| 2/2010
שוב מבט בוחן במראה
21 וקצת. לנשום קצת עמוק. שוב חדר מבולגן בדיוק כמו שאני אוהב - הסדר משגע אותי בתוכו, המפות הקוגנטיביות שלי לא מתחדשות מאז כיתה ד', כנראה. לא נורא. שיהיה כך. אני בתקופה שמותר לי, קצת. כשסיפרתי לחבר'ה בעבודה שאני מתעצבן מכך שפסח בא וצריך לעשות חלונות (כי זה מה שעושים), הם לא הבינו למה לעזאזל, כשאני חי לבד והכל, ביעני-רווקות-יעני-סטונדטונאליות (יעני ממש מאחר ואני במונוגמיה מאושרת ובכלל עובד לפרנסתי ולא לומד יותר מדי) - אני עושה חלונות ותריסים ומה לא. בסדר. מילא. עדיין יחסית מזוהם פה, אפילו יחסית לעצמי. אבל זה ישתנה. או היום, או מחר, או מחרתיים. לחץ אימתני ולחץ פחות אימתני פוקד אותי, באופן מאד לא שווה. כזה שאני לא מצליח כ"כ לקשור אותו ולזרום איתו אבל זה לא משנה. העניינים כפי שהם זורמים יפה. עדיין כואב לי הטוסיק מכל הפק"לים שדחוסים לשם, ואני עדיין עייף מהיקיצה הראשונית היום, ועדיין בא לי, ממש, לדפוק את הראש, ולעשות מעין פורמט אלכוהולי לשכל שלי. הכל בעיתו, לעזאזל. ואין על מה להתבכיין. שום דבר, שום דבר, לא זקוק התבכיינות ועצבים ומה לא. דברים קטנים, כרגיל, ורק דברים אחרים שבאים לטובה. במקרה הכי גרוע, מינוסון שיכוסה עוד החודש עם המענק מועדפת. במקרה העוד יותר גרוע, מוות קליני. יהיה צחוקים. אני לא יודע אם אני רעב או צמא או מה לעזאזל נסגר; אני לא יודע אם אני רוצה לישון קצת, או להכין קפה, או להרוג מישהו, או לא יודע - אני לא יודע אפילו איזה סבל אני חש, אולי כרגיל את סבל האחרים שאני מלטף 8 שעות. אבל קטשופ חייך, כ"כ הרבה, יחד איתי, ואליי, שלא איכפת לי בכלל.
מבחוץ רעשי פיצוצים של נפצים או יריות או אלוהים יודע, אור שמש דל מנסה לפצות על קור חסר החלטיות. מבפנים אותו הבלאגן, שרק מתווספים אליו עוד ועוד נכסים חומריים שימושיים. לא יכול להיות טוב מזה בהרבה. אני לא יודע כבר מה עוד צריך. הצלחה? תבוא. אם היא תבוא מיד, בלי הקריעת תחת המחורבנת, מה עשינו בזה? כסף? יש, יבוא יותר. תואר? חכה בשקט. כבוד? מי צריך את זה, וגם ככה זה קיים. בריאות? ברוך ה'. אהבה? יותר מדי. אושר? כפי הנראה.
אמנם עדיין בעייפות, אמנם עדיין מת לקצת חופש מדי פעם, מת לאותה תקופה חלומית של לקום בבוקר ולא לעשות כלום חוץ מלקרוא, להתפלל, להתמדטצ, להלחין לכתוב ולפרסם.
אבל בתאכלס.
אני לא באמת יכול בלי החבר'ה שלי. לא באמת יכול בלי ללמד. לא באמת יכול בלי האהבה היפיפייה שלי.
התחפשנו נורא יפה בפייסבוק, תבדקו.
אם זכיתם להצעת קבנוס בפלורנטין, זה הייתי אני. למה? כי רציתי לתת לאנשים קבנוס, אחרי שסיפקתי את המאנצ'יז שלי, תודה.
ועכשיו אני שוב במנצ'יז. ברוך ה' שיש אוכל בבית. וגם בבית של ההורים. וגם שאכלתי כמו מניאק בתעסוקה תודות לעודפים. וגם שלא יודע מה. קיצר טוב. ומלד שינויים לא דרסטיים אני חושב שהכל נפלא.
*
אז מה באמת חסר? כלום. חסר שיהיה חסר.
*
אחרי חודשים שהאהבה שלי אומרת לי שאני משתנה, תודות לחבר'ה שלי, ואני לא אותו אדם השכלתי להביט היום לעיניים שלי. הן התבהרו, כאילו סחטו מספיר עינהם של אהוביי ספיר משלי. עתה, ספיר וברקת, אזמרגד ועמוד אש שולטים היטב בתחום אישוניי ומבטי. אולי כך אני מרחיק לראות. אולי כך אני דואה. אולי כך, אני נראה כה שונה אל מול כולם, כה מוזר ולא אחיד - מדי פעם - כרגיל, יותר מדי אולי.
איזה סימן נפלא זה בשפת הסימנים, אולי.
*
ומישהו יכול להסביר לי למה לא עושים תרגומים בעברית למלרמה, ולמה לא עושים תרגומים באנגלית למאיר אריאל? אידיוטים.
נו מילא.
תהיו בטוחים, אהבת עולם צרי
| |
מעניין אם הגוגל כרום הזה למד סופסוף גם את העברית.
מסתבר שהוא למד.
אז זהו, לא צריך יותר שום דבר מלבדו.
ווהוו.
גוגל כרום.
ובחדשות אחרות - הרבה על הראש, והחיים יפים.
אהבות עד פוסטים אמיתיים אולי יקרו שוב כשיהיה איך או מה או אלוהים יודע.. צרי :)
| |
האם זו שגרה?
עת הבקרים מתחממים יותר בפברואר אני נמצא בתוך המולה מוחלטת ובלתי פוסקת של דברים, עניינים, רגשות, תחושות - ולא מעט שינויים חומריים.
שוב תספורת חדשה, נעליים חדשות, כרטיס קול + מודול צלילים חדש, מכונית שבאה עוד חודש, סלולרי חדש ונורמטיבי, ומה לא.
בזכות תזוזה קטנה של תאריך האשראי לאמצע החודש ולא תחילתו, בנוסף להרבה מאד תשלומים וסבלנות, והרבה מאד עבודה קשה ביום-יום לפתע הדאגות החומריות שלי תופסות הצתמקות כזו או אחרת, מיעוט נפלא שנכנס לו לאט לאט בדאגות החומריות. פתאום הכל ברור שם.
מועמד רשמית למדעי התזונה במרכז האוניברסיטאי באריאל. מחכה לראיון.
אחרי המבחן הראשון שלי בהיסטוריה, מקווה לטוב.
עם אהובה שאני מבקש את טובתה כל יום ומאוהב בה כה.
עם בסה"כ, חיים מאד יציבים. הרכבים שנופלים וקמים אבל לא נורא, והרבה רעיונות כתיבה שיוצאים ופחות יוצאים אבל זה לא משנה.
רק להחזיר את דף בולע, ולעמוד ביעדים.
וסופסוף, סוף כל סוף, כשם שאמרתי כן עשיתי - כן יש לי מדפסת, וכן יש לי את המודול, וכן, כן עברתי לאורנג' למכשיר הרבה יותר טוב ואיכות הרבה יותר טובה.
כן, פאקינג, כן.
אני מאושר.
מאוהב בך.
אהבת עולם
צרי
| |
אסוציאציות - מבחן, על התהודה של האונס, השמאל הרידקלי ועוד
סעמק, שבועיים עמוסים מדי. רוצה לסיים את דף בולע, היצירות - הכתובות והמוזיקליות ומה לא - ונחשו מה? גם שתי ברמצוות ברצף, גם ישיבה של ועד עובדים המתגבש, ומה לא. סעמק.
יחד עם זאת.
*
לימד אותי הרבה הקורס הזה בהיסטוריה. אמנם חלק גדול מהמידע פשוט הייתי יכול לקורא, ומלבד דבר אחד וחצי מעניין מהמרצה שלי לא השגתי ממנו הרבה, מלבד שמרצים אוהבים ממש לטייל. ושהם כמובן נאמנים לציבור שלהם בכל מיני אספקטים (בתור מרצה ערבי). אבל מלבד נאמנות ציבורית או לאומית כזו או אחרת, אתנית - יש נאמנות גבוהה יותר. אתית, למקצוע. דרך האתיות המופלאה של המרצה שלי, למדתי, שכן. הימנים צודקים והשמאלנים טועים. או לפחות, מי שטוען שאנחנו כובשים טועה, כל עוד הוא מתבסס על כמה טיעונים חשובים.
בזמנו, כשרק התחלתי ללמוד, רשמתי כאן את באופן מפורט את ההיסטוריה החלקית של א"י והערבים. יש ספרים יותר חופרים מזיון שכל אקראי שעולה לי מהראש, מהחומר שעבדתי עליו, שהוא כולה קורס מבוא מסויים, אבל יש כמה עובדות מפתח שגורמות לי לתהות.
אחת העובדות היא חדשה.
כמה אנשים יודעים שלמעשה, עד סוף מלחה"ע ה-I לא היה בכלל לאום פלשתינאי או ערבי-ישראלי? למעשה, עד כואכבי (אחד הגדולים, מלומד ענק) לא היה בכלל לאום ערבי?
וגם אחרי כואכבי, מי ששולט היום (צאצאי השושלת הסעודית, שחמסה את השלטון החיג'אזי מידיו של השריף חסין) לא בעל תודעה לאומית רחבה כ"כ?
כמה אנשים יודעים שכשהתנועה הלאומית הפלשתינאית התחילה היא בכלל שאפה להפוך את כל האיזור (עד גבול סיני ואפילו מצרים), כולל ירדן, לחלק מסוריה הגדולה? באופן כזה שההתנגדות לציונות הייתה בכלל בעוכרם של, הממם, הסורים?
מי היה מאמין שבזכות הבריטים, שליבו וחיזקו את ההנהגה הדתית הראקציונרית של החאג' אמין אל חוסייני ומשתפי הפעולה עמו - בכלל התהווה קונספציה פלשתינאית?
מי היה מאמין בכלל שעבדאללה, כביכול בין המנהיגים הבולטים הכל-ערביים, לא הסתייג ממש משיתוף פעולה (בחוזה פייצל וויצמן), על אף שכביכול הסתייג ממנה? או שאחיו, פייצל, בכלל רצה, כמו כל הערבים, "ערבסטאן" מאוחדת לכל מי שערבי (ולא מצרי) באיזור המזה"ת?
שמישהו יסביר לי איך בדיוק כבשתי או המשכתי כיבוש, בתור אדם שבא לכאן?
ואם אני כן גירשתי - למה הוא לא חזר למולדתו - סוריה?
או לערב הסעודית, כיום, לחיג'אז, למדבריות משם הוא מאמין שהוא בא באופן ראשיתי?
האם כשאני שובר לו את התפיסה הבסיסית שלו - עליוניתו בתור מוסלים - הוא לא מצליח להבין שכנראה שהגיע הזמן לשתף פעולה, ושהדבר אפשרי ע"י השריעאה?
ולמה אנחנו ממשיכים לחשוב שאנחנו כ"כ נוראיים?
היש עם שנולד ונותר על אדמתו ולא כבש מידי לא יודע מי?
האם אנחנו לא גורשנו? האם לא סירבו לנו על הסכמים?
מילא. כנראה שעל סוגיית הטעויות שלנו (את העכשוית למדתי על בשרי, את זו של 48' עוד לא למדתי עד הסוף) עוד לא למדתי די.
אני כן יודע להגיד שטענת הבסיס הפלשתינאית ללאום שלהם - מגוחכת יותר מהטענה שאנחנו לאום כלשהו. אנחנו הכלאה מוזרה של הרבה לאומנים מהרבה לאומים שונים, כביכול, זה בטוח - מרביתנו כאן בגלל אינטרסים או נהירה כזו או אחרת ולא מתוך אחדות לאומית, ובאופן כללי, בתוך תוכי מסתתר H G WELLS קטנטן שרוצה שכולנו נהיה בני אומה אחת המאמינה בחופש המוחלט לזרום עם הכל ולחיות תחת חוק אחיד, מונוליטי אך פלורליסטי, ליברלי, שכותרתו כמאמרו של קנדי - כולנו נושמים אותו אוויר, כולנו רוצים עתיד טוב לילדים שלנו. חופשי.
אך על שטח הלאומיות, אני עדיין קטן הבנה כנראה. רק יודע, שאחרי שהמרצה שלי בעצמו אמר שאין דבר כזה, באופן מהותי או שורשי - לאום פלסטיני, הבנתי שהתפיסה שלי מאוששת מעט.
שוב, בנוגע לפשעים שאנחנו עשינו ועושים, ולמשטר הכיבוש המוזר בגדה - קטונתי. אם אחליט יום אחד לחקור - אחקור. עד אז, טיהור אתני אני מתקשה להאמין שעשינו, וגם לא רצח עם בקנה מידה קטנה.
*
התומכים ברעיונות ימנים מאלו ודומים לאלו, קרובים לאמא לדוגמא בדעותיה, ימהרו להזכיר - עברנו שואה! עברנו שואה! מותר לנו פחות או יותר הכל כי עברנו שואה! נרצח את כל מי ששונא אותנו!
מזכיר לי אדם טראומתי במקצת. חלחל אותי מגועל כשראיתי (בטעות מתמשכת, אל תשאלו אותי איך ולמה) באח הגדול (אעאע) את אחת המתמודדות מתחננת לסליחה על כך ש"זלזלה בקדושת השואה" והשוותה בין היטלר למעשי יהושע.
כאן כבר הבנתי שמשהו הרבה יותר דפוק מאמרותיהם של עיתונאים וכותבי בלוגים מתחולל כאן . זה לא רק בני נוער של הדור שלנו שבשבילם הנסיעה לפולין היא סוג של בר מצווה שנייה אם לא שלושת-הרגלים-בחודש-אחד-רווי-הוללות-ואוננות-מאזוכיסטית-משהו (מצחיק, גם עכשיו יש על זה פוסט במומלצים), זה הפך להיות קונצנזוס שהדור של אמא שלי אחראי על כך - אותו דור שמבכה עתה את הוריו, ניצולי השואה, שנכווה מאותה גחלת, שראה בעיניהם את הסיוטים הנוראיים, והמשיך להעביר את זה הלאה, בדפוס יותר דפוק, כי עכשיו יש לנו מדינה, וכן הלאה.
מעניין אותי לדעת. האם לארמנים יש דבר כזה? מתוך הכמה אלפים שנשארו אחרי שג'מאל פאשא הראה להם מה זה ב-1915 ואחרי שלפני זה עבדל-חמיד השני הראה להם פחות מה זה בסוף המאה ה-19 (30 אלף עד מאה אלף או 300 אלף, שכחתי קצת את זה) - האם גם הם העבירו את הזוועה הנוראית שחוו בדרך לסוריה? האם גם הם עכשיו מתמודדים עם דיכוי עם (או קבוצת אנשים) אחרת, ומתרצים אותה בכך שפעם היה ג'מאל פאשא וטלעת' פאשא ואנוור פאשא והם היו רעים מאד, ממש? (באמת)
מוזר לי.
מוזר לי מאיפה הפכנו את הסיוט הזה מהעבר, את אחד הלקחים הבאמת יותר חשובים שהאנושות הייתה אמורה ללמוד - לתירוץ קסם, למקדש מוחלט - בחזקת לא תקלל נשיא ולא תשא את שמו לשווא. אושוויץ. ששש! יגידו לילדים הקטנים בבתי ספר היסודיים עתה, זה שם קדוש זה, אל תגיד! כמו שאמרתי ואמרו לי על שם הוויה בזמנו.
האם זה מה שרצתה סבתא, אחרי שראתה את שבעים בני משפחתה הולכים להם בסך ונשחטים?
להגיד את האמת אני לא יודע. זה לא מרגיש לי טוב. זה מרגיש כמו עוד דת, כמו עוד תירוץ המונים לא מבוסס.
ראיתי עכשיו תגובה שאין לי חשק להתחיל לענות עליה באותו פוסט במומלצים, על איזו נערת תיכון שמפרטת איך שהיא חושבת שאחרי הכנה של כמה חודשים היא יודעת המון על השואה, וגם על הגורמים של מלחה"ע ה-II. קשה לי להתנשא ולהגיד , "בובל'ה, את לא יודעת כלום ולא תדעי כלום, בטח לא תוך חצי שנה ופחות", אבל כן, בוב'לה, את לא יודעת כלום, וגם אני, אחרי אובססיית שואה שירשתי מאמי כל התיכון והשנתיים האחרונות אני מתמודד בלהתרחק מזה קצת וללמוד היסטוריה אחרת - לא יודעים כלום. זה שאת יודעת גורמים באופן שטחי לא אומר שבכלל התחלת להפנים תהליך היסטורי. את, ושאר החברייא במדינה הזו, בין אם הם יצאו או לא יצאו לפולין, בין אם הם עשו קורס אחד קטנטן או לא באו"פ. הברור לי הוא, שלי יש עוד הרבה מה ללמוד - לכולם. אמא, שחוותה את השני לגרוע מכל (לחיות ולהיות בת לשניים שכן חוו), הקדישה את העשור האחרון שעבר לה (אמן תעבור עשורים רבים נוספים סלה) בנסיון אינסופי לאגור, לדעת, להכיר, ללמד וללמוד מעשרות אם לא מאות ניצולים ובני ניצולים; הספרות בנושא - היסטורית, התמודדותית - בבית הוריי כבר שוקלת טונות; היא עצמה, מקדישה כל יום מחייה, התמודדות קשה מכדי עם הזכרונות, עם עצמה, עם הכל.
ויחד עם זאת מצליחה להשמע כמו פאקינג נאצית בעצמה כשהיא מדברת על התושבים המוסלמיים-יותר שבמדינתנו או באיזור לה. וזה, מעצבן אותי - אבל הי, סולחים לה. פשוט לא מקשיבים וחוקרים לעומק את מה שצריך.
אמא שלי, עם כל זה, לא הצליחה מספיק. בטח שאני לא. אבל לי יש נקודת יתרון מחורבנת על חלק מאותם מתנשאים שיצאו למסע ובזמנו רשמו כל כך הרבה על איזו חוויה הם עברו (כמו טריפ ל.ס.ד לעיתים אני חושב, או אולי כמו הארה אצל איזה גורו) - כן, יש לי. יש לי אמא דפוקה עם אובססיה מוחלטת, אובססיה משלי שגרמה לי לקרוא יותר מדי, להתבונן ברוב האסופות שאמא שלחה ליד ושם כחלק מפרוייקט העלאת עדות, לחקור, לחשוב, להזות, לבכות.
כן הלאה.
*
כל הסיפור הזה עם לא-יודע-מי שחושבים שאנס בשמאל הרדיקלי וכל הבלוגים הסמולניים שדיברו בגנות העניין ברהט ורהב ומה לא (החל בזו שחשפה את העסק, וכלה ביוסי גורביץ' ועמיתיו שאין מה להגיד, כותבים איכות) גורם לי לחשוב שוב על אותו הרהור שבזמנו דניאל, בזמנו החבר הכי טוב שלי, אמר כל כך הרבה - ודוגרי זה נכון -
מתי לעזאזל כל השמאלנים הרדיקלים האלה יעשו משהו מלבד להפגין ולדבר יפה?
האם הם יבואו למשפחה כלשהי, יתנו לה את המפתחות לביתם ויגידו - תפדל, חביבי, הד'ה ביתוקה, מעא סלאמה. אנא אנתזירו לאירובה, אוו מרוקו, אוו לא אערף - אנא אנתיזרו מן הון? (בבקשה, אהובי, הנה הבית שלך, שיהיה עם שלום. אני אחזור לאירופה, או מרוקו, או לא יודע - אבל אני אלך מכאן, בתרגום ודיבור רעוע מדי)
לא ראיתי את זה קורה.
לא ראיתי מעשה אמיתי של כל הבלוגרים האלה. לא ראיתי אותם, מלבד להפגין, עושים משהו, מלבד לדבר, מלבד לרשום דברים מאד יפים ולקרוא כל הזמן למעשים.
הקורס הזה בהיסטוריה לימד אותי שההיסטוריה נכתבה בהרבה מאד מעשים.
במיוחד מעשים אלימים, כמובן, כי דם הוא הדיו הכי טוב שאתה יכול למצוא. אבל מעשים.
בין אם זה מעשים של הסרת התנגדות בולטת (הטבח בינצ'רים ביוני 1826 ע"י מחמוד השני, הטבח בממלוכים 1804 ע"י מחמד עלי פאשא), בין אם זה הפיכות אלימות ולא אלימות, בין אם זה מניפולציות חזקות, דיפלומטיות, כדי להשיג את מה שאתה באמת רוצה (חוזה לוזאן 1923, ותודה לאטאטורק ומעצמת) - מה שאתה יודע שטוב לך, טוב למשפחה שלך, טוב לעולם שמבחוץ לכך.
אז כן. מעשים. אלימים לעיתים (נכון שיש גנדי בהיסטוריה, אבל אני לא מכיר הרבה גנדי-ים, לעומת זו, אני כן מכיר הרבה רפורמטורי דיבורים כמו בתנט'ימאת 1839-1876 שנפלו לגמרי) - אלו הקובעים את מה שיקרה. למה לעזאזל כל השמאל הרדיקלי הזה, כל החברייא הרצוניים האלה, הולכים ועושה מעשה אמיתי?
קמים ומתאגדים עד הסוף? אם הם בטוחים באמיתתם, למה הם לא הופכים אותה לנכס צאן ברזל? אם הם שולטים בתקשורת, למה הם לא חושפים את עצמם יותר, או, למה יש כ"כ הרבה תכנים מליטריסטיים ומטומטמים מרוב ימניות אידיוטית? אם הם הקול התרבותי, למה הם לא מופיעים איפה שכל ה'תרבות' מופיעה, בכוכב נולד או קיסריה?
אם הם כביכול היהודי-התככן-ששולט-בהכל, איפה, לעזאזל, הם, ולמה, הם, לא, עושים, כמו, שהם, מדברים?
*
בקרוב שלושה שירים שיסכמו את החוויה האישית שלי מהקורס ומהעולם של האימפריה העות'מאנית - אחד על הקרב המופרסם של ביאזיד הראשון ליד אנקרה, נגד צבאותיו המונגוליים-יעני-פרסיים של תימורלנג; השני על סלים השלישי, ערב מותו, מגן על אחיינו האהוב מחמוד השני ומנגן בניי שלו ומספר לו מדוע צריך להתחדש, מדוע צריך להתמערב, מדוע צריך לפרוץ החוצה; אחרון על עבדול-חמיד השני, "הסולטאן האדום", בין הקשוחים והרצחניים יותר והחשדניים יותר בתולדות האימפריה, המביט מכלא הזהב שלו על האימפריה שלו שהתמוססה לו בין הידיים, בהיותו הסולטאן האחרון שהיה באמת סולטאן ולא בובה מחורבנת - אחר שהאימפריה עברה הפיכה צבאית.
תוך כדי כך לסכם לעצמי - מהי האימפריה הזו, מהי בשבילי בתור סמל אנושי, סימבול היסטורי כביכול ומה לא.
ובכלל, עוד נושא בנזונה לכתוב עליו.
סעמק, יום מוזר ואני לא יודע אם אני עייף.
אהבת עולם
צרי
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
