השפיל, צורה מס' 7?

זה יהפך כנראה למסורת.

אני מתעורר בצהריים אחרי לילה/בוקר מלא עבודה. קם, או לחזרה, או לפגישה, או לבר, או לבית כנסת, וחוזר הביתה, אחרי הכפור או החום (תלוי בעונה) ומתיישב ליד המחשב (הפעם הלפטופ, כי המחשב מושבת ובתיקון, סופסוף!) - ומתחיל לרקום עוד פוסט.

עוד הגיג קטן.

כל האווירת סוף שנה הזו כמעט ולא אחזה בי. לא הרגשתי שמסתיימת תקופה. כי זה לא בא בבום וזה לא בא בשבוע או ביום ואפילו לא בחודש - זו ההתקדמות המטורפת הזו, שכל פעם מנתקת בי את החבלים מהתקופה הקודמת.

ואני לא יודע, איזו תקופה יותר יפה.

מאז שנת 2000, החיים שלי רק השתפרו, יום אחרי יום. בין השנים 1998-2000 היה לי סבל מוזר ובעיקר חוסר בטחון אלמותי. אבל כל זה נגמר.

אני לא מתרכז בשנים הקודמות. אבל אני כן מתרכז, בוא נאמר, בשתי תקופות גדולות קודמות שאני מתגעגע אליהן מחד, מאידך - רוצה קצת לשכוח. או לתת לעבור.

תיכון. מאז בערך אפריל, בוא נאמר, מאז הרסיטל (16.3) אי שם ביב' הרגשתי כבר את התקופה נגמרת. הפסקתי להיות שרמוטה, שהתמדתי כך מאז כיתה י' (נופר), התחלתי פתאום להיות רציני, להקליט את הדמו, פתאום הובהר לי שאני מתחיל להכנס לחיים האמיתיים.

כל התקופה הזו לדעתי מסומלת תמיד בבתים הריקים. אילו דברים מדהימים היו!

כאילו שאנחנו שוכחים כבר, אבל לא באמת נשכח - את אותו היום שוואיף ורועי היו אצלי, ועשינו פוגו בחצר חצי עירומים, הכנו פיצות מאולתרות והם פגשו את הבנות העירומות של השכנה, ואז ראינו את הילד השמן בטלוויזיה, שותים קצת מהאלכסנדרוב שהייתה.. איזה מצחיק זה היה.. איך שאני וואיף שמנו את הפסטרמות על החזה והתקרבנו אל רועי..

את המסיבות הגדולות והקטנות שהיו כשההורים ידעו-לא-ידעו, מלי, ונולי, וכולם, וה40 אולי שבאו, או הפחות, או היותר, וכל השטויות שהיו, ואלוהים איזה מצחיק היה.

השטויות בביה"ס עצמו אפילו. למרות שאני לא באמת מתגעגע אליהן. אולי כי תמיד הייתי תלוש מההווי השכבתי, ותמיד הייתי עם האנשים שלי.

הפגישות בגן ברוך, בגן מרדכי, בביה"ס אשכול, אמצע הלילה, וודקה זולה וכמה בירות ובעיקר לצחוק. לצחוק ולנסות שלא לקפוא מקור, ולברוח ולדבר ולהיות ולהפגש. ועוד אנשים באים. ועוד שטויות קורות. לעזאזל. איזה געגוע.

החיים האמיתיים. הדירה. העבודה. כמה כבר הרחבתי כלפי זה.

ולמרות הכל, שנת 07' היא בכל זאת - 3 חודשי אזרחות קטנים, ולאחריהם - 9 חודשי צבא.

אין מה לעשות אבל 07' תמיד תהא השנה הצבאית הראשונה שלי.

צפויות לי עוד לפחות שנתיים. אולי שלוש, אם נגיע לקצונה.

אז 3 חודשים של אזרחות, קצת מהדירה ובעיקר מהבית, להרגע ולהיות עם שירה -

ואז.. טירונות, צחוקים, מז"י.

שזה בכלל צחוק.

הספקתי להוציא דיסק. פנזין. עוד כמה. לעשות קורס ברמנים ורייקי, לחזור ללמד ברמצווה. להופיע קצת. לנסות לפרסם את החומרים.

ועוד. ועוד דברים.

להפסיק קשר. להתחיל קשרים. להתאהב שוב.

ממש לפני הסוף.

אבל עם כל המבט אחורה.

אני משום מה תמיד מיישר מבט.

הלאה.

הלאה.

אהבות,

צרי.

כשחזרתי מאחת הפגישות שלי עם אנשים אקראיים לחלוטין (והפעם בתוכנית - אלי, איש טוב), שמתי עליי שוב את האוזניות האלה. Pioneer. עלו לי 100 ש"ח יפים שהרווחתי מי יודע איך.

אוזן אחת, אוזן שנייה, פליי.

הקסם שמתחיל לא מהמוזיקה עצמה - אלא מהתגובה המוזרה של הנפש והגוף שלי. ראיתי כבר אלכוהוליסטים נוגעים בבירה, את המבט הזה בעיניים, את הטירוף המוחלט. ראיתי נרקומנים מזריקים וראיתי סטלנים מפילים ראש או שניים או עשרים.

אבל אותו רעד מוזר, אותו רטט בלתי נשלט - אני בטוח שכולכם מכירים אותו - הצליל הראשון, המילה הראשונה שנחתכת, האפקט הראשון שמגיע ומהדהד ומהדהד ומהדהד..

שום צליל לא מפסיק באמת לרטוט שם בפנים.

יותר חזק מהרואין, אני אומר לכם.

הדבר היחיד שחזק יותר מזה - ליצור. הרטט, החוסר שליטה..

*

"בואו, היום אתם אוספים עלים ובעצם כל דבר, שלא יישאר שם עלה!" מסיים הרס"ר שלנו (שנראה כמו ילד בכיתה ד') את נאומו חוצב הלהבות כשהוא מחלק "משימות".

נו בסדר. ואני חשבתי כבר להתבאס - להיות שעה בחוץ שוב תיאלנדי.

פתאום הקב"ה החליט שלא בא לו להתעלל בי על יתר מידה. למעשה, הוא החליט שהמלאכים שלו שוב עושים עליי עבודה - וחתיכת עבודה.

הלחץ דם שלי התנפץ מטה, נסק כ"כ למטה, עד שמצאתי עצמי מסוחרר כ"כ, כמעט מעולף שם - עם חיוך ענק כנסך על שפתיי.

יאם.

זה היה מדהים, אני חייב להודות, פשוט מדהים.

שפונגל ברקע, והצ'ילאווט הזה לא מפסיק להיות כ"כ טוב - כזאת מוזיקה נהדרת - ואני לא מפסיק להסתחרר ולראות צבעים, לגעת בעלים כאילו אני נוגע בצבעים עצמם.. משתחרר לתוך עצמי.. טירוף חושים מדהים.. אלוהים.. אל תפסיק את זה.

והוא לא הפסיק.

אפילו עד הנסיעה הביתה.

*

גיליתי שרק כשאני ישן איתה אני מצליח לישון באמת טוב.

לילה שלם איתה, לבד, מחובק, עירום, מרגיש כ"כ שליו בין הידיים והשפתיים שלה.

לשמוע אותה מצחקקת כשאני קצת מספר לה כמה שהיא מדהימה אותי כל פעם.

לראות את החיוך הזה כשאני מתעורר ולהעיף את עצמי ולתת לה עוד נשיקה.

ועוד אחת.

התעוררתי כמו שצריך.

עכשיו רק לגור איתה בדרך לא דרך. זה דורש הרבה כסף.

*

ודווקא כסף בזמן הקרוב מתחיל להכנס לי לבנק. אבל יחד עם הכסף, יותר ויותר רצונות חומריים הופיעו (אחרי מפלות אינספור אני נשאר כה מאוזן מנטלית, טפו טפו טפו, ברוך ה' ותודות רק לו ואך ורק לו - אז צריכים גם להשקיע בחומריות).

אבל, השגרה משתמרת ואני שמח.

שיט, שכחתי לקבוע תור.

שיט.

שיט.

לא נורא, יום ראשון. יותר טוב.

בכל אופן, חוץ מהתור ומהפקיד האידיוט ברע"ן רפואה, הכל זורם טוב.

יש רמקולים חדשים ב150 ש"ח שהבאתי למשרד והם פשוט קסם מהלך. אבל זה עוד כלום לעומת הדברים האחרים שצריכים לקנות.

הגעתי לסכומים שאני רוצה להוציא שעוברים את ה10,000. איזה יופי, צרי. השמחה היא, שלא הכל במכה אחת ואפשר להמתין עם הכל, לחכות שבאמת ייערם קצת הכסף בבנק תודות לצבא וכד' - ואולי אחרי הצבא? - או עם הקצונה? - אהח. בסדר. כסף זה לא בעיה. נשיג, נמצא, נעבוד, נשדוד בנק, נצלוב את פרנצ'סקה ונרוקן לה את ההשקעות :P...

*

רציתי לעשות פוסט עצבים על אמא. מעניין, אולי גם לה כל הזמן ההורים הטיחו בפניה שהאחים הגדולים שלה תמיד עשו משהו יותר מגניב ממנה. במקרה של אמא שלי זה הקטע עם אחי הגדול - היא תמיד תנסה להגיד כמה ש"מושי עבד קשה על יצירות" ובעצם להוכיח שאני לא יותר מאפס עצלן.

בספר הגדול של המהלכים של אמא בשכל, זה כנראה כבר באוטומאט בתור "יגרום לצרי למוטיבציה." - המממם. לא. למעשה זה סתם גורם לי התקף קנאה בלתי נשלט למרות שאין לי סיבה (בין השאר כי אחי כבר כמה שנים טובות לא נוגע בכינור שלו, ממה שאני יודע, ולא מופיע וכד'). אבל אלוהים, הרצון לפעמים לצעוק כוסאמק אישה, מה הבעיה שלך?!? הבן שלך לא עושה מספיק כבר?!?!? מה?! מה חסר לך עוד שאני אעשה מה?!? מה?!? אבל אז אני נזכר שהיא האחרונה שאמורה לעניין אותי עם כל הדברים שאני עושה.

הרי לא חסר בעמנו מה שיש פה, נכון? :) נכון.

*

יהיה בקרוב פוסט נוסטלגי לחלוטין, כשהשנה תתחלף.

ועכשיו, לבדוק שהמחשב סופסוף יקחו אותו לתיקון, להגיע לעבודה, ולבדוק אם אני עובד בסילבסטר.

הכי מאוהב בעולם.

:)

צרי.

דצמבר 06' , יום השביעי. אין עבודה מחר. אני זוכר את זה טוב. הייתי עם רועי (אחי, כמה שאני מתגעגע אליך), ועם שירה, ואולי גם עם אורי, השותף, בדירה שלי. בדיוק בימים האמצעיים בה. איזה מושלם היה שם, איזו תקופה מדהימה. השקט, הבדידות, הבריחה מהעולם - והגשמת העשייה. כתבתי שם לא מעט שירים, כמה סיפורים קצרים מצויינים, המשכתי לנגן קצת ובעיקר עבדתי הרבה, חסכתי לא מעט מעות שעדיין שמורים לי חלקם, ובעיקר נרגעתי מכל הח"י שנים שעברתי דאז.

ואני זוכר, בדיוק ב00:00, אחרי 5-6 שאט אלכסנדרוב (אוי לי) ואחרי לא מעט..וול..אתם יודעים, עם שירה - אני מוצא אותה שכובה, עירומה, עם כל הגוף היפה והשמנמן קצת שהיה לה, עם הפנים המרוחות איפור והחיוך ההזוי, עם ההבל פה של אחרי סקס, ואותי, עירום לחלוטין, השיער שלי שפוך על החזה ולאחר מכן אסוף, ואני מביט לחלון החשוך, בבית החשוך שרק אור המחשב שמנגן מאיר בו, מביט לחלון היטב ואומר - "זהו. אני חוקי. 18 שנים. וככה אני חוגג את זה." - עד היום אני לא מוצא סיבה אחרת לחגוג יומולדת אמיתי. להיות עם האישה שאתה אוהב, קצת אלכוהול, אחרי שפגשת אנשים טובים, להיות במקום שלך - הבית שלך - החום שלך - לבד קצת. או להרגיש לבד.

למרות שאני לא יכול להגיד שגם כשהייתי עם שירה הרגשתי לבד. כמובן שהיו קטעים שהרגשתי שהיא לא שם - אבל הי, אני לא יכול להשמיץ את הכלבה יותר ממה שצריך. היא הייתה שם בשבילי הרבה פעמים. והיא באמת חיבקה אותי.

אבל כל זה בלשון עבר.

גם כל מה שאח"כ עבר עליי. החזרה הביתה, הפיטורין, הדחייה ממודיעין, החודשים המעט ריקים עם המאות הבנות בתוכם, הטירונות, הפרידה משירה, הרייקי, הקורס ברמנים, החזרות עם תום ואנדריי, ההופעות, ההרכבים החדשים, התפקיד במז"י, התהיות, האנשים, הדברים שעברתי, הלילות שעברו ולא עברו, כל החזרה שלי ושל וואיף..

והפרידה שלי מכולם.

הדירה סימלה את הפחד שלי שהאנשים האהובים עליי ביותר ימותו - או מבחינת הדמות שלהם - או, הפחד, שהם ימותו פיזית. צבא חזק או לא..

אבל על זה נכתוב בפוסט הבא. על איך שאני מתפלל בלילות על זה שרועי, וזיו, ואפילו יואב יחזרו כל שו"ש או חמשו"ש בשלום. ואפילו עמית האלמנה. שסופסוף הגיבה לי. :).

כשחשבתי ששלושת שנות התיכון שלי היו מטורפות עם כל הדברים שהיו שם, לא האמנתי שבשנה אחת אני אספיק להטריף את עצמי ואת הסביבה שלי כמו אותן שלוש. אבל כן, בשנה האחת הזו, בין דצמבר לדצמבר, כשאני כמעט (כמעט! צעיר שכמותי) שנה בצבא הזה, כשאני כמה שבועות ברמן רשמי, קצת יותר מעשור מוזיקאי וקצת קרוב לחצי עשור משורר שכזה - הצלחתי. ודי בגדול.

העיקר ששמרתי על האוהב תמיד.

העיקר ששמרתי על כמה דברים קטנים עדיין בזהות שלי. ועל אידיוטיות וחסרונות שחייבים לשמור עליהם. אחרת אני אאבד את השטויות המיוחדות שלי. וסתם אפול, ואתנדנד, ושוב אפול.

אני עדיין אסתכל באהבה על הימים הטובים של הדירה. כן, אפילו ששירה וליאל קשורים בהם.

אני עדיין אסתכל על התקופה המתה הקטנה של פברואר בעיקר, וכמובן תחילת מרץ, בתור אותה תקופה שהייתי בה.. רגע מלפני הטבילה הזו בחיים הלא אמיתיים בכלל, אחרי שטבלתי כבר בחיים האמיתיים.

ואני מתגעגע כ"כ שוב לחיות בלי לקום בפקודה כל בוקר כמעט ב-6:17 בערך, כדי להספיק לאוטובוס של 7:20 כדי להגיע ב8:40 למשרד ולצאת ממנו ב16:40 כשיום שלם, כמעט ולא עשיתי כלום. מלבד לקרוא המון. לצחוק. ומדי פעם, כמו יום חמישי - לטחון עבודה כמו מניאק. אבל חה. היה טוב.

קשה לי למנות שמית את ההישגים שלי בשנת הח"י. בעיקר הם קשורים לעובדה שיש לי את הכומתה הכי מכוערת בצבא, ושאני לטעון M-16 ולהכניס בקשות עם סטטוסים. זה גם קשור לזה שאני יכול לנגן באותה רמה שעזבתי את דליה. למרות שאני אחזור אליה, כשיהיה יותר זמן פנוי, לשיעורי חיזוק על כמה יצירות. זה קשור כמובן לעובדה שלא שכחתי איך קוראים את מגילת איכה או איך מזהים הבדלים פשוטים בין תביר למרכא, אפילו. וגם כמובן איך להכין סינגפור סלינג (1.5 ג'ין, 3/4 סאוור, 3/4 מיץ תפוזים, למלא בסודה כמעט עד הסוף ולהוסיף 1/2 גרנדין ו1/4 ליקר דובדבנים) במהירות רבה (כוס קוקטייל בלי שייקר, אגב) מספיק. וגם איך לעשות רייקי. ומסאג'.

ועדיין אני לא יודע לנהוג.

ועדיין לא הוצאתי את הדיסק עד הסוף.

או את הפנזין (האמיתי) שוב.

אבל יש זמן להכל.

למרות שקשה לי להאט את הקצב.

או שפשוט הבלמים נדפקו ואני אדרדר את עצמי לסף התהום הזו.

כמו שצריך, אנשים, כמו שצריך.

שיא האהבה, תמיד

אוהב תמיד. אני המצאתי את זה, גנבים!:)

צרי.

התפשטות, כמעט כמו בשירה שלי. כמעט כמו בכל דבר. אבל הפעם אמיתית.

קור דצמבר. אני לא סבלתי אותו מעולם, למרות שהוא מייצג את התחייה שלי, פעם אחר פעם.

כמו עוף חול קטן, עם כנפיים לבנות אפורות כבר. גם למלאכים יש פז"ם.

מביט במראה. בודק - אני מגולח? למה לעזאזל עדיין יש לי  חצ'קונים? איך השיער נראה?

-פלאש-באק,מעבר חד-

אחת אחר השנייה הן מחובקות איתי מול המראה. חצי עירומות. עירומות. לבושות. בוכות. גומרות. צועקות את השם שלי.

חלקן עדיין רודפות אותי, או לפחות זה נדמה כך.

אולי אלו היו תפילותיהן שהפילו אותי.

אור פלורוסנט. אין כבר מה לתאר.

(מים נפתחים. קרים, מתחממים.)

בשניות האלה קופצים לי זכרונות וחלומות שיגיון. הזכרונות מהן. וחלומות על העתיד. להופיע, להיות עם קונאן אוברייאן אותו ערב, ומה אני אגיד לעולם. מה אני כבר אומר לו. זכרונות. הכינויים הללו. המילים במכתבים שלהן. ממלאך, לעוגייה, מעוגייה למתוק שילי, ממתוק שילי - לפאזי (בום, המיטה של ההורים, צהריי יום חופש מדהים, בית ריק, והיא, עם הפאי תפוחים שלה והשיער השחור, דומה ללילית, משחקת לי בפלומות הערווה ואומרת - youre my fuzzy elephant!) - ולעכשיו.

עוצם עיניים קצת. ופתאום השפתיים שלהן. בדיוק במקום הזה שאני עומד עליו. כמה, כמה מהן היו פה איתי, ספוגות באותן טיפות, וכמה פעמים בדמעות?

-אותה הפעם שהיא הסתגרה וביקשה את סליחת חברתה. אני יודע בדיוק מי. אני לא אסלח לה, אבל, לא אסלח. כמה שאני חטאתי בסיפור הזה, כבר הבנתי ממזמן שהגיע הזמן שאני לא אסלח. והיא, היא ששטפה את הפה שלה במשחת שיניים כשהרגישה כמה שזה מטונף. ושעה אחרי שהיא ברחה, שעה אחת ולא יותר, התקשרה להתנצל-

שמפו. געגוע קצר לשיער הארוך שהיה פה. שהסתבך בפה. שלי, שלה, שלו, של מי לא. שהיה נופל, מתגלגל קצת, הופך להיות לכתם מוזר על החור למטה, מנסה לברוח למטה ולעשות סתימות אקראיות. כמה מהן עדיין מתגעגעות אליו. כמה אנשים עדיין מתגעגעים לצרי הישן עם השיער. למרות שהצרי שעכשיו כותב לא כזה שונה ממנו. קצת יותר מאורגן. יותר מאושר, כמו תמיד. יותר מאוהב. הרבה יותר מדי מאוהב.

ופתאום נזכר בשני אירועים.

מסיבת גיוס של דניאל. אני עם הבקבוק ברנדי הריק, נזכר - זהו, נגמרו הימים של הדירה. חזרתי הביתה, סופית. אהלן פיליפה, אהלן סלאבה, אהלן שגיא. בוא נשתה, חברים, בוא נשתה. ופתאום סלאבה שר את Old Begger - רק שהפעם לא היה לי בקבוק וויסקי ריק כדברי השיר הזה שלהם, אלא ברנדי. ברנדי ריק.

"כמה קטינות הבאת," אני פונה אל וואיף, "רואים שאתה עדיין סוטה מין." חייכנו. צחקנו על זה. אנחנו עדיין צוחקים על זה שדניאל פדופיל מוצהר. כמה פעמים עוד הייתי צועק בעצמי שאני לא סובל קטינות יותר. והנה, אני יושב עם פיליפה ואישתי ופתאום וואיף הולך קצת הצידה, ואיזו קטינה שמנמנה ומוזנחת קופצת עליו. "עוד איזו פריקית בת 13, הא וואיף?" - "וואיף," הוא ענה לי, "אין לי מושג מי זו ואיך היא הגיעה לכאן." - נקרענו מצחוק. עליה. עוד איזו שיכורה שלא יודעת לשתות אימפריאל כמו בנאדם. רוסייה? לההה, נענה לי, סתם איזו פריקונית מחודשת. יופי, דור חדש של עילגים בעולם. מה צריך אותם, מה צריך. "עוד איזו קטינה שאולי תאנוס," צחקו עליי, צחקו על וואיף, צחקו על כולנו.

וסוף הערב.. כבר שכחתי עם מי שרפתי. אני חושב רועי.

מעבר של כמה חודשים. גן רמב"ם, שעה מאוחרת, אוקטובר, או ספטמבר. אני עם הסנדלים שלי. כבר מזמן שלא שתיתי וודקה זולה. כבר מזמן שלא ישבתי בגן ציבורי, מרגיש כ"כ בן 16, למרות שהגיל הזה בכלל לא רחוק ממני. מה זה שנתיים בעולם הזה, אם לא טיפה בים?

ועוד אני מדבר באקראיות , מלטף ראש סגול ולא יודע מה קורה, פתאום שוב איזו קטינה מעצבנת מרימה את התחת הגדול שלה. רטובה ממטרות. שיכורה שוב. צועקת, מתבלטת. "יופי," חושב לעצמי, "עוד פעם קטינים מעצבנים? אוח.." - רק שהפעם זו מתעקשת על איזו סיגריה. "תפסיקי לעשן!" אומרת זו שליטפתי לה את הראש. "באמת תפסיקי, לא טוב בשבילך." עניתי. היא עשתה לי קול מגניב באוזן. הגבתי באחד ממיאווו2@$^ שלי. לא היה אפקטיבי. "איך נשתיק את הכלבה?" חשבתי לעצמי. אני יודע. נתחיל לפתות. הרבה זמן לא עשיתי את זה. והרי גם ככה אני בהתנזרות. אז מתקרבים. מפתים. נוגעים. לוחשים, מטריפים. Almost as Usual.

ואז.

מי היה מאמין.

אבל הריח של מורן חוזר.

ומשהו מאט אותי.

ופתאום, עליה, רוכן עליה, מטריף אותה, ופתאום, מה לעזאזל קורה לי. העיניים האלה שבורחות.

הן מזכירות לי משהו. ויחד עם זאת.. משהו חדש.

ערב נגמר.

ערב אח"כ סיפור דומה. באים להגיד שלום, ושוב הקטינה הזו - פיכחת - מעיפה לי עשן סיגריות עם הפרצוף.

ועוד אני רודף אחריה, מעקם לה את היד..

ומתחילים לדבר.

ומגלים שזו בדיוק אותה קטינה מהמסיבה של וואיף.

ומדברים. ומה פתאום את מתעניינת בשירת ימי הביניים? או ספרים? וממתי ילדות בנות 14 וחצי בכלל יודעות דברים כאלה?

(אולי היא לא כזו גרועה אחרי הכל)

ואף אחד ממכם לא ידע, איך מצאתי את עצמי נפול באותה מיטה, רכון לידה, בלי סיבה, מתוך משיכה פראית לילדותיות המתוקה בה. ואיך, כשאת היית רדומה, קטנהשלי, ניסיתי ללחוש לך נשיקות קטנות לשפתיים. והיית עייפה מספיק. לא שמת לב. רק כשהתעוררת.

והארנבים הורודים קמו לתחייה.

ומשם כבר הכל ברור, כמה שאני מאוהב בך.

משם כבר הכל ידוע.

אז נכון שזה לא כמו הסיפור המגניב של אבא ואמא, שנפגשו בצורה הכי טהורה ביקום בערך.

אבל גם משיא הגועל הזה, שני שיכורים באמצע גן ציבורי, אחת רטובה ואחד מניאק. גם מתוך המסיבות האלה..

קם הדבר הכי יפה בעולם.

*

מתנגב.

היחידה שאני רוצה שתחכה לי במיטה עכשיו זאת את.

ושנלך לישון קצת.

כל יום.

כל לילה.

(ואם יהיה שם גם פסנתר כנף, פרנו וגראנטס, קצת משהו למנצ'ז, מחברת תווים ומחברת רגילה ועט פיילוט - אני אוכל לחיות כך לנצח.)

(בעצם רק איתך. יותר ממספיק טוב.)

:)

צרי.