| 10/2008
ניצוצות נוסטלגיים מעלים ציץ תחת מטר גשמי ברכה
חייב כותרת פלצנית. אבל זה בדיוק מה שזה היה. אני ועמית חוגג, בקשר מחודש אחרי שנתיים שהבנאדם הזה נעלם מהעולם, תחת מטר של גשמי ברכה יפיפיים במדבר הצחיח הזה, מעלים זכרונות על מי שהיינו מלפני 4 שנים בערך. אולי יותר.
לא שאני מאשים את עמית בהעלמות שלו. היא אכן הייתה פתאומית, ומצחיק, זה קרה בדיוק אחרי השיחה הזו שעברנו בצומת של עומר על ירדן - "אתה יודע, צוּרי (הוא מתעקש לקרוא לי כמו סספורטס, ככה, למרות שהוא יודע כיצד קוראים וכותבים את שמי), אני באמת אוהב אותה. בחיים שלי לא אהבתי אף אחת, אותה אני ממש אוהב. היא לא סתם זיון, היא לא עוד מישהי מאלו שסיפרתי לך עליהן, אתה יודע. היא האחת." וכמילותיו מעשיו, מה אפשר להגיד. הבנאדם, כמו שכשאני התאהבתי בנסיכה שלי, נעלמתי קצת מהעולם - הוא נעלם. רק שהוא נעלם המון. שנתיים שלא שומעים ממנו ממש. כל החבורה. כולנו. וכולנו התגעגענו. כולנו שאלנו לאן לעזאזל הוא נעלם כי כולנו יודעים שעמית, מאז ההלשנות הגדולות, הפך להיות אדם שונה.
ההלשנות הגדולות סימנו את קץ התקופה הכי פחות תמימה בחיים שלי, תקופה שבגלל מרד נעורים מטופש של כמה אנשים - לו הייתי כצופה מהצד - זה היה משום מה נחשב מהולל, או סתם כיף, להסתובב בפארקים ציבוריים, לשתות דברים זולים, לעשן חומרים זולים, ולהראות מזמינים למכות. בתקופה הזו גם היה מקובל על ערסי באר שבע ללכת מכות עם כל דבר שזז, ואנחנו היינו הקורבנות הצפויים. גם היה ממש משתלם לגנוב פלאפונים, ושאר הדברים היפים. וזה מה שעשו בנו הפוחזים. רק שגם החזרנו. וזה יצר קצת בעיות מדי פעם. בכל אופן תקופה מרובת חוויות, לא נתחיל לספר כמה ומה היה, רק נאמר שהתיקים במשטרה סגורים ואף שוטר לא פנה אליי בכלל. ברוך ה' שהרחקני מהירוק.
אבל השיחה לפני זה הראתה לי שעמית השתנה. מאותו עלם חמודות שהכרתי בתור פוזאיסט-פריק שקופץ מגגות ומכה את עצמו עם משאבת אופניים ומצלם את זה - לבחור שאמר לי באותה שיחה לפני אחרונה - "כמה שמועות רצו בעיר הזו עליי...ואני בכלל לא אדם כזה. כל הזמן כאילו הייתי כזה, אבל בסופו של יום אני ילד של בית, מה לי ולצרות האלה בכלל?"
יחד עם המשפט הזה, והשיחה על ירדן, עמית נעלם לשנתיים.
התקשרתי אליו תמיד כדי להזמין אותו למסיבות שאירגנתי. המגה-מסיבה וכד'. הוא היה אז בתהליכי יציאה מהצבא. כבאי בחה"א. באמת חסר מעש. אין תקווה לתפקיד אחר. מצב דומה למה שאני הייתי. רק שעמית לא היה מוכן לחכות ולא הייתה לו את האופציה לצאת לקצונה. גם ככה הוא מתנגד לצבא ולכל מה שקשור אליו - ובכל זאת התגייס. אז עשה את המעשה החכם. לא יכל לתרום? חפר לקב"ן, והקב"ן הוציא אותו בסופו של יום. והנה, עמית יוצא, והולך לביה"ס שחר.
הוא בעצם הכיר לי את המקום. הוא זה שסיפר לי שצריכים. ושעושים שם דברים נפלאים. כל מילה בסלע. בסופו של יום, הוא זה שעזר לי, כשיצאתי בעצמי. והנה. עכשיו שנינו, בני השירות היחידים בבית ספר הזה, על 70 תלמידיו.
אז לי ולו יש את הזולה שלנו. את הפינה הזו שנרטבה כ"כ, מחוץ לגדרות, בצפייה על כל הילדים המתוקים, שבהפסקות, יוצאים לחצר כדי לעמוד או לשחק או.. או.. או.
ואנחנו עם הקפה. והוא עם הסיגריה. ואני עם החפירות. והוא עם החפירות. לשנינו יש צינור פשוט מאד שמוריד מאיתנו את כל החוויות השליליות והטעונות מהמקום. וקפה.
לא שחסר משהו בבית ספר הזה מהבחינה הזו - מכונות קפה טובות וזולות, הרבה אוכל חינם, המון נס קפה וקפה שחור, ותה, וכל מה שצריך. ובכל כיתה כמעט יש מקרר, מטבחון, ומה לא. מבחינת תנאים, המקום מצויין.
והזולה.. ובאופן כללי, גם הבית ספר - שלא כמו ברוב המוסדות הממוסדים (יופי צרי), שמעליהם עננה שחורה תמיד רובצת ותחושת השגרון טוחנת את המצב רוח, המקום הזה גם בעבות העננים זורח ומחייך. אולי כי הילדים שם באמת מתוקים. אולי כי הסגל, 99% ממנו, פשוט מעולה, אולי כי לי ולעמית ממש כיף יחד וכיף בעבודה הזו, ואולי כי מאז יום חמישי, כמה שקשה להתעורר בבוקר אני קם עם חיוך. וחוזר הביתה עם חיוך. ומעביר את היום, גם כשקצת קשה או קצת לא נעים, עם חיוך. ענק.
והנה, מגיע הגשם, ואחת אומרת לי "גשם!" ואני אומר לה באותו הטון החמוד שהיא אמרה, "נכון, גשם!" - לא לשם הזדהות עמה, אלא להזדהות עם עצמי (מסקנה, כשאני מאושר, אני נשמע כמו ילד בן 10 עם PPD ופיגור בינוני עד קשה) - איזה כיף! גשם! גשם נפלא, עד כדי כך שאני רטוב כולי.
ועמית לידי, ושנינו פשוט נהנים מהרטיבות הזו. כי נעים כ"כ.
נעים כ"כ.
שורות פחות חשובות:
התחלתי לנהוג סופסוף. כלומר, שיעורי נהיגה. ביום ראשון היה, היום היה, ביום חמישי יהיה. המורה אמר שאני ממש בסדר ומשתפר אפילו תוך יום-יומיים ברמות. סבבה לי.
אני שוב בקאנטים מבחינה כספית, אבל אסתדר כרגיל תוך חודש.
מבחינת להקות צריך עוד ללחוץ, אבל דברים יוצאים. דברים יוצאים. דניאל, שבוע הבא.
שבוע הבא אני עושה שוב סיורי עצבים להילה ומשה וכל החברייא מדף בולע. לא אוהב שלוקח יותר מדי זמן.
מה עוד נשאר לי?
אה כן.
לארגן את ספיר, לארגן את הערב עם אורן/בר-הפייה, מי שצריך.
להתקשר לכל הבארים
ויאללה.
העיקר, מאושר כאן, מאושר כאן, והולכים למצוא תלמידים חדשים ע כ ש י ו.
ומאושר ונפלא בעיקר איתך, נסיכה שלי. היה נהדר אתמול בגשם.
ולא יהיה לנו קר עוד כשנפגש בשישי. בכלל לא יהיה קר. נחבק חזק.
(אני שומע את השיניים נוקשות עד לפה)
לכי לישון נסיכה. לפחות עוד שעתיים ככה.
יאללה רצתי.
אהבות עולם.
צרי.
| |
אחרי חיבוק אחד
הבנתי שהבלוג הזה הולך להפוך להיות הסדנא היומיומית שלי להתמודדות הפרונטאלית שלי עם הילדים הנפלאים אך מסכנים שאני עובד איתם.
אין לי כח לפרוק כל פעם עוד ועוד חוויות סמי-מלודרמטיות שדי יחזרו על עצמן (אוי! איזה כיף! ילד/ה X הצליחה להזיז/לחשוב/להגיד/להביע!).
אבל הי, אולי אני בכל זאת אעשה את זה.
או אזכיר.
גם היום הילד והילדה האלו והאלו (אני לא מציין כאן שמות משני טעמים - כבוד בסיסי לילדים שלא יודעים בכלל אם הם רוצים שאני אספר לכל העולם על החיים שלהם, וגם בין השאר אני בחזקת יעני-מטפל, וחוקית, אסור לי לספר ולהזכיר שמות) עשו לי מעשים נהדרים.
אז כן, רוב היום העברתי עם הכי קטנים שוב, ושוב מצאתי את עצמי כ"כ נקשר אליהם וכ"כ אוהב אותם, וכן, מצאתי את עצמי על סף רגשי כזה או אחר, ומתלהב ללא הרף כי ילדה בת 7 הצליחה מלשנוא אותי לחלוטין לחבק אותי ולתת לי נשיקה על הזרוע כשהיא רצתה שאני אשחק איתה, ושוב הייתי צריך לרדוף אחרי אחד מהם כמו ביום שישי..
אבל אהח. אין לי כח לפרט.
כן יש לי כח להזכיר שהפלצנות ההזוייה שלי לא מצליחה להעצר שם. אז הרי לכם, המדריך השלם ל"כיצד להשאר צרי למרות שאתה בין היחידים שיכולים להגיד משפט מלא ב10 מטר מרובעים".
אז כך.
תגדלו זקן.
לה' פתרונים, זה גורם להם להתעמק בפנים שלך ברמות מטורפות. קודם לכן, רובם מגרדים בסנטרם שלהם ותוהים - מדוע כך לו ולי לא? - על כן הם פונים לשיטה השנייה לביסוס קונספט מחקר - דהיינו - חקירה משמעותית של השטח. אז הם מלטפים ומרגישים את הזקן. לי זה לא מפריע.
אך מסתבר, שהעניין, לפחות בבית הספר, נחשב למעין מעשה שלא צריך לעשות. אז כשאחד הבוגרים והמתקשרים יותר עשה לי אותו, גרם לו בוגר אחר לבוא ולבקש ממני סליחה. חי.
תחפרו בלי קשר
להלן דיאלוג שהיה עלול לקרות במציאות ובעצם קרה.
"לא!" -"כן." -"לא!" -"כן." -"לא!" -"אולי." -"לא!" -"לא?" -"לא!" -"האמנם?" -"לא!" -"קונספירציה." -"לא!" -"אינקוויזציה!"
משום מה, אחרי פרץ המילים הללו, הילד העירני נכנס להתקף צחוק. אהבתי את זה. עוד בתפריט - מנולוג -
"אז מה, מאמי, חשבת שתוכל לברוח ממני? הו לא! הו, אתה תשאר בפינה שלך הרבה זמן, מהפכן שכמותך. צ'ה גווארה, מה? צ'ה גווארה תשאר. לא, אתה לא תקום, לא אתה תשאר לשבת. אתה לא תזוז מפה, אתה שומע? עד שלא תתחיל לדקם לי פה אחד - האח הגדול תמיד צודק! לא.. לא! 2+2=5, אתה שומע? יופי. מצויין. כן, אתה מתחיל להתעייף שוב. תתעפץ, קדימה, תתעפץ - המוראל שלך ושל המחתרת תשבר, מאמי, ואתה תסור למרות האוטוריטט הלוא הוא אני!....מה את אומרת אילנה כפרה?.....שאני יכול לתת לו ללכת?....אה. אוקי. ובכן, מאמי, יש לך כנראה קשרים גבוהים בק.ג.ב, אבל אתה חומק מידיו של האינקוויזטור הפעם. אבל עינו של האח הגדול תמיד פקוחה!"
וכמובן שיש דיאלוגים בריאים ונהדרים, דוגמאת הנ"ל -
"אז, לדעתך, השימוש של קירקגור באברהם אבינו בתור מודל חיקוי היה מוצדק מטאפורית או בסה"כ ציון של אדם יחיד בהיסטוריה קרה?"
"-צחוק מתגלגל-"
"כן, גם אני חושש שלהביט במשל ללא מטאפורה משל חרס שבור ואידיוטי מעיקרו. נעבור נושא. הזרם התודעתי, פרוסט וג'ויס, מי את מי?"
"-צרי מקבל ליטוף אוהד-"
"אני מבין, ספרות זה לא הקטע שלך, בטח לא מודרנית. אני יכול להבין, זה בסדר. נעבור. מוזיקה אקספרסיוניסטית של סוף המאה ה-19. עם מי התחברת?"
"-נאקות מוזרות, מבטים חודרים-"
"אלקטרה של שטראוס, מערכה אחרונה! הו, חיקוי מצויין לביצוע של קלייבר, אני מזהה, אני מזהה, אכן, אכן מבריק. טוב, קוראים לנו לצהריים. קדימה."
סדנאות שירה זה שוס
ומי שלא מאמין לי יכול לשאול את הכיתה הזו הזו והזו, במיוחד בשעות לפנות-הצהריים, כאשר צרי מתיישב אחר שיעור חנ"ג, פותח את ספר השירה של אבנר טריינין שמצא ביד שנייה, ומתחיל לדקלם.
תאמינו או לא, מקשיבים לי. כלומר, כך זה נראה.
כן כן, סופסוף מצאתי קהל ראוי לזה.
אנשי דף בולע, אני חושב שיש לנו קהל יעד חדש. לגליון הבא מצרפים קרטונים צבעוניים נוסח "האורק הוא ירוק!" - שוס, שוס, יעבוד לנו, חבר'ה, יעבוד לנו.
שלא תאמרו שהגן היצירתי שלי דועך ואני מאבד את נפשי לדעת.
אולי אני כן.
כלומר - שוב - באמת שהחוויה היא בין השלישייה הפותחת בשני העשורים האחרונים, ובאמת שאני נהנה שם ולומד משם ובאמת, נפלא.
אבל לא קל.
*
בע"ה נתראה מחר נסיכה.
זה כל מה שאני יכול להגיד כרגע:)
*
אהבות עולם
צרי.
| |
תמונות קצרות של גבורה שלא הכרתי.
במצטבר, אולי חמישה ימים הייתי בכתליו המעודדים של בית הספר "שחר" לחינוך מיוחד.
לא הרבה כ"כ. לא מספיק כדי להכיר טוב את כל הילדים, לא מספיק כדי לחולל שינוי של ממש - ולדעתי לא אני אחולל את השינוי הזה, אם בכלל צריך אחד כזה.
כן הספקתי לאסוף תמונות קצרות, נורא, של גבורה שבאמת לא הכרתי עד הימים הללו. התמודדות עם חסכים עצומים של הגוף והמוח אל מול מציאות שהיא לא סלחנית במיוחד. ולמרות הכל, נלחמים ונלחמות, כמו מנימום אריות במסלול גדס"ר גולני.
*
"כתבתי נכון?" שאל אותי בפה חצי מלא. הדיבור שלו תמיד היה מעט מעוות, היה קצת קשה להבין אותו. אבל היו לו עיניים טובות ויפייפיות והוא אהב אותי ועודנו מההתחלה.
"זה קצת לא מדוייק, אבל לא נו.."
"אז אני אמחק." וישר הוציא את המחק, מחק אות אחת שלקח לו כמה דקות לכתוב, והפך את הד' הזו לאחת קריאה. שוב. ושוב. עד שהצליח לו משפט שלם תוך בערך 10 דקות.
10 דקות, כל פעם, להאבק בשורה אחת מהלוח שלאדם רגיל לוקח יותר מהר מהזמן שהוא כותב אות.
עברתי 12 שנים של חינוך ממלכתי (ואפילו קצת ממלכתי-דתי/תגבור יהדות) ולא השתמשתי יותר מבפעם אחת במחק, אולי.
לא איכפת לו. הוא ממשיך. לא נשבר. לא מפסיק.
*
"מה את עושה, את רוצה לפול?" - אני עמדתי בהלם כשראיתי את זה. ילדה בקושי בת 6, אולי 8 - נראית כמו בת 3, עם רגליים חלושות - נאבקת במכשיר שלה, מעין הליכון קצת שונה עם גלגלים, נאבקת בו. לא אני אמרתי את המשפט - אלא הסייעת. מכשיר מדכא בצבע טורקיז ולא איכפת לה שהוא מושפע מהשיווי משקל והגרביטציה שלא לטובת הכיוון שהיא צריכה ללכת בו. היא צועקת מדי פעם את השם שלה, חצי בצחוק חצי במלחמה. דוחפת, דוחפת, דוחפת. לפחות כמה דקות, חלקן קפאתי מהמעמד וחלקן עצרתי את עצמי כדי לתת לה לנסות.
אבל זה היה קרב שאי אפשר לנצח בו. רגליה הקטנות והחלשות לא היו מצליחות לטפס את המדרגה הזו, של חצי סנטימטר-סנטימטר אולי, לבדה. אז עזרנו לה. ובאותו המרץ היא המשיכה עד שהגיעה לכיתה לבדה.
מאיפה, לעזאזל, מאיפה התעוזה הזו.
*
היא אולי הילדה הכי יפה בכל הבית ספר הזה, והספקתי בינתיים להכיר את רוב ע' תלמידיו. אם לא את כולם. היא בהחלט הילדה הכי יפה בגן. אז מה אם היא לא ממש יכולה להזיז את הגפיים שלה - את הרגליים בכלל לא, את הידיים.. בערך. אז מה אם לדבר, לחשוב - היא כנראה לא מסוגלת. אז מה אם המשחקים הקוגנטיביים שלה הם חסרי יעילות אל מול נפש שלא יכולה לזוז. אבל הנה, שיר אחד, שיר אחד והיא מבינה. היא מבינה, לעזאזל, היא מבינה ומזיזה את הראש שלה כשהמורה הנהדרת שרה "מצד לצד את הראש מזיזים.." במנגינה חמודה וחביבה. אז היא הזיזה, בדיוק כמו המורה, את הראש שלה. וכשהשורות בשיר פנו אל הידיים, אז אני הייתי מאחוריה, מרים לה את הידיים, שם לה על העיניים, לפי צורך השיר. שתבין, לעזאזל. בתום השיר היא התנגדה לידיים שלי ושלחה את הידיים שלה ללטף את הלחי שלי. אין לי מושג אם היא עשתה את זה בטעות, אבל אני יודע שכשהיא הביטה עליי היא חייכה חיוך ענקי. ילדה כזו יפה.
היא הייתה הראשונה לחייך ולצחוק וכמעט להשתגע מרוב שמחה כשהתחלתי לנגן לכיתה הזו על הקלידים. חייכה במשך כל הזמן שניגנתי.
רק כשעברתי לאילתורים פחות רצופים ויותר מעצבנים, היא הפסיקה. אבל כל שאר הזמן - זה לא שינה לה. היא חייכה כ"כ הרבה.
*
"אורי, אורי, אורי!" מנסה לשווא לקרוא לי.
"זה צ-ורי, צ-ורי, חמוד שלי. תגיד צ'."
"..צ..צ!"
"יופי, עכשיו תגיד צורי."
"צורי, צורי! הבנתי, נכון?"
"נכון מאד חמוד שלי."
"אז אורי!"
"מה חמוד?"
"תודה."
לא ממש הצלחתי לענות, לא רציתי לענות. זה היה רגע מלודרמטי מדי. הסתובבתי למשרד של סימה המנהלת כשאני בדמעות קטנות. מה צריך יותר מזה.
יותר טוב מ-17 חודשים בצבא ההגנה לישראל, על בטוח. הרגשה טובה יותר מתריסר שנות לימוד. מבסביבות 300 שעות שמירה במצטבר. הרבה יותר.
כל שלא תעשי, לאן שלא תגיעי, לאן שלא תפני אני אהיה מאחורייך, מחזיק אותך חזק. אין לך ממה לפחד, אין לך ממה לדאוג - כל החלטה שתעשי, כל עוד היא לטובתך - היא לטובת הכלל. אין לך ממה לדאוג, יפיפייה שכמותך, פשוט אין. הכל יהיה מדהים. הכל כבר, מתחת לשכבה המעט מרתיעה הזו של חלודת-מעשים ורקבון קטן למראה - הכל כבר מדהים.
ואני לעולם לא עוזב ככה. לעולם.
כ"כ מאוהב, נסיכה, כ"כ.
*
אהבות עולם אנשים,
צרי.
| |
כמה מילים טובות על באר שבע.
לא הייתי ברוב העולם הזה, ורגליי לא הכירו אפילו את הארץ הזו על בורייה. אולי יום אחד זה יקרה. אני לא יודע - וגם לא כזה רוצה שכך יהא.
אני מאושר מדי מהבית החביב הזה שבחרו לי הוריי כשהייתי בן בערך חצי שנה. באר שבע. שכונה שקטה באמצע הכלום.
עד לפני כמה שנים באר שבע הייתה דבר שכמעט ניתן להתבייש בו. ללא צבע, חיי לילה, הופעות, תרבות - דברים מעניינים שיהפכו את העיר הזו למשהו. אבל גם אז, אתם יודעים, גם אז היא הייתה בית. היא הייתה מקום שהיית יכול לפול בו מהשמיים ואנשים לאו דווקא יגנבו ממך דברים וידקרו אותך - אלא יעזרו לך, ימקמו אותך. יתקע לך האוטו, אפילו בשכונות הקשות ינסו לעזור לך להתקדם. תפול ולא תדע את הזמן - אך תוכל לדעת מתי שבת קודש היא, כי כך האוויר מרגיש. לא רק את הקודש הדתי של השבת - אלא את קץ ההמולה, את ההרגעות הנהדרת, את האהבה המסתתרת בעיני ובלבבות כולם, בין הסמטאות מלאות האבק והרחובות הסואנים.
באר שבע היא בית. היא בית שאתה מתהלך בו יומם וליל ומכיר את כולם - מחבק פה, מוסר ד"ש שם. יודע על מה כולם מדברים. יש לה שפה משלה וניבים מוזרים. אפילו תחביר שונה. ובייחוד דרך אחרת לקבל אנשים - ובייחוד בשנים האחרונות- הסטיגמות החלו להעלם. בתקופתי, היינו נדקרים על היותנו "פריקים". היום גם זה לא. היום גם אין כ"כ הרבה דקירות כמו פעם. אמנם לעיר את המוניטין שלה - אבל היא רגועה יותר מהמון מקומות. אנשים נרגעו. גם יש להם סיבות. בחמשת השנים האחרונות יש יותר פסטיבלים, יותר הופעות, יותר אירועים - יותר הכל. והעיקר שאנשים שמחים. והכל בזול. וכולם מכירים את כולם, ואף אחד לא עצבני על אף אחד. גם לא הערסים הכבדים ביותר.
אין פה את ההמולה הנרגזת של המרכז, את הזיהום הנוראי (אולי קצת מרמת חובב, אבל מה אני יודע) - את הזיהום האנושי - הגישה הסנובית המאוסה, הגועל נפש, האנטי המטורף הזה, והקריזיונריות הבלתי נתפסת. אין בבאר שבע את היכולת להעליב על כל פינה ולשפוט כ"כ, להיות מנוכר. לא. באר שבע היא מקום שבו גם אם לא יכירו את פניך - יזהו אותך - אולי הכרת את זה ואת זה, שירתת, למדת, איבטש"ת, היית באותו הכלא, היית באותה כיתה - אלוהים יודע - אבל יכירו אותך. ואם לא, אז מה? מה רע להכיר בנאדם חדש וטוב? לא יחבקו אותך? לא יגידו לך שב איתנו כפרה, אתה מסודר לדרך חזרה? כי גם הערסים הכי כבדים שלה הם האנשים הכי טובים שפגשתי. לא הייתי אומר טהורים וזכים, בטח ובטח שלא צדיקים. אבל אנשים טובים. אנשים פשוטים. של כבוד. אנשי העיר העתיקה שקמים מוקדם בבוקר לטרוח את מלאכתם וחוזרים בערב, לוגמים עראק או רואים כוכב נולד. מה ההבדל. אנשים טובים.
עיר טובה.
עיר שיש בה כל מה שאתה צריך.
ושכר דירה ממש אבל ממש זול.
וגם כוסיות.
אש.
*
נסיכה שלי, תוך כמה שעות כבר תהיי טוראי נסיכה, תהיי רשומה בשח"ר של"י, תאלצי לעשות מסדרי בוקר ואולי גם לקפוץ בלילות, אולי לטחון אבט"ש בטיזינאבי ואולי סתם לעמוד בהקשב במשך דקות ארוכות כהשמפקדות והסמל והרס"פ יהיו גיי רצח ולא ידעו מה לעשות איתכן.
ויהיה לך את כל המלח שבעולם לאכול את האוכל שם. ונדאג לך שיהיה לך גם המון מיונז.
ואם יהיו בעיות אני תמיד זמין, ותודות לעבודה שאני מכיר אנשים, יסתבר שאני מכיר את כל העולם ואחותו, ולא תהיה בעיה לעשות סבב קשרים ולהוציא אותך מכל צרה צוקה נגע ומחלה. ולזייף לך גימלים. שזה בכלל יהיה כיף.
את כל שאר מילות האהבה שיש לי לתת לך, אני לעולם לא אספיק לכתוב - בטח שלא מעל דפי בלוג זה, אבל יש לך מכתב ללילה הראשון שיוכל לבטא לא מעט מזה.
ואני אפציץ את הבושם שלי על הבובה[כלב, בן של זונה...עם מבטא, וזה (עדי שתמיד מתערבת ודוחפת את האף)] החדשה שקניתי לך, אין לך מה לדאוג.
אני תמיד פה. ולא עוזב.
ואני תמיד בשבילך. ושלך. תמיד.
אוהב אותך כ"כ.
*
ברכות והודאות לאל עליון, ברוך הוא ומבורך
צרי.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
