| 12/2009
ספרות מתחלפות ואלטרוקסין
קצת אחרי היומולדת 21 שלי אני פתאום מביט וחושב - כולם מתחילים להחליף את המספרים הללו אחד אחר השני.
ילידי 88, 89, 87 שלי, שאיתי, משתחררים בהמוניהם - עוד כמה שבועות וגם אלו שהתגייסו יחד איתי ישתחררו כפי שהיו צריכים - כלומר כפי שצריך לפי החוק - שלוש שנים.
כלומר שלוש שנים מאז הטירונות, שלוש שנים מאז הכניסה למז"י, שלוש שנים.
מצמוץ של שלוש שנים.
מצמוץ של עשור אם מסתכלים מסוף שנת 2000, כלומר, הכניסה לחטיבה.
מצמוץ מוחלט מלא בחיים שלמים.
אנשים שאיתי בשכבה עושים את מה שאמור לעשות. פתאום לא כ"כ מוזר לראות אנשים שהיו איתי בביה"ס באוניברסיטאות ובקמפוסים, בחו"ל מעבירים את הזמן בג'ונגלים או מה.
הייתי אמור להיות אחד מהם. אז אני עושה את זה אחרת. מה חדש?
שום דבר.
*
למדתי היום המון על רצח העם הארמני. שוב הבהרתי לעצמי למה זו לא שואה. שוב הבהרתי לעצמי מה היא שואה, ומה שלטון דיקטטורי-צבאי של טריומוויארט (אנור, ג'מאל וטאלט, יהי שמכם ארור לעולם) עלול לעשות לאנשים, לאומות.
מילא.
כתבתי על זה שיר טוב.
*
שצף קצף של רעיונות וחוסר יכולת מוחלט לבטא את העכשיו כאן. ראשי פרקים - הליכה על כל החיבור בין יגאל אלון ליהודה לוי, מרגיש דרך ספיראל ארכיטקט (הלהקה) שבע מאות מליון תחושות וצבעים ובדיוק את מה שהולך לקרות עם T.D ברגע שנור יקנה ציוד ונתארגן על חזרות עוד פעם (שונא את העניין שבארץ הזו אין זמן לכלום, כולם נדפקים בין עבודה לבין עבודה לבין אלוהים יודע מה). העיקר כותבים.
נושמים עמוק.
עוד מעט והכל זרם כבר ממזמן.
העיקר שהקלידים נפלו לי היום בבום על הרגל ברגע שדפקתי אילתור ג'אז (איזה כיף זה רגליות דפוקות. הבה נקלל יחדיו את חלילית).
הספקתי המון, יום ארוך, ועדיין יש לי מעט אנרגיות. נסיון עקר לתאר את מהלך העניינים הצפוי והפחות צפוי.
וכך הדברים מתמשכים, דקות ארוכות, ימים יפים.
הרבה אלטרוקסין עושה לי טוב.
(וגם לחבר הצמוד החדש. כפרהעליו, מותק שלי.)
אהבות עולם בינתיים
צרי
| |
דף בולע חוזר.
אז יש אתר,
ויש אפילו מסגרת זמן,
יש כותבים חדשים ורעיונות חדשים,
ותהיה מדפסת או מקורות הדפסה חפשניים ואמיתיים לכל העסק,
ויש לאן ויש סתם כי בא מדי פעם, ולו כדי שהעולם יקרא, אלא אולי, כדי שמישהו יצחק
ואולי כדי שסתם יהיה לי לרפרטואר
או לא רק לי,
ולו רק וכן רק
העיקר שמרימים את זה.
*
אני חושב עוד כמה חודשים לנסות להביא את הכתבים לגוונים.
למה?
כי זה יהיה ממש מגניב לראות את הדברים שלי על דפוס קלף מגניב.
דודא מוזרה.
*
עוד מעט ינואר, כלומר עוד מעט עומדים בגאנט יצירתי. למה רק עוד מעט ולא עכשיו? כי יש עוד דברים קטנים שצריך לסדר,
ודברים קטנים שהסתדרו,
ודברים טובים שבאים על מקומם,
והכל בקצב מהיר מדי למרות שמנסים להאט.
אבל הי.
כיף.
*
דאמ וומאן, אני אוהב קפה שחור.
*
ואותך.
*
חייב מכונת אספרסו.
אהבות עולם
צרי
| |
קצת טאו
השישי הזה ניסיתי ליצור קשר עם כמה אנשים. אולי שיבואו לדירתי מלאת האלכוהול והאוכל. לא באו.
שנאמר, מה שהושלם הושלם.
הבקרים חזרו להדהד כפי שרציתי שיהדהדו. מוזיקת בוקר נפלאה פותחת אותם. השותף רחוק ורחוק מהדירה כל פעם.
יש מפזר חום, ואהובה שאוהבת אותי באמת ורוצה בטובתי באמת.
שתלך להזדיין, אגב.
היום ראיתי את גנדי עד הסוף, והגעתי למסקנה שבגדים לבנים שאני טווה בעצמי זו אחלה דרך להתקיים.
אבל רק מטאפורית. אני אוהב את זארה ואת זיפ וכאלה.
מטאפורית בעניין לאו דווקא של הפשטות החומרית שהיא נפלאה כשלעצמה, אלא בדרך שאני טווה לעצמי, חוט אחר חוט.
בשקט שלי. שמתעצב לו בנחת עם כל הקיוריוזים של האוטיסטים באשר הם.
ברבות הימים של הצום מהבלוג, שאפילו לא ארך חודש, נזכרתי שבלוג זה הוקם בין השאר להיות יומן אוטו-ביבליוגרפי (יעני, לא ביוגרפיה או אוטוביוגרפיה אלא פשוט כתיבת העצמי, שפיכתו כביוב היומיום) - ועל כן הוא צריך להתמשך על מנת שאמצא עוד דרכים חדשות לא רק לשפוט את עצמי (כי רק אני וה' יכולים לשפוט את עצמי) אלא גם לעצב את עצמי בהתאם למה שצריך לקרות, ומה שקרה.
ולעשות הטוב.
לזכור, את התמצות שלי לדרך הטאו - לאהוב באמת משמע לתת הכל מבלי לחשוב על לקבל חזרה; לנצח באמת משמע שיש לך את שרצית מבלי שנקפת אצבע לפגוע במישהו; להיות שמח באמת משמע לא להפסיק לחייך גם אחרי היום הכי גרוע שאתה חושב שעברת או אי פעם תעבור; לחיות באמת משמע לעשות, משמע לקום, משמע להיות, משמע לשמוח, משמע לאהוב, משמע הרבה משמעויות מכפי שאוכל אי פעם להבין, ואין שום דבר יותר מופלא מזה.
רק אהבות
נמשיך לעדכן יותר ויותר
אני אוהב אותך, נסיכה ירח לבן צחור שלי.
צרי
| |
פוסט סגירה זמנית
היה היום גשם בבאר שבע. בדיוק כמה שניות כל פעם. גרם לי לתהות - איזה יופי זה שיש הגיון אלוקי בעולם, שמפיל על העולם גשם טיפות-טיפות, ולא בגוש.
יום רע.
אין לי כח לפרט.
אין לי כח לכתוב.
אין כח.
מרגע זה, החלטתי להמשיך להיות נאמן לעצמי בעוד עקרונות. יומולדת (נוצרי אמנם, וכדי להמתיק את המר ביום הזה, אני אתייחס אליו בתור גוי ושיקסע, ואחכה בשקט לנר רביעי, יום ההולדת האמיתי העברי, בתקווה שהוא יהיה קצת יותר בעל אירועים משמחים; זה לא שרע לי ספציפית נאמר, זה לא שהחברים התפרצו בגללי או כדי להגיד לי -אהה-אנחנו-שונאים-אותך, למעשה חברים אחרים שהם לא בעלי מדוים, רבים במספר, הודיעו כמה שהם אוהבים אותי, בין אם הם מכירים אותי או אוהבים אותי בכלל, וזה נחמד. זה אפילו מאד נחמד) .. זה, גרם לי להבין שיש עוד עבודה מרובה בחזיתות - כן, חזיתות, זהו קרב - קרב עם השינה שלי שלא נותנת לי להתעורר ב6 בבוקר, ואפילו כשאני מתעורר ב5 אני סחרחר ופתלתל ולא-במקום-קיצר; קרב עם להמשיך את השגרות, הרצונות, ההצלחות, שאר הדברים הטובים בחיים שלי; קרב עם היצרים, האפלים, הנוראיים; קרב עם היכולת הקלילה שלי לפגוע בכל ולהרוס, להרוס, להרוס; קרב עם העובדה, שאני בהחלט לא שונא את העולם או שונא אנשים, אבל יש לי זכות מדי פעם קצת לקחת עוד כמה צעדים אחורה, אפילו יעני להתבודד קצת מהיקום ומהאנשים - לא מתוך שנאה, שוב, לא מתוך כעס או אפילו התנשאות בנאלית אלא סתם כי אני רוצה קצת שקט. אולי זאת העבודה - שבאמת מקשה. היא לא פשוטה בשיט. אבל היא ממלאת לי את החיים ברמה שלא ניתן להבין.
אבל אני עייף.
ומרוקן אנרגיה.
בהתאם לכך ולזאת הגעתי למסקנה שאני פשוט לא אעדכן כאן יותר.
אני קצת רוצה להתרחק.
ולא מתאים לי.
אוהב אתכם.
תודה על הכל.
אולי נחזור עוד מעט.
אהבות עד
צרי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
