כל בוקר בקור הזה אני בכ"ז מצליח להדליק מנורה וחצי מסטול משינת ערב-ליל, עדיין רועט ורוטט, מסובב. פותח את ידך, ומשביע לכל, חי, רצון. שבע מילים, על שבעת הסיבובים סביב היד.
מילא. לא כל בוקר. אבל מספיק בקרים. הרבה יותר מבד"כ, על בטוח.
ה' תפילתי אליך עת רצון.
ה' שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך.
*
בשיטוטים הקבועים שלי באתר פיוט נתקלתי באחד הפיוטים שפחות הכרתי של אבן גבירול. שחר אבקשך, שמו.
אחלה לחן. במקאם ניהוונד, שתמיד, אבל תמיד עושה לי טוב.
בעוד אני מקשיב לביצוע ומכניס את המילים, נזכר ששעת החסד והתפילה היא 4 בבוקר שארפ, נזכר באותו.. אותה הפעם. בהופעה הכושלת אך הטובה.
זוכר, סוחב את עצמי ואת הכלי לתחנת האוטובוס מול מחנה נתן, מחוץ לבארוק - מתיישב ומביט בשמיים, ונזכר שהמוזיקה שהגדולים באמת עשו לא נעשתה לשום דבר מלבד.. אליו.
אל זה.
אל.. א-ל.
"מה זה אשר יוכל הלב והלשון; לעשות ומה כח רוחי בתוך קרבי..."
כן. זה הפיוט. הכל למענו. הכל למען ה-. לאו דווקא אין-דה-ניים-אוף-גאד כמו העיקרון הזה. הרעיון בחיים האלה, לפי חב"ד, הוא להפוך את הגשמי לרוחני. להעמיד במקום את האפיסטמי - הכמעט סתמי - ולעשות לו המרה ברורה אל עבר האונטולוגי.
וכך זו גם היצירה שלי. כל מילה שיוצאת, כל מעשה שנעשה, כל רצון שמאווה, כל זמירה שבוקעת וכל תו שמולחן ומדמם - מדמם עמוק - לא למעני ולא למען אחרים, אלא למען הכל דהוא הכל, למען העתיקא קדישא, לארעא דלא קיימא הון ולית בכל אתר ואתר.
כך מתמזגים. לא עושים דבר מלהפרד. לתת לגוף להתמוסס. לקבוע השיווי משקל להגיע מחדש אל אותו רגע ראשוני של ראשית עמוקה ולא ברורה לאף אדם. לקוואזרים הגדולים, לפולסארים, לענקי אנשי השם מעולם השם, אלופי מואב ואדום, הלוויתן וזיז שדי.
להתמזג ולקבל. אין אף אין ריח אין ממשות אין דבר אין צורה אין האין, אין רצון.
רק הוא, רק שם, רק האור.
אין להרגיש אותו באמת, יש לקבל את אין הרגשתו.
על כן, להמשיך ולהתמיד - כל מעשה, כל מחשבה, כל שגגה, כל טעות, כל חטא, כל יצר, כל עשייה, כל יצירה, כל התעלות, כל ברכה -
אז מה אם אסור. מתגעגעים. מתגעגעים לתחושות הנפלאות. מתגעגעים להשתכרות הזו. מתגעגעים לכל הדברים הנפלאים שהיא נתנה למרות שהיא לקחה.
רציתי להיות יותר מניאק ולהמשיך למתוח עד הסוף, ותאכלו תסביך שאני מתגעגע לאקסית כלשהי.
:)
אולי.
אפשר לקרוא לה אקסית.
הרי גם הלהקות שלך, ובעיקר אחת, זה סיפור אהבה. מה, לא?
אבל באופן רציני, אתמול כשחזרנו מההרצאות הקשבתי שוב לEP, לשלושה שירים שהקלטנו אז, מלפני כבר.. 3? שנים בערך. אני זוכר את ההקלטות עצמן - איזה מרגש זה היה, עד 2 בלילה במרכז הצעירים עם עוזי באולפן, עושים שטויות כמו לחשוף את האחוריים לאלון כשהוא עושה סולו, ולהתבלגן על הספה ולהשתגע כשעמית מסיים את המיקס, ומה לא.
איך לכל אחד היה את התפקיד. אני הייתי הנאצי המניאק הפלצן ההזוי והשיכור, אלון היה הגיטריסט המארגן המדוייק והשיכור מאד, עמית היה טכנאי הסאונד ואחד מכותבי השירים השיכורים, ורק יוראי לא היה שיכור בכלל. תום היה סתם מסטול. ונור עשה מוזיקה נפלאה.
כתבתי רבות בבלוג הזה על אותה האהובה משכבר,Tear Distilled
ובאמת שמצאתי את עצמי מתגעגע אתמול לימים הללו. אני יודע שזה לא יחזור על עצמו. אנשים עושים טעויות, והרבה, ובעיקר כרגע כולנו במקום אחר.
נור ברימון, לומד מוזיקה, וכבר לא בא לו על פרוגרסיב-אלוהים-יודע-מה כמו שעשינו אז; אלון מתמודד עם האתגרים שהוא מציב לעצמו ובעיקר לומד עם ליאור בוקר הנפלא כיצד להיות גיטריסט יותר טוב; עמית ותום חוזרים לב"ש אחרי גלות בחיפה, מחפשים מה ללמוד ומה לעשות פחות או יותר; יוראי בחו"ל עם האהובה.. ואני?
אני בכלל בתל חי. שנה א' תזונה.
כל אחד מאיתנו לא בדיוק רחוק ממוזיקה. מלבד שניים שלומדים את זה בפועל, חוץ מיוראי (ואולי לא חוץ מיוראי, העשייה שלו הכי דיסקרטית) כולנו עוסקים בזה. כל שיחה שלי עם אלון זה לא על איך בלימודים. זה על מה הקלטתי הפעם. על מה אנחנו נעבוד. על מה יש לו לעבוד שאני יכול לעזור. הרי ידוע שאת המוזיקה שלי אני לא אפסיק לעולם, בעד מיל, לעולם. זה לא משהו שאני בוחר להפסיק או להמשיך אותו. זו זהות. לא שונה בהרבה מהתפקיד של התפילה בחיים שלי, או של הקב"ה, לפעמים זו אפילו דרך יותר ישירה לפנות לקב"ה. באך עשה את זה הכי טוב, אם אתם שואלים אותי.
אבל זה לא העניין.
העניין הוא הגעגוע לאינטראקציה של הלהקה.
בגרסא השנייה שלה זה לא קרה. אולי כי זוהר ויאן הוכנסו באופן כמעט מלאכותי, והיו תלושים מבחינה.. חברתית מאיתנו, וגם לא היו בווייב המאד שיכור של כולנו.
גם עם נור, הלהקה סבבה לא מעט סביב הטיפה המרה והשטויות. אני זוכר איזו פעם אחת שבאשמתי הלכה פייפן חזרה (סטודיו דפוק שאולי מתאים לחזרות ג'אז אבל לא התאים ללהקה שלנו, ואני יצאתי טיפש שלא חשבתי על זה מראש) - וכשפשוט הכרנו בעובדה שהיא התפקששה חתכנו לדירה שלי והזמנו פיצות, הם כרגיל עשו קצת חום וגם הבאנו וודקה. לא הפסקנו לצחוק. בתקופה אז, כשהריבים היו עוד פתורים ולא היה עוד דם, וכעס - וכשהיה עוד אמון - וואו, אילו ימים, אילו ימים! כשעמית ואלון עוד דיברו, ובאו יחד אז לפני החזרה במרכז כרגיל שיכורים, ודפקנו ארוחה באראביקה, כשהם שפוכים לגמרי.. ואז אלוהים יודע איך הם תפקדו בחזרה.. איי.. איי! Ester Velust שכמותם.
ובאמת שהיינו טובים. הג'אמים שלנו, כמו שעמית אמר לי לא מזמן - זה לא משהו שקורה שוב בחיים האלה. זה לא משהו שיקרה, וזה נכון. יש לי כימיה מטורפת עם הרבה נגנים, ברוך ה' - אני זונה טובה. סקס זה עוד משהו שאתה תמיד תמצא בו משהו מגוון. אבל להקה טובה, חמישה-שישה חבר'ה שעובדים כמו שעון בלי להסתכל אפילו, ופשוט עושים את זה נכון..
הרבה זה היה בגלל הכימיה הפרטנית בין עמית ותום, ובין עמית תום ואלון. מהסיבה שתום ועמית אחים זה היה ברור. מהעובדה שהם עבדו איזה 3 שנים טובות עם אלון לפני שבאתי בכלל. ואני.. כאמור, אני זונה טובה, ונור גיטריסט מעולה. ככה אני והוא השתלבנו. לי ולנור בכלל יש כימיה עצמית נפלאה שבנוייה על דברים אחרים שעשינו יחד. ויוראי היה שם, לא כצלע נפרדת אבל תמיד מיסתורי. זה משהו נפלא ונדיר. יוראי בכלל אדם נדיר ברמה כזו שאני בחיים לא אכיר אדם שאפילו אפשר להגיד דומה לו.
אז נכון, הייתה ה-הופעה, שאמנם הכנו את עצמנו אליה מדהים אבל הכל התפקשש כי אין מה לעשות, להפיק אני (ואנחנו) לא ידעתי/ידענו או מה, ובכלל היו פאקים לא מעט. אבל כך זה העולם.
אני יודע שלפחות החוויה שניתנה לאלון - סולו חצי עירום, עם בקבוק גמור של וויסקי נפלא, עושה באמת אחלה סולו - היא אחת הסיבות הטובות יותר שאני שמח שכן אירגנו את ההופעה.
ואולי אני כן שמח איפשהו שכן הלהקה הזו נפלה. כמו שאני שמח על שאר הדברים שהפקרתי מאחור, שלא נדפקו ישירות ממני.
כלומר, תחשבו על זה - אם הלהקה הייתה מתקדמת; והמפיק הזה שרצה להתעסק איתנו היה מתעסק איתנו; והיינו עכשיו אחרי עוד הופעה, ואולי עוד דיסק, ובטח בקשר יותר טוב.. ובטח עושים מוזיקה יותר ויותר משובחת, ומוציאים לפועל את רוב אם לא את כל הרעיונות ההזויים שהיו לי ללהקה הזו..
האם הייתי יכול ללכת ולהגשים את החלום העכשיו אני מגשים אותו?
האם הייתי יכול ללכת ולעזוב את תל חי? פשוט לקום ולעזוב?
עמית ותום, כמה שכעסתי עליהם, בלי שידעו, עשו צעד שעזר לי מאד להתקדם. וגם לשאר. הם אמנם עשו את זה בצורה ילדותית ומאד לא רצינית, ואמנם היו כבר מחשבות על זה שכבר באמת יש יותר מדי דם שחור; ובכל זאת הם אלו שעשו את הצעד שעזר לי הכי הרבה מהבחינה הרגשית, לעזוב את העיר.
באמת, הדבר שהיה אמור להיות הכי קשה לעזוב בעיר הזו זה את הלהקות. כל השאר יסתדרו בלעדיי - האוטיסטים, השחקנים, הקהילה. אנחנו מדברים על גופים שיכולים לשנורר כח אדם בלי בעיות, ואמנם קשה מאד למצוא מורים לברמצווה מחליפים (קהילה) אבל מישהו יבוא, ואמנם קשה למצוא פסנתרן טוב שגם כותב אבל יש את שחר שעושה עבודה נפלאה (שחקנים) ואמנם מיקי שלי הוא מיקי שלי ואני עדיין מתגעגע וכמעט בוכה לפעמים מגעגוע אליו אבל יש מישהו אחר שיטפל בו, ובכלל, אנשים צריכים להתחלף (האוטיסטים שלי).
כן, הכל נכון, הכל וודאי. אבל הלהקות זה משהו הרבה יותר קשה אמוציונאלית להפרד ממנו.
על כן, תודה לכם, עמית ותום, במקום מסויים עשיתם את הצעד הקשה שאולי הייתי מפחד לעשות אותו, ממש מפחד - ולא עושה אותו, ולא הולך להיות תזונאי.
ואני רוצה להיות תזונאי. אולי זה לא משהו שאפשר לדבר עליהם באש לוהטת מתשוקה כמו שאני מסוגל על מוזיקה - הרי מוזיקה כבר למדתי עשור ואני מתעסק בזה 15 שנה ולפחות בכמה שנים האחרונות במידה מאד אינטנסיבית; אבל גם לתזונה יש את הלהט שלה. הוא פשוט נשמע מגוחך יותר.
כן, אני רוצה לקום בבוקר וללכת לכתוב מרשמים לזונדה של פג. ואני רוצה להגיע למחלקה של הפרעות אכילה, להסתכל לאנורקסית בעיניים ולהגיד לה "תעלי על המשקל, מאמי. אנחנו נצא מזה.", ולבוא להורים עם ילד סכרתי ולהגיד להם, "אוקי, אתם מזריקים קצת פחות ממה שצריך. בוא נעלה את ההזרקות. אני יודע שזה קשה, אבל אתם חזקים ונפלאים ואנחנו פה." ואני רוצה למצוא איזו שמנה בסכרת סוג II ולהגיד לה חזק חזק "תעברי לירקות ותתחילי לרוץ, אנחנו יחד בזה." ולבנות לה תפריט, להקפיד עליו, ואפילו מדי פעם להתקשר ולשאול אותה אם הכל סבבה, טעים לה, והיא מרגישה טוב יותר, לאט לאט. כן. אני רוצה את זה. אני רוצה לחקור חלב גמל ותזונה על אוטיסטים ואני רוצה אפילו יום אחד לצאת לחינוך ולבוא לילדים ולנוער ולהגיד להם שאם הם יאכלו פחות זבל הם באמת ירגישו פשוט יותר טוב, וקצת פחות קולה יותר מים, קצת יותר ירקות וקצת פחות פחמימות לבנות יעשה להם באמת הרבה יותר טוב. וכן, זה אומר הרבה לשבת מול התוכנה הזו במחשב ולחקור ולקרוא ולשבת במשרד ולא להחזיק בפועל אוטיסטים מפרפרים בהתפרצות אבל זה אומר כן לשפר למישהו את החיים. ואני רוצה לעשות את זה.
ולעשות מוזיקה.
וכרגע, בחרתי ביודעין שאני רוצה ללמוד כמה שיותר מוקדם את המקצוע הזה כדי שאוכל להתפתח ולהתמקצע ולהגיע רחוק, ולעשות לאנשים הרבה טוב, וגם לעצמי. ויחד עם זה, להמשיך. ליצור. להבריק. להפציץ. להעיף לאנשים בראש, הן מבחינת התאטרון והן מבחינת המוזיקה שלי.
ובכל זאת,
לפעמים,
מקשיבים לשלושת השירים ושרים בשקט, "איפה את היום אני לא, רוצה לדעת, וזה לא שלא איכפת זה פשוט כשאת פוגעת בי בפנים אני נפרם, כמו חוט שזור בפקעת, וכמו כדי להכאיב את מאבדת את עצמך..
לגעת.."
(זה היה הרעיון שלי שהוא יעשה את זה בא-קאפלה. זה עבד מושלם. כל הרעיונות האלה.. מה שהמדהים בהם בלהקה הזו, זה שהם עבדו או מושלם, או לא רחוק מזה.)
שנתיים שהשאלתי אותו לידידה קרובה מאד והוא חזר אליי לבסוף, שמור היטב.
כמה כבוד יש לי אליו, כמעט כאל מסמך קבליסטי, אפוף מיסטיקה ועשן.
הדבר היחיד שמתקרב לתחושה המיסטית שאופפת אותי כשאני קורא אותו זה אולי כתבי התניא של הרב הזקן הראשון של לובביץ'; אולי גם הטאו טה צ'ינג, והבהגוודגיתא; אולי גם התחושה כאשר אני מדקלם את שלושת פסוקי החזרה בשחרית ("ה' צבאות משגב לנו אלוקי יעקב סלה, ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך, ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו") והתחושה של דקלום הסנקסריט של סוטרת הלב.
*
לא זה העיקר עכשיו.
חביבה פדיה. פורפ'. בחוג להיסטוריה באב"ג. מתמחה ביהדות, ספציפית למיסטיקה, ובעוד נושאים מגוונים מאד. בויקפידה העברית ניתן לקרוא עליה קצת יותר ממה שאביא כאן. מצחיק לחשוב שהאישה הזו גרה דקה הליכה מהבית בב"ש.
כשפוגשים אותה בהרצאות בעשן הזמן היא פשוט יודעת הכל. גם אם זה שירים של ג'וני קאש, גם אם אלו משפטים נידחים של קורדבירו או לוריא. היא פשוט יודעת. עד כה פרסמה שלושה ספרי שירה, כמה ספרי מחקר, ספר פרוזה מדהים ("עין החתול"), ואני היום נותן את שלמיי וחלקי על הספר הראשון, שיצא ממש בתחילת דרכה (כנראה?) כמשוררת - ב1996. מתיבה סתומה.
*
לשם ייחוד קדושא ושכינתיה.
*
הספר הוא עשרים ושמונה, כ"ח חלקים של ספק פואמה ארוכה, ספק מקבץ פואמות, ספק שיר שירים קבליסטי אל מערכת יחסים הרבה יותר ממורכבת בין מציאות לעל מציאות לאל מציאות, על אותם הדברים שהלשון ממאנת להסביר באמת, לא הלשון.
הנפלא בפדיה היא היכולת שלה לא להשען על מונחים ברורים קבליסטיים ויהודיים, אלא - כאחת שבהחלט חיה, נושמת ורוויה מאותם בשמים וקטורות - להחיות אל תוך המציאות, המטאפיזית משהו - את אותם מושגים בארמז אך ורק מחזק את תחושת הרז הגלוי שנבטת. האם זו התעלסות, שנאה, כעס? האם זו אהבה עמוקה, אהבת אישה את בעלה אחר שנים של מערכת יחסים, תפיסה מודרנית משהו של אספקטים מיסטיים? אני לא יודע מה זה.
*
א'
"קרע שמש והיא אדומה"
מתמשך
מתמשך
לפחות רוב השירים הראשונים, אפשר להגיד עד שיר ז', ואפשר גם להכליל ולומר כל הכ"ח כולם ככולם שזורים וכתובים במשקלים ובחיתוכים שהם הידוק עדין וכמעט וירטואוזי בין טכניקות הכתיבה של הפיוט (בין ימה"ב בתור הזהב לבין פיוטים מאוחרים יותר) - לבין אירועים ולשונות היום יום.
"...מחק שמים טהורים פניך דבר
בם לא רשום עד
כדי כ נקיים לא קינה
לא אהבה
יום יום מתאוה קבורתה"
חוסר קשר טובע בתוך קשר, חוסר קשר טובע בתוך הפיוטים בבית הכנסת; זכרונות קופצים - יום כיפור, עשרות הפיוטים במשקלים הללו. אני נזכר במנגינות של אבא.
מחק שמים טהורים פניך דבר.
למחוק טהרה? זה רק קצה המזלג.
"זו בזת הים"
האם זו אנאלוגיה ברורה לשירת הים מספר שמות, שקוראים בוקר בוקר? האם זה הים הקדמוני, הים בו הסתתר הלוויתן האורב במיתוסים? ים התוהו?
ומה אפשר לבוז מאותו תהו?
רק שאלות. רק שאלות. זהו טיב אהבת האל. אינסוף שאלות.
*
ג'
"אתה שלך הייתי הלל
מי כמוך באלמים"
המשפט הראשון לא מזכיר לי הרבה. רק מזכיר לי מה זה הלל, ומקשר לי - אתה שלך, הרי זה ברור. הייתי הלל - החיבור המשקלי המטריד, התחביר השבור כביכול אך ורק מגלה כרגיל את ההקטנה האנושית הענקית אל מול מציאותו של אל מצומצם - כאשר בתווך מיד אח"כ - במקום "מי כמוך באלים ה'" הברור בקונוטציה (ברור בהנחה שאדם רווי יהדות מגיל 0 וזוכר את שירת הים) - מי כמוך באלמים.
איזה ביטוי חזק, שכל יהודי לפעמים מהרהר בו בלי שהוא יודע. שתיקתו הנבונה של האל, הסתר הפנים, הפחד הגדול שמא האתאיסטים צודקים, שמא הנוצרים צדקו כל הזמן, שמא בכלל אין יישות.
"אם לא בלחש אם לא כרוח
בעשבים לא קרבתי
מי כמוך בקוצרים"
מדממה למעשים. ושוב מרווח אינסופי. הרי הלחש, הרוח - הם הם הביטויים של הקרבה, של ההתאהבות באלוקי. מה הם העשבים? אלו שבהם מסתתרים פועלי אוון כדכתיב בתהילים צ"ב?
מי כמוך בקוצרים. כמה אסוציאציות למילה הזו!
..."אין זאת כי אם אתה הוא הבורח".
אבוי לנו. האם זו כפירה? האם זהו הרהור? האם זהו כעס, זוהי אימה, זהו יגון?
השירים הללו לא פתורים. לא בפתרון הנראה לעין או ללב, לא שלי. ואולי לא התאמנתי די, אולי לא למדתי? אבל אחר כ"כ הרבה כעסים - והנה הסיום של שיר ג' -
"עוד לא הגיע זמנו של אביב החרפים להיות מובן
אז נוזל העולם כמו בושם מרעיף
ואין דבר יותר שאבה מאשר למות ולהולד מתוך הבוץ"
לא, אין בזה סיום, כי אם אולי הבנה.
הבוץ, הרי הוא העפר ממנו כולנו באנו - ואם אין דבר שאת מתאווה אליו מלבד היצירה הפשוטה כביכול, הראשונית - הרי את מבקשת את הפשוט מכל.
*
ה'
אני לא זוכר את הפיוט שהוא הזכיר לי. סלח נא כעוון הזה.. יום כיפור, שעת ערבית, אבא צועק את התפילה חזק, אולי מישהו יקשיב מלבדי.
"ההולכים אחרי מטתך
סלח אלמותם כי צער"
סלח להם כי וכו' - זו תבנית שתחזור על עצמה המון פעמים לאורך השיר הזה, כשם שפיוטים נוהגים לחזור על פזמונים או שורות מסויימות מתוך אותו אידאל טכני.
"סלח להם כי צער" תהיה השורה שתסיים כל אחד מהבתים הבאים. כל אחד מהם מלא ברוע או תהייה אחרת, כל אחד בפחד, באהבה, אימה.. אינסוף רגשות.
"שמא ימצאוך נאנח
שמא טרם גויה
סלח להם כי צער...
...אתה שרת ונודע שיש
נגינה מעל כל יפי חרישיותה
אתה כספר הנחתם עכשיו
ונגולו דפיו ואינם עוד ושבו כל מיליו אל האין
סלח להם כי צער..."
כל התעמקות נוספת בשיר, או בחלק, ה' - הזה - כמעין בקשת רחמים על מציאות כ"כ אמיתית, אבל בצורה כ"כ רחוקה, תלושה, אידאליסטית משהו - שמא אחטא ואומר אונטולוגית - על משמעותם של אותם מעשים, של אותן התרחשויות - מכניסה אותך לטראנס עמוק יותר.
הטבעיות בה אני מקשר זאת לפיוטי יום כיפור, כביכול יום בו אתה אמור להתעמק עד אין קץ נשמתך ולנסות, לנסות כמה שיותר - להבין את עצמך, להבין את המציאות אליה אתה קושר את עצמך, ולהפך. להתחרט? לא בדיוק, כשם שלהבין, לנסות להבין, ללמוד וללמד לשמור ולעשות כמו בכל יום - אבל הפעם עם סליחה. לעצמך, אולי גם לה'.
אולי את זה היא מנסה להעלות לי לאט לאט.
שמא מותר לי לבקש מהקב"ה שיבקש ממני סליחה גם הוא?
"אתה הרוח העירומה
אתה הטלית העוטפת
אתה התהו הקדוש
אתה התם המשתולל
סלח להם עתה במותם
אתה היית הזקן הנער
אתה למלכך הייתי שר
והם היו צופים בך וחיים..."
האם אל אלוקים את מדברת?
האם אל אברהם? הזקן הנער?
צופים בך וחיים, שמא אחד הנביאים? המקובלים?
אל מי?
"סלח להם כי בא היום כתער".
הייתי מהמר לזרוק - כן - את מדברת על יום כיפור, או על ראש השנה - על אחד מהאירועים האלה.
אבל משהו בי, ספק קול ספק דממה מבקש - לא. היא מדברת על כל יום. כל יום בא כתער.
"סלח להם על שהולכים הם
סלח להם כי צעד
מובילם עכשיו
לצעד
וכך עוד יגיעוך עדי
קבר..."
המשחק בין צער לצעד לא משאיר מקום למחשבות. הקישורים שהשפה העברית עושה באוטומאטיות מוחלטת משחקות לטובתה, או לטובת החוויה.
אני מתעמק, אני צולל. תהומות יכסיומו.
"אתה עתה
אוספם"
*
אין קץ לדיאלוג החד גוני הזה, שאולי ה' ממלא אותו בעצמו בלי שאני מודע לכך. הרי זה טבעו של עולם. אנחנו, חלק מהצמצום, חלק מהקב"ה למעשה, מדברים דרכו אליו, דרכו אל עצמנו. הרי זו טבעה של המיסטיקה. להתקרב אל מה שכבר גם ככה שם.
ט'
"הלוח במכוניות
המרעיד פנסים בקידה והודיות
ומשפיל את גבהם הקשה בהתנשאם
בשעת חושך מושלם
בעיצומן של הדרכים הבינעירוניות
העובר בעשבים הירוקים והשוטים
המתאוה מתוך יונים
שמנות והומיות
השומר את הירח הכתום
לרגם מופלא של תום
ובאים פרשנים ומנסים לבאר
אם ממנו אורו או לא משלו
הנושם בוילונות הריקים
גאות כנפי מלאכים"...
.. אני יכול להרגיש תהילים, אני יכול להרגיש איוב, אני יכול להרגיש מזמורים עתיקים המפארים אלילים קדומים לאלוקיי, אני יכול להרגיש לא רק את העצים וההרים מהללים (ירעם הים ומלואו תבל ויושבי בה נהרות ימחאו כף יחד הרים ירננו) - אלא את המכוניות, את הירח, את הפיזיקה, את החכמים, את הכל.
גאות כנפי מלאכים.
ומסיימת את אותה אודה מציאותית על אל על מציאותי במציאות לא נפלאה לתפיסה -
"פתח לנו שער
כי פנה יום"
כן. יום כיפור.
*
יח'
קצת פחות פיוטיות של ימים נוראיים, אל עבר רצפים מתמשכים, המזכירים את שירתה של וולך או בז'רנו, מקטעים אינסופיים מתמשכים של פלט, פלט ספק כואב ספק מתרגש ספק מתעלה ספק - איך רוני סומק היה אומר? - בלי וו אל הקרקע. אין מציאות כשאנחנו דנים באונטולוגיה, במיסטיקה, כשאנחנו דנים במציאותו הלא נודעת, כשאנחנו נוגעים בהומנקולוס של אריסטוטלס, כשאנחנו מציצים ויותר מנפגעים. אנחנו עושים שירה.
אין דבר יותר מדהים משירה כדי להציץ ולהפגע.
"כשאבוא מן הבכאים
המרוחמת המתה
ובחיים נעדרת
כשאבוא כשידו תנידני
בשעת לילה פשט כליל אורתו
וירקות העץ מתוכו הזדככה בו
גלום בין כנפיו ציפור כה שחור
הצרצרים נשמעים האוטובוסים חדלים
אותו רגע פתחתי את הקירות
ונשבו שמים אל תוך החדרים"
האם זה האל ואת השכינה?
האם זה המלאך ואת הבתולה?
האם את האהובה והוא דודך, בת מלך אהובה וסתורה?
"...כי אני אויבתי לי
כשאבוא מן הבכאים
אבוא בשמחת עולם"
שבת!
"..אתנוצץ מן הדמעות
ואבקע ולא אתהה עוד שיומי כה
כהה הרי רחוקה אני מלהבחין
בין כל סוגי החשכה היקרה
הרי עוד לא הבנתי כלום בענינו של הלילה מואר
אודך אז על המקור הכתום
יולד השמש בשירו"
שתי השורות האחרונות לא הצלחתי להבין אל מי היא פונה. האם אל האל? אל זיז שדי (מקור כתום)? יולד השמש בשירו, אל אחד מהמקובלים הטובים?
אני כן יכול להרגיש ולהזדהות - הרי עוד לא הבנתי כלום בענינו של הלילה המואר.
הלילה המואר כקונוטוציה למציאות האל.
להזדהות, לחיבור, לזיווג, לאהבה הזו, שעיתים כה קשה לתפוס.
*
ודווקא עכשיו אסיים. כי באמת שזה נצחי.
כח'
"אנא ברוך
אנא בכח
תתיר נפשי צרורה"
היא הלכה אל אחד הפיוטים הכביכול קדומים ביותר של הקבלה - עוד כשקראו להמרכבה - אז, כשהמיסטיקה הייתה בחיתוליה, והכתות הקטנות דיברו עליה בשקט, ושולי בית המדרש שלא התקבלו כתבו כתבי סתר כמו שיעור קומה והיכלות זוטרי ורבתי וכו' וכו'.
בזמנו עשו לפיוט הזה חידוש.
אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה, וגו'.
אין מילים למה שהפיוט הזה יכול לגרום לאדם המכניס עצמו עמוק לטראנס חיתוך המילים, לאמונה כי הוא מייצג עתה, בראשי תיבות, בסתר וברז - את שמו המלא של הבורא.
"..וכלום לא יבוא
אבל שלא אפסיק לבקש"
זוהי, מהות, התפילה.
"...אנא בשר שגם אם אתמהמה
בוא אבוא"
רפרנס למשיח, דכתיב לנו מהרמב"ם.
"..זכור אותי
על אשר אחלתיך לי ולא
על אשר אדם אני ומת
על אשר קירות הגוף נפש מכה
רוצה תעקר..."
הודאה מוחלטת.
"אנא ברוך
אנא ברך אנא
הבן אותי שאני ערירית
שאין לי למי לגלות מחלתי"
ושוב, מהות התפילה, כולל הבלבול האמיתי הזה - אנא ברוך, אנא ברך אנא.. ההתבלבלות הכה קלה אל מול הקולמוס והדף הריק.
ומסיימת
"ועתה שכלום לא אובה
הכל בי נרמס אנא חון אותי ורחם
ברכם ימי טהרם
כבת גדלם בוכה עלי בבת
אנא אם תוכל".
*
הסיום עם הקשר היחסית ברור לתפילת "אנא בכח", בתוך תחינה שבורה לגמרי, רצוצה, כנה, אמיתית וכואבת המגלה את משמעות הקשר הא-סימביוטי בין אנוש לאלוקיו, מהות הקשר המטאפיזי, המעל-משמעותי הזה, בין מה שאפשר לכנותו הבורא למה שאפשר להתייחס אליו כאל ברוא. ההסתר אל המציאות בה הוא בעצם מתגלה, מתגלה אך לא מגלה, מגלה אך לא מספר, לא צועק כי אם רוח עירומה, לא ידוע כי אם כבר שם, בנאלי אך נשגב, אותו מחפשים אך לא באמת רוצים למצוא, רוצים להמשיך לחפש, רוצים להמשיך ולא למצוא, רוצים לצעוק, לבכות, להאשים, לבקש את סליחתו ולבקש ממנו שיבקש מאיתנו סליחה. לצרוח, לצרוח. אנא אם תוכל. אנא אם תוכל. ההתחננות הזו, שהיא התפילה - הרי לא לתבוע מה' ולא מהדין לבוא אלא אל רחמיו הרבים אנו הולכים.
הכל בי נרמס, היא אומרת. הכל בי נרמס, כן, זו שאיפה. לרמוס. הכל. את הנפש ואת הגוף, את הגשמי ואת השקר הרוחני, את הגס והרך, את כל מה שניתן לכנותו אור וחושך, את עולם המושגים האנושי הזה, לרמוס! לרמוס ולא תת עוד דבר מלבד אמת אחת חוזרת על עצמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
