| 11/2008
אחנתון
היה היה מלך מצרי שהחליט שכולם צריכים לעבוד את אתון.
הייתה לו אישה יפיפייה שהעריצו אותה, נפרטיטי שמה.
היה היה אתון, שהיה בעצם אור ראשוני.
הוא הכריח את כל מצרים במשך כמה עשורים לעבוד רק אל אחד.
*
ישנן מספר מחשבות רפיטיטיביות באופן מוחלט שעוברות לי בראש מדי פעם.
עיתים אלו מנטרות או מזמורי תהילים, מדי פעם ריף מסויים או נושא הרמוני כזה או אחר שיתורגם בהקדם או במאוחר לדבר מה כתוב.
לרוב הזיות, או עובדות עילגות.
כמו זו.
משהו מרתק אותי בזה.
אין לי מושג למה.
אולי כי חיפשתי כותרת לעוד פוסט מאושר.
*
דברים קורים ואני הולך ברחוב. הירידה של קצה רחוב נגבה, כשהוא מתחבר עם י.ל. פרץ, ממש מול הבית. כל צהריים.
כשהייתי חוזר מהמקיף גם הייתי מרגיש את היובש הזה בשפתיים. היה לי תיק ותמיד היה מעצבן לשחק עם הניירות שהייתי לוקח איתי ביד סתם כך או בקבוק המים הריק.
השפתיים חרבות ויבשות וגם עכשיו. אבל עכשיו אני יכול וקל לי יותר להקשיב לרוח. ולמוזיקה.
אולי אלו המעשים הטובים. אולי זו הרוח בעצמה.
אולי זו היכולת להשים קצת בצד,
חומרנות, רוחניות,
דאגות העולם הזה, המינוס בבנק, הלחץ,
השטויות הקצרות, הקטנות,
לדעת שהכל כבר יש לי, וכל שאני צריך יהיה לי,
וכל בקשה אפשרית בדרך,
קצת רצון, קצת רצון, וקצת הרבה יותר עבודה קשה.
יקרה.
*
ובינתיים נותר להשאיר כאן את התקווה שהשבועות הבאים יעברו כ"כ מהר,
עד שהתקופה הזו תסתיים,
ואני אהיה איתך, שוב ושוב, עוד ועוד.
עוד רגע איתך שוב.
עוד רגע איתך שוב.
מאוהב כ"כ.
*
לפני ולפנים.
אהבות עולם
צרי
| |
אומרים שצרות באות בצרורות
אבל משום מה אף אחד לא מזכיר את זה שגם דברים נפלאים באים יחד.
אין לי תחושה או רצון אפילו לפרוק את הפירוט, בין השאר כי הפירוט הזה ישמע מתלהב שלא לצורך, ולשם מה אני צריך להשוויץ בפני עולם? חראם, חראם.
פשוט נאמר שכרגע המון המון אירועים התלכדו יחדיו ופשוט נעשו היטב.
אני נזכר שוב בתקופה שהייתה אז, בסביבות יולי-אוגוסט 2006. שידעתי שקשה, וידעתי שסוחבים בעלייה - ובכל זאת התשובה היחידה שלי ל"מה המצב איש?" הייתה "מדהים/זורם כרגיל, מאושר." ובאמת הייתי.
אמנם הייתי אז מבולבל, וגם בכמה שבועות האחרונים עדיין לא פשוט - כמו שאמרתי, התקופה לא קלה - אבל לא יורד לי חיוך מהפרצוף.
והנה, לא שלחתי לחינם לחמי על המים, חוזר לי הטוב ואין לי שום דבר אחר לעשות מלבד להביט שוב סביב, מעלה מטה ולחזור על הפזמון החוזר מתוך תפילת שמונה-עשרה - "מודים אנחנו לך שאתה הוא אלוהי אבותינו ואמותינו (!) צור חיינו..."
לחזור עליו, פעם אחר פעם, מביט למעלה ומאושר מאיך שהדברים הקטנים ביותר, במיוחד כשסותמים עליהם את הפה ולא מתחילים לחפור לכל עובר ושב על כמה ניסים ניתנו לך. באופן כללי להיות מיסיונרי זה לא משהו (ופוצי - על הויכוח דאז - יש הבדל בין להגן על האמונה שלי בוכחנות מלהיות מחזיר בתשובה, לא עלינו).
אבל להיות בהכרה הזו.
שדברים טובים קורים כשאתה מייחל להם. ויותר מזה.
בשנה האחרונה ניסיתי לדבוק במשנה ספציפית מתוך מסכת אבות, שאמר שמאי -
"עשה תורתך קבע, אמור מעט עשה הרבה, והווה תמיד מקבל אדם בסבר פנים יפות" (אני עלול לטעות בניסוח המקורי)
הפעם החלטתי לקחת משנה אחרת מתוך אבות - שאמר שמעיה, אחד ממוריו של שמאי (וכמובן, של הלל הזקן) -
"אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, ואל תתוודע לרשות"
מה נאמר לנו, בעצם?
נאמר לנו, שאל לנו לנסות כ"כ לרדוף אחרי תהילה ומוניטין. לא לעשות יותר מדי קומבינות, לא להתבסס או ליצור יותר מדי קשרים, לא להכנס יותר מדי לעבודות ופרנסות שתלויות במניפולציה (אפילו חיובית) המתבצעת על הציבור. ובצדק. הרבנות - אותה עבודה ציבורית, והרשות - אותה רשת של קשרים, אלו מקורות מועדים לפורענות. כמו עסקנות פוליטית וקומבינטורים על צווארון לבן. הם מוציאים הרבה מהפשטות ומהאושר שבמלאכה הפשוטה.
תמיד שאלתי את אבא איך זה שהוא רק עובד בעבודה שלו, לבנה כמו עמילן, ולא מחלטר קומבינות מהצד בתור רופא. הרי הון הוא היה עושה מזה. בד"כ הוא היה משיב לי חיוך קל ואומר שמספיק לו. ובצדק. בע"ה, אם יגיעו ימים בהם אוכל להתפרנס בכבוד (או קצת יותר מזה?) ממשלח יד כזה או אחר - מה טוב מזה. מה צריך יותר מזה, בעצם.
השנה הזו אני לא מקדיש לפרסום פסיכי של עצמי ולהגשמת פנטזיות תהילה. אין בהן טעם, כרגע, אין טעם לרדוף אותן, אין טעם להגיע אליהן. אין טעם שכל הציבור ילמד לקרוא את השם "צרי" כראוי לו (קמץ קטן במלרע). אין טעם בזה שאנשים ידקלמו את מה שכתוב שם (http://israblog.co.il/239381) או ילמדו את המנגינות פה (http://ww.myspace.com/tzori) וכן, שמתי לב שפרסמתי את עצמי כאן קצת, אבל זה היה למען כוונה הכתב.
לחלוץ נעליים אחרי יום שבו נתתי מעצמי לבאמת מי שצריך, להקשיב לשקט או לקונצ'רטו לחליל של חצ'טוריאן או איזו שלישייה של שומאן, לקרוא קצת מהכמה ספרים הטובים שיש כאן, ולהנות מהדממות שעוברות.
השקיעה בחוץ שממהרת לבוא לא מפריעה. היה חם היום. אלוהים החליט לשחק במזג האוויר והפעם לא לפגוע בי עם התחלופה הזו, אלא להשאיר אותי כך.
ובסופו של יום,
על כל שלא יבוא עלינו - לטובה ולרעה - שיבוא.
אתם מכירים את המשפט שאני תמיד חותם איתו, הפעם אין לי כח לחזור עליו.
כרגע אני סתם אתענג על זה שאין צורך לחפור ולחרוש על דברים מסויימים יותר.
מי ייתן ותמצאו את האושר שלכם, או תלמדו לשמוח עם זה שמצאתם אותו.
כי את הרבה מהאושר שלי. כי את אמיצה ונהדרת, מוצלחת ויפיפייה שלי, שלי שלי. כשם שאני רק שלך. וכך זה יהיה. ואני פה. ממתין, נהנה מהעובדה שלאט לאט אנחנו מקבלים יותר פרטיות, יותר שקט, יותר מאיתנו. כל החלומות שלנו כבר בתהליכי התגשמות, נסיכה. לו רק היית יודעת כמה אצלי זה כך. אבל אני יודע שגם אצלך. ושום, שום דבר, לא יעצור אותנו. בכלל. עוד רגע את כאן. כבר יום חמישי, נסיכה. והוא נגמר. ואת תהיי פה.
המחליף שלי בצבא זכה לפרופיל 21 נפשי לאחרונה.
הוא שירת בתוך המדור שלי במשך כשלושה וחצי חודשים.
אני שירתתי במדור הנ"ל במשך ארבעה וחצי / חמישה וחצי חודשים.
לפני זה הוא היה לוחם.
אני הייתי במדור אחר.
עוד שתיים/שלוש בנות אחרות שמשרתות במדור/ענף לשעבר שלי,
רואות קב"ן ומתחילות להרהר הרהורי יציאה.
ר' אמ"ש, קשל"ר, רחכ"א,
רמ"חים יקרים, רע"נים יקרים, מפקדים וקצינים -
אני מאד מקווה בשבילכם,
שאתם יודעים מה אתם עושים.
אהבות,
צרי.
| |
יש משהו נפלא בספרה חמש.
אבל מה הטעם בלדבר על זה כ"כ הרבה, על מספרים.
גם זכרונות אין טעם, הם הרי מתמשכים. הם לא מתו - על כן אין עליי להספיד אותם ולהעלות אותם באוב, כי, ובכן, הם ממשיכים לפעום. זורמים. הלאה. הלאה.
ולמעשה, עם כל הדאגות הללו, של היום והאתמול והמחר הנורא - כשזה מגיע אלייך, זה מתמוגג, מתפוגג. נעלם קצת.
כשחיבקת אותי חזק בלילה האחרון שבילינו, היו רגעים, גם באמצע העלפון, שחיבקת אותי כ"כ חזק, שמתוך החלומות הרגשתי את זה. כ"כ חזק.
טירוף מוחלט ומתמשך.
חמישה חודשים נהדרים. מתמשכים. רצים הלאה. וכל מה שנותר הוא לסיים את שיעור הנהיגה,
ולהגיע אלייך שוב. לא ללכת הביתה לעולם.
מאוהב בך כ"כ, נסיכה.
חמישה חודשים שמחים.
| |
על שני עיקרים.
שוב שעות מאוחרות,
קון נוקטורנה. לילות עמוקים. מוזר, כל העיר והרחוב מתכסים אט-אט שרוולים ארוכים, ורק אני מעז בקצר. כרגיל, האוזניות באזניים ואני צועק, אני צועק לי בנחת -
With eyes wide open – My body’s floating down the river
This live – What have I confined you for? It’s all inside – It’s all in silence
When the raven gets its way
A Million thoughts are swept away
And then you leave it all
You leave it all behind
Textures - Awake
תחושה ברורה של הטבלה, תחושה ברורה של רוח גדולה.
הסגולה מתעטפת. באין ניירות אני קורע פיסת עיתון וכותב עליה שיר.
*
ישנה התחדשות נוספת באוויר. לא, לא התחדשות. התנקות. על שני עיקרים עסקינן, ומתוכם הבנתי כיצד להתנקות הלאה. הרי היקום הזה שלי, מאז ההפנמה הגדולה דאז - הפך להיות מעין מעגל נרחב וחוזר על עצמו של הארות, הרעלות, נפילות, קפיצות - לא בתזזית. אלא בשלום. התנודות הללו, הנחשולים של מציאות המתנגשת בתפיסה אוהבת - הם אלו שגורמים לעליות ולמורדות. אבל מעל לכל האמונה והאהבה נותרות חזקות מהכל. הן עמוד השדרה הגדול שמשאיר אותי מחייך גם בימים הללו. * ובעצם זה העיקרון הראשון. זו תקופה קשה. יותר משדמיינתי, יותר משניסיתי לצפות. זו תקופה קשה, אך מלאת תכלית. מלאת אמת. מלאת כל שרציתי. המון בוץ שנתקעתי בו, אבל שלא כמו בצבא או במקיף - זה בוץ עם תכלית. בוץ עם רעיון ומסר. בוץ שאני מחייך כשאני מתרחץ בו.אז כמו במנטליות של סבי וסבתי, של המטען הגנטי שהועבר- ממשיכים הלאה. יאללה. קטן עליי. קצת יותר כושר וקפה. ועכשיו גם מצאתי את הקנקן-פלסטיק-למשקאות-חמים. מישהו אמר חליטה? * והעיקרון השני. הרצון הבלתי נדלה שלי להתפס בעיני עצמי לא כקדוש מעונה או כמשיח דווקא, אלא כמלאך, להמשיך את הקבעון הזה - להמשיך לתמוך בכל העולם, להמשיך ולהיות עמוד שדרה לכל העולם, הגיע לתמציתו. זהו. מרגע שהתחלתי לתרום לאלו שבאמת זקוקים לחום היד שלי ולמילה הטובה שלי נגמרה התכלית הזו.
סיימתי את עבודתי, והעת - בה אשקיע במי שבאמת זקוק לי, ולא בעדר בלתי נשלט של מתבגרים וכד' - הגיעה.
אולי באמת בגלל הרצון הבלתי נלאה הזה לעזור לעולם נתקעתי עמוק בכך? מצאתי את עצמך מסובך מעל הראש בנשים אובססיביות או דפוקות בשכל, מצאתי את עצמי מסתובב בישראבלוג בשעות לא שעות, מחפש בלוגים של נשים (וגברים!) שזקוקים לעידוד, נחמה, עזרה, עצה - ובסוף כל שיצא היה חיוך זמני, אולי תובנה מטופשת של נעורים, וסקס מזדמן בחלק ניכר מהמקרים?
לא נורא. כל זה שמור וחתום בספר, כל זה חלק מ- . שיישאר חתום. שיישאר, מנויילן, בשעווה חמה, איך שלא נרצה את זה. בשלב מסויים הדממה שנוצרת מרוב חזרתו של הפלייליסט בתוך השכל היא זו שהופכת למגן העיקרי שלך מרוחות הקור, היא, והאנרגיות המטורפות שמזדחלות סביבך ונכנסות פנימה, מאירות. מאירות חזק. ואתה מתנקה, לאט לאט. שוכח את הזעם שהיה לך על העולם ואחותו, שוכח את הפחדים שלך מהמחר ומהאתמול ומהעכשיו, שוכח ונותן להם להתפוגג. "מתוך כך למדתי \ את יתרונה של \ הזרימה הטבעית \ את כל הנחוץ \ כח החיים כבר יעשה."
רק שתהיי פה שוב, מחובקת היטב, חזק, כמעט מהודקת.
שזורה בחוטי העור שלי, מתקלף, ואת אוחזת.
תהיי פה ואל תעזבי.
כל פעם אני מזכיר וכל פעם תראי -
הרגעים עוברים מהר יותר.
רגעים שסופם דירה, סופם שאולי
לא יהיו יותר
לילות בודדים
בכלל בכלל.
אם רק נרצה, אהובה, אם רק נרצה.
שלי.
שלך.
שלום על כל עם ישראל
ואהבות עד
צרי
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
