השפיל, צורה מס' 7?

כשהיקום שלי עובד בקלנדר קצת שונה מהגרגוריאני הזה, אלא עובד משנה"ל לשנ"הל,

כשיש כ"כ הרבה דברים לעשות,

כ"כ הרבה יעדים להשיג,

וי-ים לסמן, או איקסים, או קווים חוצים, או למחוק דברים,

כשיש אשכרה כ"כ הרבה להגשים, או לדאוג,

כשהסטטוס שלי בחיים בכל דבר אפשרי, כל דבר, שישאלו אותי,

הוא

WORK IN PROGRESS

כשזה השלב הזה שבו בד"כ יש מונטאג' ואיזה שיר מעודד כזה או Ain't no mountain hiigghhhhh enoughhhh

שכזה,

כשזה הזמן הזה שבו אתה נותן לדברים לעבור, להיות, להתקבל,

זה ממש לא הזמן

להתחיל לסכם

או לחשוב מה עברתי

ולא עברתי

או עוד לא עברתי

או אמור לעבור -

לא, זה ממש לא הזמן.

זה ממש לא המקום.

(יחד עם כל הדברים שצריך לעשות, טובע, טובע, ומחייך כל הדרך כשהתהום החשוכה עוטפת אותי ביותר ויותר אור ממה שחשבתי שאי פעם ראיתי.

אתמול, אחרי כ"כ הרבה זמן, התרגשתי משיר חדש. אתמול שמתי לב שאני באמת מסוגל להשתרש לי לתוך ספה עם פלאפון, טאבלט ונוטבוק ב360 מעלות סביבי ואני נוגע בכל אחד מהם ומתפצל. מתמלל, עונה על מייל, עונה על וואטסאפ, עושה סקירה ספרותית או מתקן אחת כזו. הכל בו"ז. זה בדיוק כך. טובע אבל מוקף אור. טובע אבל עדיין אני. איך אפשר לדבר על סיכום שנה לעזאזל כשהכל, גם בסוף השנה הקלנדרית הזו, הכל פשוט קורה.)

***

והעיקר שתאכלס הכל סבבי סבבי.

סוג של.

מספיק טוב.

אהבותעד

צרי

לקום בבוקר שישי. אין דאגות אמיתיות על הראש, לא עכשיו לפחות, לא בשעות הקרובות לעזאזל.

להתקלח טוב, ללבוש משהו סביר. משקפי שמש והחוצה עם השק של ויגן פרנדלי ואזניות. 

ללכת דרך שינקין. לעבור בכמה חנויות שם לראות אם יש סחורה חדשה ומגניבה ששווה לקנות, אם לא עכשיו, אז מתישהו. ביד שנייה של הוינטאג' לראות אם אולי יש משהו להמליץ עליו לטל.

שוק הכרמל.

דבר ראשון להנות משטף האנשים. זה המקום האהוב עליי בת"א, בערך 10 דק' הליכה ממני כיום, 13 דק' בעדינות. שטף האנשים הוא ממכר. אינסוף אנשים ששוטפים אותך ממקום למקום, אבל כולם תל אביביים, אז זה לא כמו ב"ש או ק"ש שאין בעיות לגעת או אין בעיות להמעך - כולם אבל כולם שומרים ממך מרחק יעני אתה וכולם אותו מטען חשמלי. אתה וכולם זה מים ושמן ולהפך. כל אחד הוא מים בים של שמן, כל אחד הוא שמן בים של מים. מדהים.

מגיע לבסטה האהובה העליי, האיש הנחמד, הבסטה פחות או יותר הראשונה מהרגע שאתה עובר את כל הדוכני זבל הרגילים. ליד האיש עם התבלינים.

ממלא את השק, משלם מחיר סביר לגמרי. אין על הגמבות שלו, לא יודע מי החקלאי שלו - אין על הגמבות שלו. מחפש עדיין את זה שיש לו את העגבניות הכי טובות. מילא.

ממשיך עוד קצת, צומת. מימין חומוס הכרמל. 10 שקל לישיבה, 12 לקחת. זה לא החומוס הכי טוב (האהוב עליי הוא זה שמתחת לבית, באסם, לא נחמני), אבל יחסית למחיר שלו הוא מעולה ויותר מזה. בכ"ז מצטיידים, כי אין כמו חומוס איכות לקחת הביתה.

משמאל, דוכן הבירות של הכרמל. יושבים לפיינט של חתול שמן. אומרים שלום לאנשים הרגילים. בדרך קונים עוד איזה שליש שני שליש ויותר, תלוי כמה כסף בא לי לבזבז, תלוי כמה צורך יש לי בבירות איכות. אם יהיה לי צורך להרשים אנשים או משהו כזה, ו88 ש"ח פנויים, זה אחד מהדברים שאני אעשה.

ממשיך מהצומת הזו או הלאה לבית הקפה להצטייד באחלה בחלה של קפה ובבקלאוות אובר-פרייסד לגמרי (הטובות באמת בכלל לא נמצאות בת"א; הטובות ביותר שאכלתי בינתיים נמצאות בכלל בנצרת), אבל הקפה? אהח..הקפה. לא יותר מ30 שקל ואפילו פחות בשביל מספיק סיבובים על הפילטר. וגם כן לשבת שם, על הבקלאוות או בלי אחרי חומוס ובירה.. שלמות.

משם ממשיכים דווקא לנחלה. אין כמו יום שישי בנחלה. דוכנים והפתעות ושיגוזים ואנשים ואני מתלהב מזה כל פעם כמו ילד קטן, כאילו שבחיים שלי לא הייתי בנחלה, כאילו שבחיים שלי לא ראיתי ליצן רחוב או מוזיקאי חוצות או אנשים שיושבים בבית קפה נחמד או דוכני מלאכת יד יפים יותר ויפים פחות. והכי אני מתרגש, מהרבעייה שליד רחוב גרונזברג שמנגנת כל מיני שטויות בד"כ. פנטזיה -שמתישהו אחת מהן תנגן רבעייה של שוסטקוביץ', ואני אהיה שם לשמוע את זה, כמובן.

משם חותך לאלנבי. ההמולה הרגילה של אלנבי, אהובי. דוסטוייבסקי ספרים. ללכת פנימה, להסתכל על המדפון הקטן של השירה. פעם אחרונה מצאתי שם שלוש מחזות קטנים של בקט שחשבתי שלעולם לא אמצא, וספר של רילקה. תרגום די ישן אבל שווה את זה. פאקינג, איי.

מתקדם על אלנבי. ממשיך לאלנבי יהודה לוי. מאפיית הטאבון. לא הכי מטורפת שראיתי בחיי, לא מתקרב ללחם של השמנות מכפר סאלד, אבל לבקש את הלחם המלא המגניב שלהם פרוס זה עדיין אחלה. בחנוכה יש להם גם מלא סופגניות. למרות שנראה לי שהכבד שלי מנסה להתאושש מיצור היתר של הכולסטרול דמאז.

משם חוזרים הביתה. עוצרים אצל מהשמו מהמשקאות ליד הדליקטסן על יהודה לוי. בודקים אם יש מבצע שווה, גג קונים איזה יין זול ישראלי חביב, או איזה קיאנטי חביב לשבת.

עוצרים אצל באסם. ממש מתחת לבית. המסבחה הכי טובה שאכלתי באיזור. וזין על יפו, אין לי כח להדרים עד לשם. בכל זאת, למול החומוס שמולו - חומוס נחמני - לדעתי לגמרי לוקח.

ומשם, אם יש כח ללכת, ואם הטנג'יר עוד לא התפוצץ כמו עורק של סכרתי שהרגע עשה על האש - אין כמו לשבת על עראק עם ברמן שזוכר אותך (ולאו דווקא לטובה). ולחתוך חזרה למעלה ולמות קצת יותר.

הייאוש בהחלט לא נוח יותר כאן, אבל הוא נראה יותר טוב.

ובהחלט, מדי פעם, ורוב ימי השישי להעביר ככה - סגולה לארנק מתרוקן, כבד משמין ובעיקר חיים טובים ומאושרים.

אבל באמת שזה רק שבריר קטן ונפלא מכל מה שהעיר הנהדרת הזו לימדה אותי. ועוד אלו אופציות סחיות, וכ"כ בנאליות, מה שתיארתי כאן. ובכ"ז, על הזין הגדרות - סחי לא סחי מגניב לא מגניב - כ"כ טוב לי מהרגעים האלה שלמי איכפת לעזאזל. בטח אחרי 3 שנים בצפון, רחוק מכל זה. רחוק מאנשים, רחוק משפע, רחוק מכ"כ הרבה גיוון. אז כן, היה לי את הבזלת בדפנה והיה לי את הנחל והיה לי את בלו באס. אבל לא היה לי את כל זה ככה. איך אפשר עוד לצעוק את זה - כמה שזה עושה לי טוב, לעזאזל.

מאחל לכולכם טקסים שכאלו, במידה כזו או אחרת.

או דברים שכאלו - דרכים קטנות לצעוד בהן.

הרבה אהבה,

צרי

אז אין לי שום דבר יותר מדי טוב לעשות.

אז חושב על פוסט אינטלגנטי כמו הזה שיצר באזזז לכתוב. על מה נותר? על טבעונות? על לפרסם את המחקר כשהחלטנו שעוד לא מפרסמים אותו?

על הלימודים? על ההוראה? על החששות מהעתיד הזה של פברואר מרץ, בלי כיתה? של יולי אוגוסט בלי כיתה? בלי מלגה?

אלוהים אדירים, אינסוף דאגות, ואני כרגיל, חוזר על עצמי, באותו מוטיב מחורבן.

אבל לפחות יש לי חצי מוהוק.

בהמתנה לאחי הגדול, שיבוא בטח בדקות הקרובות, או הדקות האחרי קרובות, ונצא לבירה, אחרי הרבה זמן שלא יצאנו. ומעניין מה יהיה. ואולי נלך למקום הקבוע שלי, נבקר את אבי הברמן החתיך והנהדר, או משהו כזה. ואולי לא. אולי נלך לטנג'יר ונבקר את הברמן האחר שאני בידידות טובה איתו. ואולי..

ואולי..

אני כבר באמת לא יודע,

ומרגיש כ"כ מותש אחרי שבאמת ישנתי דפוק הלילה, התעוררתי ב6, הלכתי ללמד, התשתי את עצמי מעבר, דפקתי וואחד שואו, הגעתי לבית של ההורים, אכלתי משהו, וקרסתי.

אני בתקופה ארוכה של להתיש את עצמי, שוב, כמה מפתיע, בעצם נהנה מרוב הדקות האפשריות, ומחכה שהחלקים המשעממים יותר יסתיימו. ושדברים נוספים יבואו.

כך זה בעצם להעביר חיים. לחכות שעוד ועוד פיסות יעברו.

ועכשיו רק למצוא רעיונות קוהורנטיים טובים לכתוב עליהם פוסטים טובים שאולי יגרמו לאנשים לחשוב.

היום עדנה, אחת הזקיינעס מהקורס שלי, אמרה לי שאני עושה עבודה חשובה, גם אם היא לא מגישה עבודות או מקבלת ציונים. ויש בזה משהו חביב ממש.

ויש בזה משהו גם משחרר שברידמן הם לא צריכים לעשות עבודות באמת, אלה שבאים לקורס וחצי. אני מרתק אותם, משאיר אותם, משתדל להשאיר אותם לעוד. ואני רוצה להגיד בתוך תוכי - תנו לי עוד קורסים על תזונה והם יבואו.

תנו לי לתת להם את זה בראבק, ואני אגרום להם להתאהב באפידמיולוגיה אפילו. כי אני פאקינג יכול.

אני באמת נהנה מזה וזה נהדר.

אז בעצם רגע, מה הייתה הפואנטה של עדנה? אה כן. הרעיון היה שבעצם אם אני מצליח לעשות טוב ככה, אולי גם דרך כתיבת פוסטים קוהרנטיים ולא שטויות יומני-היקר-קצת-זבל-לי-עכשיו-אנא-טפל-בכך-מצ"ב-האקסל-לטיפולך-המהיר-והמסור-אודה-אהבות-צרי, נעשה קצת טוב בעולם.

בסופו של דבר זה הדבר הכי טוב שיש.

למול אנשים שמרוויחים הון בהייטק, וחברים טובים יותר או פחות שנמצאים במקום הזה - אני פאקינג מאושר מכך שאני יודע שהנגיעה האישית שלי בכמה אנשים עושה להם טוב.

פשוט טוב.

עכשיו רק לעבוד על הפיילוט עם שותפי היקר ולראות דברים צומחים.

בקטע של המחקר זה אגב, אחד הדברים האדירים, ויש מצב גם שיתנו לנו להרצות את זה לתלחיניקים, שזה בשבילי אמאמאשל הסגירת מעגל שעוד לא צריך לסגור בכלל.

אבל לחשוב על זה שמלהפגש עם בנאדם, ולשבת איתו יחד ולהגיד, "יש לנו רעיון טוב, בוא נבנה אותו", ואז שבועות אחר שבועות אחר שבועות להפגש איתו ולהיות בעיר הכי טובה ביקום אבל לא לצאת מחדר שינה/עבודה, ולא להפסיק לכתוב, ולהעלות רעיונות, ולהגיד רגע אולי מחקר כזה רגע אולי מחקר כזה אולי ככה אולי פה אולי שם.. לכתוב ולכתוב ועוד לכתוב. אבל בעיקר לשבת בסלון על קפה ולדבר, לא להפסיק להעלות רעיונות. לא להפסיק לנסות לפתח את זה. להרים יוזמה שהיא מחקר שהוא יוזמה שהוא מחקר. מטא מחקר, קראנו לזה. מעבר.

ואז הצענו את זה. ואוי כמה רדיפות היו לנו, וכמה נייסנו להשיג מימון ולא הצלחנו. אבל צרפנו איתנו פסיכופאתיים שכן יזרמו על זה.

וזרמו על זה.

והעלו את זה.

פוסט מלא על זה כשיהיה מותר לי לדבר על זה יותר. עכשיו יש בעיות אבטחה ותהיות אם להעלות את זה לכלל הציבור או לאו. בינתיים דממת אלחוט.

אבל אם מישהו קורא את זה עכשיו,

נא לזכור מסר שעוד אחזור עליו:

חלומות נוטים להתגשם כשעובדים מספיק בכיוון. זה לא דורש עבודה מטורפת בהכרח, אבל זה אף פעם לא מזיק. יש דברים ששווה למות בשבילם. 

ואז זה קורה. הרגע הקטע הזה בו אתה קולט שכן, כנראה הצלחת. דברים כנראה מוצלחים בסוף. לא מושלם, בסדר. שום דבר לא מושלם. אבל דברים קורים, ולפעמים הדברים הנכונים קורים.

וכשזה קורה, 

לא חשוב מה קורה מסביב.

זה האושר.

בדיוק כמו לשמוע מונולוג שלך משוחק אי שם, ואפילו זוכה באיזו תחרות;

או יצירה שלך מנוגנת, אולי ע"י אחרים;

או מישהו אומר לך פשוט תודה;

אבל גם שמשהו שהאמנת בו, שדמיינת, חשבת שאולי יתקיים - והנה - קם הוא לתחייה מול עינך.

דברים כאלה קורים.

אינשאללה גם לכם.

אהבות

צרי

בדיוק כמו כל דבר אחר בחיים, 

זה צריך לקרות. פשוט לבוא, ולהיות. ככה זה עם ניצוצות. 

בדיוק כמו שאתה נמנע מפורנו ונכנס לפעילים, בדיוק כמו שאתה נמנע מפייסבוק ומותיר אותו רק מהלפטופ ולא משאר מכשירי התקשורת/מולטימדיה בבית, בדיוק כמו שאתה מעתיק תרגילים בביוסטטיסטיקה - כשאתה יוצר את הנתיב של הנהר, אל תתפלא שהמים זורמים לפי החוקיות של הטבע. בין אם הנתיב עובר דרך כפר, לבין אם הוא משקה את הכפר הזה. בין אם הוא רומס את השדה, לבין אם מעלה בו חיים.

רק לחצוב נכון בסלע, זה הכל.

אז חוצבים.

אולי פחות לדבר על זה יעזור, אבל לפרוק, כן לפרוק זה תמיד טוב, ובשביל זה יש בלוג.

ובכל זאת, כאשר אתה נתקל בשיחות עם אנשים טובים מספיק לדבר איתם על זה, אתה נזכר לפתע עד כמה היה לך ניצוץ, לכל מיני דברים.

ועד כמה הוא הומר, בעצם, לניצוצות אחרים.

מעולם של מוזיקה, שירה, הדוניזם מיני ואלכוהולי, טיפול באוטיסטים ודפקטי-העולם-האחרים;

לעולם של תזונה, הרצאות, יזמות, תואר שני ומחקר. 

ולנסות להכליא בין כל העולמות.

אז לראות אנשים עושים קאברים יותר מוצלחים ממך לשירי דג'נט (לא כזה את האמת מלהיב); או לראות את אייל עמיר מצליח עם הלהקה שלו (ממתי הוא מתחרה שלי או אני שלו? למה זה מטריד אותי בכלל?) או כל דבר - כנראה שכמו המקנאים של קישון בהומורסקה שלו, גם לי מתנוצץ הניצוץ שוב. נטו כי אלו דברים שאני יכול, לעזאזל, אני יכול ומשהו בי מבפנים רוצה. אגו? לא יודע, נמאס לי מהמרדף אחריו - כנראה שזה משהו מעבר. הרבה מעבר. 

בסוף נצליח, אתם יודעים?

בסוף כן, סעמק, בסוף - יהיה מנזר. ויהיו אלבומים, ויהיו קאברים, ויהיה פרוייקט עם נור ויהיה פרוייקט עם מי שלא יהיה.

ויהיונה הרצאות, ותהיה חוות האושר, ויהיו יוזמות אדירות, ויהיו מטופלים, ויהיה מחקר ענק ואדיר שמושק ביום שישי (3>), ותהיה זוגיות נפלאה ומתפקדת ועם חתול. או שניים. טוב, כבר עכשיו לפחות את האחרונים יש - כלומר, מחקר שמושק וזוגיות נפלאה ומתפקדת וחתול, אבל לא שניים.

בסוף נצליח.

פשוט צריך להפסיק לכתוב על זה פוסטים,

ובמקום זה להתוות את הנהר.

אהבות עד

צרי