תוקף לעברית, אז אני לא בטוחה בזה."

היא הצליחה להעיר הערה אפידמיולוגית נכונה ומדוייקת הרבה לפני שאני בכלל חשבתי על זה.

1:0, טל, 1:0.

**

אני - מבשל, מנקה, מסדר, מביא את המתנות, וכו'

טל - שמחה ומכילה ומביעת תודה

טל:"אתה ממש מכיל ומאכיל. שזה כמו גם יפה וגם אופה. רק משקל אחר".

2:0, טל. 2:0. ונצחון ברור.

**

חוץ מזה השבוע הצלחתי לתקוע את המפתחות בתוך האוטו ולנעול את הדלתות עליו.

המזל הוא שהייתי קרוב יחסית לב"ש, שם היה מפתח ספר

והמזל הוא שהייתי במקום בו יש לי מספיק חברים שיצילו אותי.

**

חמישי בבוקר.

בלי קפה בלי אוכל בלי כלום הוךל לבית קפה לפגישה להזדמנות מעניינת שנראה מי ישורנה.

סוף הפגישה עמיתתי/ידידתי משכבר הימים שואלת, "אתה מעשן?"

"טבק, לא, אבל.."

"כן כן. זה."

"ודאי"

"יופי. בוא."

השעה 11:00.

ב13:00 כבר היינו אחרי הג'וינט השלישי או הרביעי.

חזרתי הביתה ותקתקתי עבודה כמו שהרבה זמן לא תקתקתי. הייתי הרבה יותר ישיר, בוטה, מניאק, אבל מדייק. הרצתי דברים בראבאק.

הרבה זמן לא הייתי ככה.

חייב להודות שיש הרבה דברים חיוביים לשינויים קטנים ויפים. בטח גם כאלה שעושים אותך נורא נורא מצחיק.

אהבות עולם

ושבת מופלאה

צרי

הסבלנות והסובלנות שלי כלפי רוב היקום מתחילה להתפקע. אני לא יודע מדוע, אני לא מטפל המון בזמן האחרון (מטופל אחד וחצי בלחץ), אני לא מתעסק עם הרבה יותר מדי בני אנוש, גג עם כאלה שאני עוזר להם, גג עם אלה שאני עובד איתם בקולגאליות וגג עם משתנים אחרים או מה, אבל שמתי לב שאת האמפתיה הרגילה ואת היכולת שלי לשאת לאחרונה איבדתי. האם זה הירוק? לחץ? העובדה שיש לי המון תלמידים מתחלפים? שטות אחרת? אני לא יודע. אין לי תשובה טובה. באמת שאין לי תשובה טובה.

אני רק יודע שאני מאבד את הסבלנות, וכמו כן את הרוח הגבית שלי לדברים אחרים טובים שהתחלתי לעשות לא רע - כושר, לקרוא, לנגן, לכתוב. אוח, קשה, קשה כ"כ לשמור על השגרות האלה כשעושים טריליון דברים וחצי, ושוב, מצד שני, אין לי באמת על מה להתלונן.

נפטרתי מההגשת סמינר-של-המחקר, הלך סבבה, הסופה עזרה מאד. לא היה אף אחד. נפטרתי מזה.

סיימתי לפחות קורס אחד להעביר, והקורס ערבית אוטוטו נגמר, ככה שהרבה מאד לחץ יורד ויורד לאיטו. אוטוטו גם נסיים עם ההגשה ונתחיל את הגיוס למחקר באופן רציני ויחזור קצת לחץ אבל הוא יהיה לחץ מגניב ובעיקר לחץ של לעשות משהו שאני די אוהב לעשות. 

לאן כל זה נעלם?

מתי אני אכתוב על דברים שהם לא השגרה הפסיכית והדברים שאני רוצה לעשות?

מתי יהיה האומץ לתמלל כאן או לדובב כאן אתהחוויות, טריליון החוויות, שאני חווה באוני' (טוב, הן נוראיות), בהוראה (טוב, אסור לי יותר מדי), ועם אסף או זוגתי או.. כל דבר?

אעה.

על מה אני כותב לעזאזל.

אהבות עד

צרי

לא יותר ממנגנון הדחקה.

זה הולך להיות פוסט חושפני, אז סליחה שאני הולך לדבר על דברים קצת כאילו, אמממ, אינטימיים, אבל זה המקום שלי, ואני צריך לפרוק. לפרוק הרבה.

יום שישי הייתה לי פגישה לא משהו עם המנחה שלי. הוא נפל עליי על המון דברים שהם לא באמת באחריותי אבל הוא החליט שהם כן באחריותי. לא אוהב את זה. לא נורא. קורה. ואז הייתה פגישה טובה, ובסופו של דבר המנחה שלי בעדי. סוג של. לא, לא סוג של, הוא פשוט גרוע, כאילו, הוא לא גרוע. ממש לא. הוא נהדר, הוא אדם מקסים והוא חוקר פסיכי אבל הוא קצת סומך על מאסטרנטים יותר מדי וכמה שאני לא מאסטרנט רגיל ושאני יודע לחשוב קצת מחוץ לקופסא והכל.. אהח. לא מגיע לשם. חלקית באשמתי, חלקית זה בגלל שאני לא באמת יודע איך לעשות את הדברים האלה. אה כן. ולעשות אותם בחינם. קיצר. מאז זה קצת הוריד לי את האנרגיות.

זה ושהייתי צריך לכתוב את המצגת נורא נורא מהר (פחות משעה) כדי לשלוח אותה למי שאחראית על זה (מישהי שכבר אחראית על חצי כישלון שלי בפקולטה) (למרות שהיא אוהבת אותי ממה שראיתי ומעריכה אבל פשוט.. אנשים של פרטים קטנים. אוח. לעזאזל).

קיצר.

מבזבז זמן.

מבזבז זמן ודחיין.

מבריח את הכל.

מאונן.

בורח.

מאונן.

רואה פרק של רובוט צ'יקן.

ואז בובס ברגרס. ואני לא כזה מת על בובס ברגרס, הם בסדר. לא יותר מזה.

אבל שניים.

וחופר בפייסבוק.

ומתמכר לעוד מישהי מצחיקה לעקוב אחריה (בפייסבוק. בקטע של FOLLOWING. לא בקטע קריפי)

(בטח לא כשממש טוב לי עם טל, ממש, ממש ממש ממש)

ושוב מאונן.

ובשיעור רוסית, וגם, לא תרגלתי את זה המון אבל התקדמתי, קצת.

אפילו קצת הרבה.

וחזרתי ולא הצלחתי לעשות כלום.

קצת סטים, קצת כושר, כן, עדיין שם. אבל, סעמק.

בורח.

לא נוגע במצגת.

לא נוגע בהצעה.

לא נוגע בסטטיסטיקה.

לא נוגע.

רק בורח.

בורח.

בורח.

בורח.

לא באמת בא לי לעשות שום דבר אחר.

קצת באא לי לברוח ממחר,

ולברוח מהמחקר,

ולברוח מהתלמידים ולברוח מהכל הכל הכל.

הכל.

בא לי חופש, ובא לי שקט, ובא לי לטבוע בבירה, ובא לי..

אני..

אני לא יודע לעזאזל.

הולך לעשן אצל השכן ולשתות ולהשכח קצת.

יהיה בסדר, או שלא.

אולי כמו התקופותהקשות בסוף שנה ב' ובאמצע שנה ג' או סוף שנה ג' ובכלל,

ואולי כמו שנה שעברה,

כל זה יעבור, כ"כ, כ"כ מהר

ולא יהיה לדברים הקטנים האלה משמעות, כי אם אך ורק,

לחיוכם של ההולכים והשבים,

לשביעות רצונם של תלמידיי ולאהבה שלהם

ובעיקר לטוב שאני משתדל לעשות למי שאני מטפל בו.

צריך לטפל יותר,

ופחות להיות באוניברסיטה.

יהיה לי כל כך יותר שמח ככה.

אהבות

צרי