אני חושב שעבר עשור. לא, כמעט עשור. 9 שנים. כן, 9 שנים מאז אותם ערבים גורליים, כשהסיפור שלנו מתנוסס כאן באיזה פוסט אהוב ששמרתי. פייסבוק ידע שחיפשתי את המייל שלך מלפני הרבה חודשים, כשלא היית חברה, ופתאום הציע לי אותך אחרי שהתווספת גם את לעדר הנכזבים שלא מפסיקים להביע את עצמם. הנה, גם את הצטרפת ללימבו הזה, למעגל הראשון של הגיהנום, או השני, בו כולנו סופה אחת של תשוקה עצמית וגרגרנות. רק שאת לא משתתפת בה. את נציב מלח, אשת לוט, רחוקה ומתרחקת מההמולה הזו, בתמונה מחייכת עם בעלך, עטופת שביס כהלכה, אפילו בלי שיער מבצבץ, כאילו כדי להודיע - קבל עם ועדה - שאת דוסית לתפארת. תפארת אולפנת בהר"ן. שם משפחה אחר. אותו חיוך פעור, ואכן, השביס והבגדים האורכים עושים את מטלתם - גוזרים ממך את כל יפי התואר והתשוקה שהיו דחוסים בך היטב, סמויים כרז שרק שרמוטה מנוסה שכמותי יכל להרגיש אי אז, מלפני כ"כ הרבה זמן.
לילה אחד של תשוקה וכמה שבועות של מה שמרגיש כאהבת נעורים וחיבור נהדר. אוי, הייתי כ"כ קרוב להרוס אותך ואותי לגמרי. היקום הקריב אותנו להרס. אותה התפילה שנשאתי דקה אחר שיצאתי מהבית. והפלא הזה, נולדת כמה נרות לפניי. כמה ימים לפניי. את נר ראשון. אני נר רביעי. נולדנו שנינו בתשמ"ט. שנינו, כשם השנה הזו, שמוטים היטב. שמוטים מעולמינו שמוטים מעמינו שמוטים שמוטים שמוטים ע"י תשוקה שכבר נכבתה ממזמן. לפני איזה שנתיים, שנה א' אם אני לא טועה נפגשנו. הלכנו שוב מהקונסרבטוריון, הרבה זמן. ניסית לצחקק, כמעט כאילו חשבת שנשארתי באותו שלב, אז, כשכבר עברו כמה שנים טובות, וכבר התחלתי את הסיפור הארוך והנהדר שלי עם זוגתי הנוכחית. חשבת שאני עדיין אז. לא. אנשים מתבגרים, משתנים, מתהדרים, מתעלקים, נשברים, נשמטים שוב ושוב, צוללים, טובעים, מתים, חיים. עברתי את זה. אבל ה' לא כעס עלייך וגם לא מלאכי מרום וגם לא הריא"ה קוק וגם לא אף אחד. אולי רק את על עצמך, שהגשמת חלום שהוא סוג-של שבירת מצוות וחטא. מי יודע. אני לא חושב שזה חטא. אותי עד היום הפחיד שלימדו אתכם שם לפחד מהגיהנום. כ"כ לא יהודי! אתה אמור לפחד מחטא לא בגלל ייסורי גיהנום אלא בגלל שאתה שובר ברית קדושה עם מי שאמר והיה העולם. לא בגלל שום דבר אחר. לא נורא. זה מאחורינו. הרבה מאחורינו.
כ"כ קרובה היית. ושוב אני שורט את המסך. אני לא באמת מתגעגע. את אמא, לעזאזל, ואני מאושר עכשיו, מאושר הרבה יותר מאשר אם הייתי עם אורתודוקסית שגבוהה ממני בכמה ראשים, שחוותה עולם ומלואו כ"כ שונה ממני.
כ"כ קרובה ואני מתלבט. להוסיף? לדבר? לנסות לתקשר?
לא.
לא נכעיס את בעלך (איזו מילה מכוערת), אישך, בן הזוג שלך. את אוהבת אותו, הוא אותך. יש לו שם דומה לשלי. אם אני זוכר נכון זהה לשלי עם ו' ובלי המשמעות שלי, ואם אני זוכר לא נכון, אזי יש לו את השם של אחיך, שהוא אחד משמותיי האמצעיים לשעבר.
כל כולך זיכרון.
***
מפתיע לדבר על אנשים בזמן עבר.
אתמול ניחמתי אבלה, חברה טובה מהתואר, אחת הנשים הסרקסטיות, חסרות טאקט, מדהימות, גאון בתחומה ובכלל מבריקה שאי פעם הילכה על האדמה הזו. שכלה את אמהּ. טרגדיה נוראית, מפתיעה ולא.. פשוט לא.
היא עדיין דיברה על אמא שלה בזמן הווה.
ייתכן ויעברו שנים עד שהיא תתרגל לדבר המשונה והמוזר הזה -
לדבר על אנשים בזמן עבר.
ואולי אפשר להתרגל, בשפה מסויימת, אנשים מסויימים, כמו החייזרים אצל קורט וונגוט - שאין משמעות להטיית הזמן של הפעלים יותר, ואכן, להשתמש תדיר בזמן הווה ואין בלתו.
***
לפני כל הרצאה,
לפני כל רצון לכבוש את העולם,
אני שם לעצמי גם את השיר הזה.
לדמיין את רוח הספר שועטת יחד עם רבבות פרשים רכובים, מלוכסני עיניים המרמזים את הלכסון הקטן שמצוי בעיניים הירוקות שלי, עדר מונגולים, עדרי עדרים של כובשים. נצח שלם שהתפוגג יחד עם כל שאר מעשי אנוש. להזכיר לעצמי - כל כיבושיי הם הבל לעולם הזה, כל הצלחותיי הבל. הדבר היחיד שישאר הוא הטוב והאהבה, הרחמים והחסד. לא מעבר לזה.
אחרי שהחתול העיר אותנו לפנות בוקר חזרתי לישון עד שעות הבוקר הפנאניות (כשמתרגלים לשלושה ימי חופש בשבוע ומצטמצמים לאחד זה די מוזר), וחלמתי חלום סופר ריאליסטי.
בחלום נסענו מהחנייה של תל חי כמו שזה נראה או האוניברסיטה או חנייה אחרת לגמרי מלאה בציוד עם עוד כמה אנשים, אבל אני הייתי עייף אחרי מריבות בטלפון או משהו כזה עם מה שנשמע כמו המנחה שלי או אנא אערף, ונתתי למישהו מימי הבחרות שלי שפגשתי לא מזמן, ורודי, לנהוג לי באוטו. משום מה הוא נהג עם גז עד הסוף, ואיכשהו יצא שאחרי סיבובים אינסוף במהירות מטורפת הוא גרם לזה שנקפוץ מעל איזו גבעה, נתרסק, ובום, נתפוצץ. ואז כאילו שהוכפלתי לשתיים, אחד זה אני ואחד זה המספר, וראיתי את הגופות החרוכות שלל כולנו. הדבר היחיד ששרד זה הסלולרי שמשום מה לא הפסיק לצלצל עם האקסית הקטינה שניסתה לחפש אותי ודאגה. אני סוג של עניתי לה, אבל בתור מספר, ודיברתי איתה בתור מספר והסברתי לה שלמעשה האני-אני, מת. גמור. שרוף. כנ"ל זה המשיך ככה לעוד כל מיני דמויות שלא קלטו מה נסגר איתי ולמעשה הייתי צריך להסביר להם בצורה פורמלית שכזו, בערך כמו שמסבירים לבנאדם "כן, אני כבר לא גר שם, אלא עברתי" או "הפסקתי לעבוד" או "אמממ, נפרדנו לא מזמן" - "כן, פשוט מתתי."
חתיכת חוויה.
אח"כ איכשהו יצא לי לעלות לאוטובוס לאנשהו, אני לא יודע לאן, אבל מישהו נורא מעצבן כל הזמן נדבק אליי כי החלפנו פרצופים נדהמים מקבוצה של חוסי-מעון-פיגור-גבולי שחיכו איתנו, במה שנראה כמו התחנה מרכזית של עפולה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
