השפיל, צורה מס' 7?

בזמן האחרון המילה הזו רודפת אותי ואת המדינה יותר מששחורי, חתולי האהוב, רודף אחרי חתיכות דג שמשוטטות על השיש, או יותר מכלבתי הנאמנה בופי שרודפת אחרי שחורי בעוד הוא עושה את הנ"ל.

אני לא אסתבך עם הגדרות מילוניות. אני כן אגיד ואזכיר שיש לי חיבה מטורפת לנושא עוד מימים ימימה.

דודתי הייתה מספרת לי שאמא שלי, מורה במקצוע (שכבר לא עובדת בארגון או בבתי-ספר כמעט עשור), כשהייתה ילדה קטנה, הייתה משחקת עם בובותיה בתור מורה - ומלמדת אותן דברים כאלו ואחרים.

אני לא עשיתי את זה.

אבל ירשתי מאמא את החיבה הענקית למילה הזו, וליישומה הכללי.

אז מה זה בכלל חינוך בעיני? חינוך הוא למעשה ערך עליון שהוא גם מעשה, מקצוע, וכמעט פולחן. הוא היכולת האנושית של אדם להעביר ערכים או מידע לאחר, בשיטות ומתודות שונות, בדרכים כאלו ואחרות - אבל בשורשו, הרעיון של חינוך הוא להעביר. חינוך הוא צורה של מסורת, הוא צורה של תורשה, כמעט ביולוגית.

על הרעיון הזה היהדות התבססה עוד מפסוקים עתיקים בנוסח "והגדת לבנך" - רעיון הבר-מצווה, שאני שותף לו פרקטית כבר חצי עשור בהעברת המסורת והידע הנחוץ לו - הוא המחשה מצויינת לקונספט.

המצחיק הוא שנבואות הזעם כנגד הציוניות, במקום מסויים, צדקו - אנחנו כן זונחים את השורשים שלנו, ואנחנו כן זורקים את המסורת שלנו. לא רק בגלל שיש רוב חילוני במדינה, ולא רק בגלל שלא כל הארץ יכולה לדקלם לי את סדר הפעולות בהנחת תפילין או אפילו את הפרשה הראשונה של שמע בע"פ - אלא בגלל שאנחנו זונחים דווקא את הערך הזה.

כן, אני  טוען שהבעיה מושרשת כמעט לחלוטין מבית. בכל בית שאני נכנס אליו, שאני לא רואה בו הון מנטלי כמו שאני רואה בו הון חומרי. כשאני נמצא בשיחה עם ישויות בוגרות שאמורות לחנך, קרי הורים כאלו ואחרים - ורואה שגם הם מתנסחים בגוף ראשון יחיד עתיד עם י' תחילית (אני ילך, אני יעשה) - ורואה שגם הם לא יותר מדי מעורים בנושאים שהם חייבים להיות מעורים בהם - אני רואה כאן משהו חסר. משהו לא בסדר, חברים, משהו לא בסדר.

מלבד שהבעייה שורשית, אני לא צריך לטרוח ולספר שבתי ספר כבר מזמן איבדו את היישות המחנכת שבהם והפכו נטו לבתי חרושת לציוניים ולאנקדוטות מבדרות נטו, ואולי מדי פעם גם נושא נהדר לבדיחות ומקום מסתור מצויין למחששות ולמחבוא סודי וחממה לחשיש, מכל בחינה.

אז אין הורים שמחנכים, ואין מורים שמחנכים. ומאחר ואנחנו מדברים על אוכלוסייה של ילדים ונוער, אין טעם לדבר על הצבא, למרות שגם שם - אין אזכור אמיתי לחינוך למרות שיש חיל שלם שאחראי על זה (אליו אני מקווה להכנס בתור קצין בעתיד הקרוב, ואולי לשנות במעט את הרעיון הזה לפחות בשטח שלי).

אז מה נשאר? רק אנשים כמו אמא שלי ואני? שיודעים, בטוחים, שעל חינוך נלחמים מלחמת קדש ולא פחות מזה לפחות? שחינוך הוא יותר מערך, הוא יותר מבסיס - הוא יותר מהדם שלנו לפעמים? שזאת לא שאלה של כסף - על אף שאמא שלי תומכת בשביתה מאחר והיא הייתה אחת, וידעה מה זה לקרוע את התחת יותר מ12 שעות ביום בשביל אגורות - אלא שאלה של חזון?

כמו בימים הטובים האלה, שכל בן 16 היה נוע"ליסט שרוף מינימום, שמדבר על דגלים מתנוססים ועל עתיד טוב יותר?

לא, לא כמו בימים הטובים הללו. אלא כמו בימים הטובים שיכולים לבוא עכשיו אם אנשים יתחילו להבין, שעליהם לנקוט בכמה שלבים וכמה רעיונות.

אני לא איש חינוך מלא , עדיין, עוד אין לי נסיון של עשרות חינוך בהוראה או בשדה החינוך - אבל יש לי חצי עשור בתור מורה פרטי, במיוחד לבר-המצווה וראיתי שם כבר מספיק כדי להבין מה מבדיל בין ילד שאני יכול לראות שיש לו קצת יותר, ילד רגיל, וילד שאין בו.

והכל בא, בסופו של דבר, מהבית. גם מהבית-ספר - אבל בעקרון מהבית.

ילד צריך להמצא בסביבה, אמנם לא לומדת - אבל חושבת. אני לא אומר שהבית שלו צריך להראות כמו שלי - עמוס לעייפה בכל חדר למעט השירותים בספרים על גבי ספרים על גבי ספרים - אבל צריכה להמצא ספרייה כלשהי. הילד צריך לראות את ההורים שלו חושבים, קוראים, מתעמקים, ואפילו חולמים ומדמיינים קצת - איך הוא ידע על זה בעצמו? מהשמיים?

ילד צריך שיחדירו לו - אמנם אין זה מחייב שההחדרה תהיה יבשה ואגרסיבית נוסח החינוך הרוסי - ערכים שקשורים סביב האהבה ללמידה, הרצון להחכים ולדעת - עצם התמצית של "והגדת לבנך" הוא ברעיון של להעביר מדור לדור את הסקרנות, היצירה ואת ה"פילוסופיה" כמשמעותה - אהבת החכמה, לדור הבא.

כמורה לבר-מצווה, ובכלל מורה פרטי - תמיד השתדלתי לתת לתלמידים שלי הכל מהכל. שום שיעור לא היה כל כולו מרוכז בקונספט אחד בלבד. לא היה מעולם רק שיעור "טעמים" או שיעור ב"קבלת שבת". זה היה שיעור שהוא למד את הטעמים ותרגל את השירה שלהם, כמובן, אבל בין השאר- בסוף ובהתחלה - הוא למד על משמעות ההפטרה והמפטיר שלו, הוא למד על מדרש או שניים, על ערך או עקרון יהודי כזה או אחר - ולעיתים אפילו לא יהודי. אחד השיעורים האחרונים שהעברתי לתלמיד האחרון שלי, שחר, היה בסופו כולו מסור לעקרונות של היהדות ודתות אחרות על העולם הבא, ומנהגים דומים בין היהדות לטאואיזם.

בל נשכח שאני מדבר כאן אך ורק על חינוך אינטלקטואלי נטו. חינוך יכול להיות חינוך מוסרי, או חינוך אדיאולוגי, או חינוך אפילו מעשי. אבל לדעתי, אחת הבעיות שבכל זאת צריך לטפל בהן - מלבד החינוך המוסרי - הוא החינוך האינטלקטואלי. שנמצא כיום בשפל. אם יותר ויותר ילדים שונאים לקרוא, שונאים לחשוב, שונאים לדמיין ויותר משונאים - מפחדים, מה נעשה בעוד כמה דורות?

מילא שהמיצ"ב מדרדר, מבחנים הם אף פעם לא מדד מדוייק יותר מדי.

אבל מה איתנו?

(למרות מבול הנושאים שיש לי לכתוב עליהם, אני בוחר שנייה להתייחס לנושא הזה)

אחם, אחם.

ממתי אני יכול לדבר על פוליטיקה? בטח שלא בשעה הזו, במצב הזה, אחרי אבט"ש ארוך ולא -כזה-מייגע, שלקח ממני לא מעט אנרגיות. ממתי אני יכול לדבר בריאליות על פוליטיקה?

הופה. שאלה ראשונה.

האם אפשר לדבר בריאליות על פוליטיקה? עניין של פרספקטיבה, נטו, כנראה, אבל לפי שעה, אין כאן עניין ריאלי אפילו. הכל משחק קטן של דיעות, התמסרות אינסופית של נישות, גישות, אסכולות ורעיונות צדדיים משהו.

בתוך סערת דיעות אלו נמצא הכותרת התקשורתית האחרונה שרודפת אותנו כבר לפחות כמה שבועות אם לא חודשים טובים. אנאפוליס. אני מנסה להזכר קצת. מאז שיש לי תודעה, שמעתי המון המון שמות כאלו. מה זה היה? אוסלו? קמפ דיוויד? ג'י3? ועידות, ועידות, ועידות.

בצורה הזוייה, וכמעט בלתי תאמן, גם בצבא, בתוך כור הבירוקרטיה שלי, יש המון המון ועידות שכאלו. גם להן יש שמות, אך רובן אנונימיות. רובן מתקראות בשם הנלוז - פ"ע, ומתיימרות להיות בנושאי עבודות. כלומר פגישות עבודה.

ואני מכין להן מצגות. ומסתכל בנתונים. ובמילים הריקות. ובאותן סיסמאות בקצינית שלא אומרות לאף אחד, בטח שלא להם, כלום. ואוקיאנוס של מילים שלא היו בשפה העברית (עיוותים של תפעול, אפעול, שפעול, שרתוק והשמות יעול ומונחים בלתי קשורים כאלו) - כמה שיותר! שפע, שפע של שטות מוחלטת, עבור נושא שאפילו לא קיים! עידוד אחוז האקדמאים ע"י תפעול שעתוק התגמול השנתי! מודולים! נוסחאות! אהח, אהח, איזו העמדת פנים נאה!

אז הבה, נחרוג ממנהגם, ונדבר - איך אומרים? - דוגרי! ראסמי! נדבר ישר ולעניין.

בקשר לאנאפוליס?

עזבו אתכם.

בחייכם.

מה יצא מזה? פיגוע? חיבוק חם? ידיים נשלחות? מילים על נייר שיהיו שעתוק-תפעולי של ניירות דומים?

אגב, המצגות שהכנתי? לא יותר מארכוב של מצגות ישנות.

הכל שחזור של חומר קיים שכבר הבנו מלפני שנים, עד שתבוא עוד מהפכה קטנה, ואולי משהו ישתנה.

לא, לא, אין חדש תחת השמש.

אז עזבו אתכם.

(נושאים נוספים יטופלו בימים הקרובים. אני עייף.)

אהבות,

צרי.

השורה למעלה היא השורה אולי היחידה שעכשיו אני אכתוב בנוגע לאבט"ש.

יש לי כ"כ הרבה נושאים לכתוב עליהם פוסטים - הקורס ברמנים, האבט"ש, הרצון שלי כן לצאת לקצונה, ולהודות לכולכם על התמיכה במערכת היחסים החדשה שלי שבינתיים פועלת מצויין.

אבל לא.

הפוסט הזה לא יהיה על הנושאים המגניבים האלה.

אני צריך שיהיה לי יותר זמן פנוי, ויותר כח, ושהגוף לא יתפרק תודות לצבאנו המהולל.

אבל בראשי פרקים:

- אני ברמן! ולא שתיין.

- האבט"ש היה הרבה יותר נעים וכיף.

- וכן, מחר ועדת קצונה ראשונית, ואני הולך להגיד שכן, אני רוצה להיות קצין חינוך.

אני גם שומע איזה בחור מגניב אש עכשיו בunreleased שקוראים לו רותם אסולין.

הוא באמת מוזיקאי טוב.

ואתם יודעים כמה נדיר שאני אומר את זה.

בכל אופן, הרצון שלי הוא כרגע ללכת לישון, להתקלח, ללמד את התלמיד ולעשות את כל מה שאני צריך לעשות.

בתקווה שזה יקרה.

עייפות מוחלטת.

וכ"כ הרבה..חוויות..רעיונות..מוזות..דברים חדשים.

אהח.

כיף לי.

אהבות נצחיות,

צרי

אמנם זה אומר שני פוסטים ביום,

ואמנם זה אומר שכרגע, אני שנייה מללכת להתקלח, לארגן תיק, ולחכות לה.

אבל.

למקרה שמישהו לא הבין, התעדכן, או משהו כזה- באמת שאין לי כח לטרוח ולספר לכם.

אז כאן, בפורום שרוב מי שמכיר אותי יודע להכנס לכאן- אני מודיע חגיגית-

אני צרי ואני מאוהב.

לא סתם מאוהב.

אני מאוהב בקטינה בת 15.

שהייתה עד לא מזמן בת 14.

אני מאוהב בה ברמות פסיכדליות לחלוטין.

ואם הייתה לי תמונה יפה שלה איתי, הייתי שם אותה,

כדי להיות עוד יותר קיטשי ממה שאני עכשיו.

אבל זה כתב הודאה שלי, שיהא, שישאר, אולי אפילו נלנקק אותו ברשימות.

כדי שנשמור את החטא המדהים הזה, את השטות הנפלאה הזו,

שאם היא טעות - אז היא הטעות הכי מדהימה שאני אוכל לעשות בחיים האלה,

שוב, ושוב, ושוב, ושוב -

כי סופסוף, סופסוף, סוף כל סוף

אתה מוצא מישהי שבאמת נותנת ולא לוקחת-

אלא מקבלת, ומישהי שלא תזנח אותך, תשכח אותך,

תתרץ איזה משהו ותברח לך בלי כבוד,

וסוף כל סוף היא לא גרה בחולון או פרדסיה או כרמיאל או רמת השרון,

אלא 3 דקות מהבית שלך.

וכשאני הולך לישון אני רואה אותה, וכשאני קם אני רואה אותה,

והיא באמת מאוהבת בי, היא באמת באמת מאוהבת בי,

ובאמת מקשיבה למה שאני אומר,

וזוכרת את השטויות המפגרות האלה,

ואני זוכר ואוהב את השטויות שלה.

אז מה אם היא קטינה. אני מזכיר לעצמי את בוקובסקי קצת, איך הוא אמר?

היא הכי קטנה בעולם אבל נכנסה לי עמוק לורידים, ומה אני אעשה, הוא אומר,

מה אני אעשה - אני מאוהב בילדה הקטנה הזו. אז גם אני כמוהו,

אולי אפילו אלכוהוליסט כמוהו, אבל אתם יודעים מה?

טוב לי.

טוב לי להיות עם מישהי שאין לה תעודת זהות, עם מישהי שעוד אין לה חוגר,

עם מישהי שעוד לא היה לה סוויט סיקסטין, ואין לה אפשרות אפילו לרשיון אופנוע.

לא. לא טוב לי.

מדהים לי עם קטינה מזורגגת, מדהים לי עם מישהי שלא אמורה לדעת מי זו לעזאזל יונה וולך,

אבל בזכותי היא כבר אולי יודעת, מדהים לי איתה, מדהים לי איתה, מדהים לי איתה,

עד כדי כך שלפעמים גם אני רוצה להגיד כאן יציאה של ילד בן 16 סטייל

"תלכו להזדיין!" ועוד בשגיאות כתיב,

ונהדר לקום ולראות אותה עושה את השטויות המשותפות שלי ושלה, ואת האהבה המדהימה ביננו,

ואת הזכרונות המשותפים והדברים שכבר זורמים, והמעט טלפתיה- והעובדה שאני אקרא את הספרים שהיא קוראת,

והיא תקרא את הספרים שאני אקרא. והיא תקשיב למוזיקה שאני מקשיב לה (וגם עושה) ואני,

כן, אני אקשיב לזבל שהיא שומעת. ואנחנו נראה יחד קוסטריצה לצד הסרטים של יס1, והיא תעשן ואני אגיד לה להפסיק,

ואני אשתה והיא תהרוג אותי אם אני אשתכר שוב. ואני אגיד לה להרגיע ולהפסיק לקלל כ"כ הרבה והיא תתן לי סטירה,

על כל פעם שאני קוסס ציפורניים.

ולא, זה לא בלשון עתיד, כי הדברים האלה כבר קורים, הדברים האלה מול העיניים שלי, הדברים האלה

הם לא עוד החלומות שחשבתי שיגשימו לי, אלא מציאות.

ומרגיע לי כ"כ כשהיא מסתכלת עליי במבט הכנה והמאוהב הזה,

שלאף אחת מהכלבות האלה לא באמת היה.

ורק לה, לילדה הזו, לקטינה, לפריחה-פריקית-הזו, לתיכוניסטית, למעשנת שרשרת, פריקונית הזו..

רק..לה.

זה היה כיף.

הכי מאוהב שיש.

צרי.