והארץ תשקוט.
יום יבוא ובמידה ניכרת כזו או אחרת, פיסות האדמה המשוחתות האלו ישכחו את חלקנו הגדול. יום יבוא ואלו יהיו חיות גדולות, כדובים וכאריות - יהיו אלו העזים שהכחידו את הדובים, או חיות אחרות ונפלאות שיקומו מהארץ ומהשמיים וילמדונו מלחמה ושפטים.
יאמרו בגויים שמטו רגלינו והתכסו עבותימו. יהא כך. יאמרו בגויים שעל ארץ זו לא פוסעים יותר אנשים.
מילא.
בהליכה ברחוב, האמיתי או הוירטואלי, אדם בר דעת כבר מצייר לעצמו את התמונה הזו עשרות פעמים. גדודים של מיואשים שמנסים לסגור את המינוס ויותר דואגים מה לקנות לאישה בוולנטיינס מאשר מה תהיה בחירתם. הרי אין במה לבחור, לא נעבור על זה שוב ושוב. לא נעודד את הבכי והנהי הצפוי מביתנו שוב ושוב כאשר שוב עירנו תצעק אזעקה במקום תפילת אהבה. עתה אני מנסה לצייר לעצמי את התמונה הזו בראש, מה יקרה כשהייאוש יעלה לכולנו לראש?
זה העלה לי רעיון נפלא לעוד נובלה, אותה אכתוב אחרי שאסיים את השתיים-שלוש שכבר מועלות לי במחשב. חזון פוסט אפוקליפטי בגין ארץ זו, אחר שיתכלו הקיצין והייאוש יכריע את הכף. כי בסופו של יום הבעיות הללו שמכרסמות בעד כל אחד מאיתנו יניסו כל זכות קיום מעלינו ונתמוטט סופית, נתכנס בעצמנו כעוברים ולא נוכל יותר לתקן את הנזק הנפלא שעשינו לעצמנו ברבות השנים.
יאמרו בגויים שהקץ היה צפוי מראש. אולי. אבל אין לי כח עכשיו להאמין שאפשר לתקן ושאפשר להרים ניצוצות מן הקליפות או מה. לא.
אני רוצה להמשיך לדמיין את הימים הללו. שמיים אדומים ושחר אדום ושקיעה אדומה. מגיל צעיר ראיתי את זה כך. הכל באדום נצבע. נזכרתי בסצינה הזו, כשהדמות של ה.ג'.וולס מתוך "מלחמת העולמות" יוצאת לה החוצה לכפר ורואה את העשב האדום משתלט על הכל. עשב אדום. כך אני רואה את זה. הכל אדום.
מי יודע איך זה יהיה - אולי הרס עצמי נפלא שלא קשור לתנועות הרצח שסובבות את הארץ הזו. אולי זו תהיה הטיפשות שתהפוך לשד ותחנוק את כולנו. או שנאת האחים חסרת הבסיס, האגומניאקית, רודפת הבצע והכח הזו.
כן. השנאה, הבערות - יהפכו להכלאה מזעזעת של כל שדי הסיתרא אחרא, שישתלטו על העולם הנפלא הזה. וכל מי שקורא לעצמו צדיק יתכסה בזפת שהוא מדיף ומפיץ לעולם זה.
ללא יום דין, ללא חצוצרות וללא משיח. הרס עצמי איטי ומתמשך ונפלא ומתוק. כנראה זהו עתיד אשר מבצבץ ובא.
אבל אז, בדיוק אז השועלים שרבי עקיבא ראה על ההר יצאו.
ואז הבת קול תצא מן השמיים ותזכיר שחביבין עלינו הייסורים, ושהגאולה נקנית בהן.
בין אם אלו יהיו גופות או שאריות צללים שיוטלו ברחוב כפחד, בין אם צהריים ישודו מכפות רגליי שיהיו בין היחידות שיצעדו, על חורבות השטות המהלכת הזו יוולד לו דבר-מה חדש. אולי ירושלים חדשה, כמו בנבואות האלו. אני מאמין שדבר-מה אחר יצוץ. לאו דווקא עיר או מטאפורה לשכינה - אלא פשוט דבר-מה. הלך רוח.
יותר מדי אנשים מזכירים כי ב-2012 אותו הדבר-מה הזה יגרום לקריסה עצמית אל עבר הכאן. אני פחות מאמין בדיוק כזה. אני מעדיף להאמין כי זה יהיה תהליך איטי ונפלא מדי לתארכו בתאריך מספרי-גרגוריאני-משופר, אם בכלל. לא. זה תהליך שכבר קורה. הרס נפלא שכולנו שותפים אליו, קריסה פנומנלית איטית בתהום מדהימה.
אין זה פסימיזם כי אני לא צופה אפילה בקצה התהום הזו שאנו קופצים אליה. הכל חלק מהתהליך הטבעי הצפוי.
בקצה התהום זה, נאקות החכמים וצעקות מלאות הוד וזוהר מצוייות, וריבונו של עולם בעצמו מנצח על כולן כמקהלה אחת ויחידה, ברעש גדול מחריד ונורא וחזק משמיעים קול - כולם כאחד אומרים -
קדוש
קדוש
קדוש
ומהי אותה קדושה, אם לא לכוון עצמך? ל ה ק ד י ש . זו המשמעות של קדושה.
כיוון עצמי אל עבר.
אל עבר אמיתי.
לא אל עבר כוח ושטות, הבל ודברים ברי חלוף. לא אל עבר אשליות פתטיות של כל מה שסובב אותנו. וגם לא אל עבר עולם הבא או התאחדות הג'יוואטמה עם האינסוף היפה.
אפילו בלי אינסוף.
אלא אל אמת, נהירה, בהירה, צחיחה. אמת של אהבה. של עולם ללא ריב ומחלוקת כי אין צורך באלו. עולם ללא מלחמות כי על מה נלחם כאשר אפשר לשתף.
עולם ללא כל ההבל הזה, כי כולם יכירו בהבל ויבינו - בדיוק כמו החייזרים ב"בית מטבחיים 51" של וונגוט -
הכל קורה.
הכל בקטנה.
הכל קרה כבר.
ולרגע הזה אני ממתין בשקט. עושה מה שאפשר כדי להנעים לי ולסביבה את הזמן. אולי לקרב את הקץ הנפלא הזה.
ולקוות שלא יכאב לנו יותר מדי.
שבוע טוב.
אהבות עולם
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
