| 11/2009
אז מה חסר?
יש לי את האישה הכי נפלאה בעולם שאוהבת אותי למרות שהיא קרצייה לא נורמלית.
יש לי פסנתר חשמלי ענק שמן ודי זול, שמחובר למחשב הטרנטה-אך-פעיל-הזה, וגם האנקור והסיבליוס (תוכנות כתיבת תווים מהמחשב) עובדות פול טיים. יחד עם ביטרונט מקרטע.
יש עבודה, טובה, מתגמלת, מדהימה, מסכנת חיים למען ה', שאפילו נחשבת לי למועדפת עוד כמה חודשים.
יש גם שלושה תלמידים (בעיקרון ארבעה, ואפילו חמישה) פעילים לגמרי כל השבוע שגורמים לי לפחות פעם בשבוע מה זה לחייך, הן חומרית והן מנטלית.
יש לי את האישה הכי נפלאה ביקום והיא באמת הכי נפלאה ביקום למרות שהיא חושבת שהיא מצחיקה לפעמים.
יש לי הרכב מטאל שנפל וקם ונפל וקם ונפל ממש אבל קם הרבה יותר מדי טוב ועכשיו בתקופה מעולה מדי, למרות שהגיטריסט טס לחו"ל, רוצה לומר, אחד מהם.
יש גם איפה להקליט, הרבה כאלה. יש גם צ'לן, וחלילן, וזמרים לרוב. כולם ישמחו לעבוד איתי. ממש.
יש גם נגן עוד ונגן ניי.
יש גם הרבה דפים. ובלאגן מוחלט בחדר שאני כ"כ מאושר ממנו שבאמת שלא בא לי לסדר אותו - כי בבלאגן הזה אני יוצר בכמויות, חושב בכמויות, נהנה בכמויות ומחייך כמו שלא חייכתי.
אז אני יושב בשעת לילה שכזו, מביט כיצד האנטיביוטיקה מחסלת לי את האקנה שבגב, מנסה לשבת בצורה נוחה בבלאגן עם הפק"ל כיסים החופר הזה (עוד רגע מחליף לטרייניג), בדירה הנפלאה, כשהשותף שלי סיים להכין חומוס ואורז ושניצלתירס שבאים לי יותר מדי בטוב, והפלאפון שלי הלך פייפן ועוד מעט כרטיס אשראי חדש וגם אם נכנס לאיזה מינוס שלא נכנס נצא ממנו בלי אפילו להסתכל.
יש לי קורס באו"פ שהולך בנזונה ממש, עם מרצה מגניב אך בכל זאת של האו"פ שממש כיף לדבר איתו וחומר שאני מתעניין בו בטירוף.
יש גם קהילה שדי מתחיל להמאס לי ממנה אבל היא עדיין הקהילה שלי.
יש לי את האישה הכי נפלאה ביקום שאין לכם מושג כמה שכיף יכול להיות איתה ובאממממאאאשלי היא כוסית ברמות.
יש לי גם משפחה שתומכת, מרחוק ומקרוב, וגם אין לי אף אחד באמת בחיים האלה חוץ מאהובתי והמוזיקאים שאיתי והאוטיסטים שאני עובד איתם (והמדריכים שלהם תאכלס) שזה בכלל לא הרבה אנשים לעומת האנשים שאני מכיר ואולי החבר'ה שעדיין קוראים פה (היי!).
יש גם 500 ג'יגה עם המון סרטים, סדרות ויותר מדי מוזיקה.
יש אלוהים ודבר מלכות וקוראן ובהגוודגיתא וד'אוטהצ'ינג בסלון ובחדר ובתיק שלי.
יש לי יותר מדי רעיונות למוזיקה, מחזות, סרטים, דמיונות, שירים שירים ועוד שירים ועוד לא יודע מה בראש וכולם יוצאים לאט לאט, בקצב שלהם.
אני גם משתפר בגיטרה ובתוף.
לא יודע מה חסר.
דברים קטנים. פה לשפר שגרה, פה לתקן פלאפון, פה לקנות כל מיני דברים, פה להתפלל יותר וללמוד יותר תורה באדיקות כי זה עושה טוב.
פה ושם גם להמשיך להצניע את עצמי, להפסיק לנסות להגן על עצמי ועל מי ומה שאני בפני מי שזה לא יהיה, ולקבל את הכל כמו שהוא עוד יותר חזק.
פה ושם לתרגל מתודות ודברים קטנים בעבודה - כולן, ולהגיש עבודות אולי קצת יותר ברצינות אבל לא חסרה לי.
דברים קטנים מדי.
יקרו.
בעיתם.
בזרימה.
אז מה באמת?
*
שיהיה לנו יום נפלא
ברכות לכולכם עם ישראל
אהבות
צרי
| |
הבראתי מהדף השחור לבן עם הכתובת
מבעד למה שהיה פעם סדנא מרכזית עומד לו חיוור, עדיין עם פרצוף תמים אך מפוחד לגמרי הבחור, עם זיפים קטנים ומבט בלונדיני אמיתי חודר, רזה עד כאב, יפיפיה.
"הבראתי," הוא שוב אומר בלחש, מרים יד שמאל ומבליט את האצבע האמצעית בלי קשר למחווה האנגלו-פרנקית שהפכה למה שאנחנו קוראים 'זין', "הבראתי מהדף השחור לבן עם הכתובת."
שואל לרשותנו לקום. לחזור. להכנס לסדנא השנייה. מאחוריו דלת מחוררת. לפני כמה רגעים היו בה שלושה כסאות. כן כן. בתוך הדלת.
מבעד לדלת גראונד זירו. אם היו שם אנשים הם היו כרגע ברשות זק"א או מיון סורוקה, אחד מהשניים. דלת המטבח חצויה. אין מנורות. ארון חומרי ניקוי מפורק לגמרי. אבק. לפני כמה רגעים עוד הייתה כאן סדנא שלווה שאפשר היה להרים בה לא מעט מתודות רלוונטית לחברים. עכשיו לא ממש.
מהלך לו בצעדים קלים, שקטים. מחייך. אני קורץ לו. הוא מבקש רשות לקרוץ לי חזרה. נפלא ויפיפיה שכמוהו, אלוהים, איזה ילד יפה הוא. איזה ילד יפה.
שני משפטים שלא האמנתי שאני באמת אגיד סופסוף נאמרו, בהפרשים זעומים של כמה שעות - "הנה יום טוב להתחיל לעשן בו" וגם "אני חושב שזה יום נפלא לבלות במיון".
את השניים לא עשיתי. אחד כי אני לא רוצה, וגם השני בעצם.
היו גם עוד דברים היום. פחות או יותר אלימים באותה צורה. כאלו שקצת פחות מגניב לי לתאר. זה היה מגניב רק כי זה היה מצחיק. סוג של מצחיק. אמנם אחרי היום הזה, שמה שתיארתי לא היה המקרה האלים/סוחט עצבים/קשה היחיד (היו עוד ארבעה או שישה כאלה), אני והצוות היינו דקה מלהתמוטט בבכי, אבל השאר באמת שלא בא לי לתאר כרגע. לא שזה היה יותר גרוע או מה.
אהח.
מיד אחרי זה רצתי לצומת כנות שם נירי המתין לי והלכתי להקליט במקום הכי מגניב סו-פאר. מקום שהוא גם ביתי, גם ענק, גם עם פסנתר, גם עם אקוסטיקה חמה ורטובה כמו פּוּסִי לבנוני בחודש השעבאן, גם עם בעלי מקום מתוקים להפליא וגם בתוך בכלל בית בפאקינג קריית עקרון. מה הקשר למציאות? אין, אבל האיכות של הראף-מיקס הייתה כזו שאם אתם שואלים אותי הייתי משחרר בשנייה הזו לרשת ואף אחד לא היה בכלל מאמין שזה פרה-מיקס פרה-מאסטרד פרה-עריכה בסיסית-של-הבסיסית, כשסה"כ שיחקו בצ'אנלים ונירי העיף מההקלטות הביתיות שלו.
קיצר.
חוויה מתקנת. לגמרי תיקון.
עשיתי לפני כמה ימים רשימת דיסקים שבנו אותי והיא נמחקה. כנראה כי לא עירבתי שם את הביצוע האלוהי של ואלטר (או את הביצוע האלוהי של ברנשטיין) למאהלר.
בושה וחרפה. רציתי לעשות רשימת דיסקים שלא כוללת את מה שבאמת מאכיל אותי.
אבל עכשיו צריך למצוא מוזיקה שתתאר ספציפית איך מלאך יפיפה מתוק ותמים, שבאמת אוהב, ובאמת דפוק לגמרי בכל אינץ' של השכל שלו, מצליח מלהיות הכי נפלא ועדין - למכונת הרס מוחלטת.
כשיצאתי מהתעסוקה פשוט לא ידעתי איזה שיר להשים ואיזה שיר ירגיע.
באמת קצת נדפקים בדרך. עוד דפיקה לפח. בסוף נחליף את הדלת של השכל שלי.
חזרתי להלחין ברצף. את החדר קשה יותר לנקות וגם את הראש. על הזין שלי. אין שום דבר יותר טוב מלשמוע את הדברים האלה נתפרים, שניה אחרי שניה.
רק צריך לפרוץ כמו בנאדם את הסיבליוס, לעזאזל.
ולקנות עוד ועוד ציוד בע"ה.
בע"ה.
רגע לפני ההתפרצות האחרונה הסתכלתי על השמיים, יודע שאני הולך לקבל אותה בפרצוף, ופשוט ביקשתי "בחייאת'."
אז לא קיבלתי את הבחייאת הזה, וקיבלתי אותה בפרצוף.
נו.
מה לעשות.
לפעמים לא מסתכלים חזרה, מלאכי מרום.
חפיף חבר'ה, סולח לכם. רק תזכרו שכבר שנה שנייה שאני עושה את העבודה השחורה שלכם.
חפש"נים בני זונות מכונפים.
(זה לא שאני חושב שאני מלאך או שאני עושה עבודה של אחד, אבל אני כן עושה משהו שמשום מה מגדירים אותו כרחמני-בעל-ערך, אז ראיתי סיבה ספרותית להזכיר את זה. חוץ מזה שאני צריך לטפוח לעצמי קצת על השכם, אז סליחה שזה נופל עליכם בדמות ניפוח אגו מגעיל.)
אהבות עד
צרי
| |
בלתי ניתן לתחלופה
הפתיתים שלך.
פנלופי.
להשים את פנלופי אל מול ניקול, במקביל.
להלחין, בחדר, בשקט, אל מול צלחת מלאה
בפתיתים שלך.
הקאפוסטאש קוצקו של אמא.
לשתות תה עם נענע יחד עם זה.
או המיץ הזול הגרוע של הרוסים שהוא כ"כ
טעים לי.
המנורה האדומה.
המחשב האיטי והמזעזע הזה.
הגעגועים אלייך.
כל התווים שניגנתי מכל הזמנים – ואלו שלא
הצלחתי.
עשרות דפים ריקים ומקושקשים, משורבטים
וכתובים היטב.
הפרטיטורה של הרביעית של ברהאמס.
לנגן באך וברהאמס סתם.
מיטה מאחורה, כי אפשר לישון תמיד.
ולהתעורר לזה. ולחזור לזה. וזה שם.
כל הזמן.
ועוד מעט גם את תהיי.
יש.
לא חשוב כמה רחוקים הם האנשים,
לא חשוב כמה הכסף שם או לא שם (עכשיו
הוא שם)
אין שום דבר חשוב יותר מליצור (לכתוב,
להלחין, להיות, להציל)
וממך
| |
התעייפות נוספת
קרו הרבה דברים. טובים. רעים.
הרבה יותר מדי.
אבל כבר לא משנה.
אני הולך בשדרות וברחובות המלאים-ריקים-מלאים-ריקים
ונזכר באירועים כאלו ואחרים. מביט מעבר לכוך הנפלא הזה שהוא החדר שלי בדירה היפה
הזו ופשוט מבין שאני לא רוצה אף אדם בחיים שלי.
האוטיסטים שלי, אלוהים, שירה, וזהו. אני לא רוצה אף אחד
אחר באמת.
לא רוצה נוכחות אנושית. אולי הלהקות.
וזהו.
מודה לאל שאף אחד כבר לא באמת מגיב פה ואם כן הוא רק צל
של אדם או דמות אקראית שאני לא באמת מכיר או יודע – וטוב שכך.
איבדתי את הרצון שיקראו אותי, שיכירו. איבדתי את הדחף
הזה מימי קדם – תהילה, הצלחה. לא. ההצלחה שלי היא אמנותית טהורה כרגע, ביני לבין
אל ואין טעם שהאנושות תכיר בה. ההצלחה שלי היא שקטה כשזה מגיע לאוטיסטים, רק מעט
מאד אנשים או משפחות יודעות עליה וכך זה צריך להשאר. שקט, צנוע, בלי קשר לעולם. שילוב
של שתי ראיות עולם נוגדות לגמרי, למעשה – לתת הכל לכולם אך לא לראות אף אחד ולא
לרצות להיות בקשר עם אף אחד. לא קשר אמיתי בכל אופן. פשוט אין טעם בזה.
אין טעם שאני אמשיך ללכת ברחובות ואעמיד פנים שלמישהו
איכפת, כנ"ל לגביי. אין טעם שאתלהב מהדברים שאני עושה, אופיע, אראה לעולם –
אצעק – אתפשט ברחוב ואאותת כאילו שאני לא מבין שזה פשוט לא משנה. אז, בצבא, כתבתי
שיר על איך זה להתפשט ברחוב ולצעוק לכולם "הביטו בי" ואף אחד אפילו לא
מסובב את האישון שלו לכיוון שלי וזה בסדר.
אין זה כעס על העולם ואין זה ייאוש. אני לא כועס על אף
אחד. טבעי שכך החברה תתנהג וטבעי שכך הדברים יהיו. קאנט כבר הוכיח לי את זה חזק
מדי. התכלית היא קבועה, מונעת מחירות. ואם התכלית של רוב העולם הזה הוא לשמוע גלגל"צ
– שתעבור לו השטות מאוזן אחת לשנייה – ואם תכלית העולם היא לעשות דברים שלא באמת
ישנו לאף אחד אז בסדר. העולם יתקדם הלאה, בקצב האיטי שלו, אנשים ישנאו אחד את השני
סתם וילחמו אחד נגד השני סתם וימציאו לאומים ולאומנות וקנאות דתית סתם וימצאו
סיבות אחרות להאט את עצמם או להרוס את עצמם, אני התעייפתי.
אני פשוט עייף. עייף מלנסות, מלהצליח, מלהכשל, מהכל. עייף.
יותר מדי אנרגיות נפשיות שלי מופנות כלפי כל העולם ונמאס לי להשקיע כ"כ הרבה
ולהעמיד פנים שלמישהו איכפת.
איכפת לאלוהים, איכפת לאוטיסטים שלי – אחד כי הוא נצחי
והאחרים כי הם באמת צריכים מישהו. שאר העולם לא צריך; בפרט לא נאמר את המוזיקה שלי
או את הכתיבה או את היצירה.
אחרי ההופעה, ממש מיד אחרי שסיימתי לארוז את הקלידים
ולראות את הקהל הלא מתלהב חוזר לו הביתה התחלתי להפנים את זה שנמאס עליי הקטע הזה –
לא שאני הכי מנוסה בו אבל הבנתי מאד מהר כמה שחסר טעם הוא – הלכתי לתחנת אוטובוס
על הכביש של קריית יהודית אל מול מחנה נתן והבטתי למעלה, במספר הכוכבים האומללים
שנותרו בשמיים וקראתי לבורא עולם – אולי באמת הגיע הזמן שאני אקדיש את עצמך רק לך?
כמו באך ובטהובן, כמו מאהלר, שלא באמת היה איכפת להם מהאנושות? זו הייתה הפרנסה של
מאהלר לנצח אז הוא גם השמיע לעולם את עשרת הסימפוניות שלו (בערך עשר, בסדר!) ואת "השיר
על הארץ" אבל כמה אז מהקהל הבינו בכלל? נדמה לי שעד לאונרד ברנשטיין (להוציא
את ברונו ואלטר, בסדר!) אף אחד בכלל לא ניסה. ובאך, שכתב לרוב לכנסיות?.. אז הנה,
זה מה שאני רוצה לעשות (אבל לא באמת יכול) – לכתוב רק מוזיקת קודש, שישמעו רק
בתפילות. היא תהיה הזוייה והיא תהיה שלי אבל היא תהיה רק לאל ומתוך האל וזה מה
שאני מנסה לעשות. כל הדיבורים הליריים וכל השימושים הארציים הם רק ביטוי לנסיון
לייחוד קדושא ושכינתיה ומעטים הם אלה שמבינים את הרמזים הספציפיים הללו שאני שוזר –
בין השאר שאין כ"כ הרבה אנשים שיחפשו את זה אצלי וזה בסדר.
הכל בסדר.
זה בסדר שאנשים הם לא אני. התכלית שלי היא שלי. וזה בסדר.
ואני לא כועס ולא שונא למרות שאפשר בקלות לפרש את הפוסט הזה ככה.
המחלה הזו לא עושה לי טוב. ממש לא.
אני פשוט עייף.
ונמאס לי.
אהבת עולם
צרי
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
