השפיל, צורה מס' 7?

תמיד השיחות עם אחותי מניבות מחשבות טובות או כיווני מחשבה חדשים שעושים לי מרענן בראש.

הפעם זה היה על הרבה דברים, אבל התרכז סביב נושא החינוך והגישות שלנו אליו. ואני נזכרתי בשתי נקודות בוערות שמעצבות לאט לאט את התפיסה החינוכית שלי, בתור אדיאולוגיה שלעולם לא אדע האם תבוצע אי פעם, אבל למי איכפת לפנטז.

לאחרונה השינונים שסהר, שר החינוך, החליט לחדש נראו לי תחילה מוזרים. מה הטעם בשינון שירה קפדני ועילג אם גם כך תלמידי א"י לא ששים אלי ידע כי אם אלי הטמטום, כי זה מה שהולך היום, מי שמטומטם יותר קונפורמיסט יותר, ומי שקונפורמיסט יותר ויגיע לזיקוק החברתי העדין ביותר, זוכה להיות אנטי-אלפא, וכו' - מה הטעם באותו שינון?

ובכן, אחותי העלתה רעיון נכון - כשאתה משנן משהו אתה לאו דווקא מבין את המשמעות שלו עכשיו. אבל כשאתה צעיר, דברים שאתה משנן - בד"כ - לא נשכחים בקלות. הזיכרון של רובנו זוכר מעולה כשאתה צעיר, מספיק מעולה כדי שהרבה שנים אח"כ המטען החשמלי של הנוירונים הללו יזמר את אותם זכרונות כהוא זה. וכשאתה בוגר יותר, ואתה מגלגל על מילותיך את אותן מילים - אתה מבין דברים חדשים.

אצלי זה היה ככה, ועדיין ככה - כשאני מקריא לעצמי מזיכרוני שירים ששיננתי לעצמי בראש, כמו הדרך הגדולה או לבדך של אלתרמן, או את סוטרת הלב.

גם אם אין לך מוח מטאפורי מטורף או כישרון למילים אתה מבין משמעויות שונות ומביט באספקלריה שונה בכל עת שמתחדשת, יחד עם הדברים שאתה למד באותן תקופות - המתאספים ומתאספים להם אט אט.

יש בזה משהו אולי.

אבל זה החזיר אותי יותר עמוק. להבנה שמתוך כל העשורים שאני במערכות חינוכיות כאלו ואחרות, הבנתי מה אני באמת מעריץ, ומה אני רוצה שוב.

תמיד הערצתי את המורה שלי לכימיה. תמיד הערצתי את דוד, המורה למתמטיקה, ותמיד הערצתי תא המורים לקונסרבטוריון.

לא רק כי כולם יוצאי ברה"מ לשעבר. לא רק כי כולם היו קשוחים למדי, או שנונים למדי.

החינוך הרוסי הצטיין תמיד במשמעת ברזל כזו שעלולה לרסק נפש של ילד ולשלוח אותו לגיהנום של חוסר סיפוק עצמי. אבל הוא הצטיין בעוד משהו יותר מזה.

תשוקה.

לרוב המורים זה חסר היום.

לרוב המורים חסר את הכבוד העצמי, חסרה התשוקה, חסרה הטכניקה, השפה - ובעיקר את הכריזמה. לסחוף. המורים הגדולים שלי ידעו לסחוף כיתות להתאהב בדברים בלי שהם ידעו שהם הולכים להתאהב בהם. אני שנאתי כימיה כי לא הכרתי, ושנאתי באופן כללי מדע - כי פשוט היה לי קשה להתמודד עם דיוקים מעצבנים במספרים שמעולם לא חיבבתי. אבל אחרי ורה, המורה לכימיה, התאהבתי בזו, וההתאהבות הזו עשתה לי את סמסטר א', ואולי יותר מזה - הציונים שלי (מלבד חדו"א) באו יחסית בקלות, כלומר, במאמץ, אבל לא בשבירת ראש ולחץ. הם באו בטוב, והממוצע טוב. יהא שלמא משמייא. והכל בזכותה.

דרך הטכניקות היחסית ישנות שדאז עזרו למספיק אנשים להגיע להישגים, אותם נטשנו תודות לגישות הפוסט מודרניות ומה לא - אפשר שוב להגיע לרנסנס כלשהו, שינצל וירתום את היכולות הטכנולוגיות המטורפות שלדור שלנו יש.

לדורות הקודמים, שיצרו את הטילים ואת תורת היחסות, שגילו את הDNA והטריזומיה, שהמציאו את האונטולוגיה ואת הפנומנולוגיה ומה לא - לא היו את הכלים הללו, שמובילים כל אידיוט לאוקיאנוס אינסופי של כל הידע האנושי, שמתומצת לו בנחת דקה אחר דקה בין שרתי הDNS. דורות שלמים, סך הצילביזציות שלנו כבר מזמן כתוב ומקודד בין בטורנטים בין בגוגל סקולר בין בפאב-מד בין בכל פינה אחרת; ואנחנו רשאים להביט לגשש ולחשוב ולכתוב, בשלל הצורות והיכולות.

אם נשלב, בין גישה מעט יותר אסרטיבית בחינוך - כן, ילדים שקמים אל מול מורה, אבל מורה שראוי שיקומו לו - כשם שאני אקום בפני המנצח שלי גם כשאני בקהל (עושה את זה לרוב) - כי למנצח שלי מ ג י ע  הכבוד הזה, והוא עבד קשה בשבילו, ועדיין עובד.

אם נשלב גישה מעט דורשת יותר - כי גם לאנשים עם ADD או מה, וגם דיסלקטיים - יכולים לדחוף בעצמם היטב ולהגיע לאן שלא הגיעו בעבר , וכל עוד האייקיו שלך מעל 70 ואתה בלי משהו דפוק יותר חלילה - אתה יכול להגיע לאנדרומדה מבחינתי. 

אם נצמצם במורים, נשאיר את הטובים באמת, נעניק להם את שמגיע להם, נשחק בשעות כמו שצריך, ונבנה מודל חינוכי אמיתי, כזה שגורם לנוער להבין שהוא רוצה את החינוך, כי זה מה שיביא אותו לאושר האמיתי שלו - ההגשמה שלו, איתה יוכל לעשות הכל - 

אם נשריא, נשתדל מעט, נהיה קצת סובייטים אבל בעיקר - נחשוק; גם הנוער יחשוק.

אם יש משהו שהעולם הזה לימד אותי הוא שתשוקה מדבקת. מאד. הסיבה היחידה האמיתית לדעתי שאי פעם נשים נמשכו אליי, מלבד פרמונים או מראה חיצוני שתאם לרצון שלהן - היה העובדה שיש לי לא מעט תשוקה - למוזיקה, לאהבה, להבנה, לידע, אליהן או מה לא - אבל היא הדביקה אותן והדביקה אחרים.

להדביק.

להדביק בתשוקה הזו, להדביק ברעיונות הטובים באמת - ולהגיע לאן שצריך להגיע.

לשם אני חותר.

לשם אולי עדיף שכולנו נחתור.

ומי ייתן וכל הנוער ימצא לפחות שיר אחד, קצר ויפה - של אלתרמן או גולדברג, רחל או ביאליק, וולך או פדיה או גורביץ' או בז'רנו - 

משהו להתאהב בו.

אהבת עד

צרי

הבנתי משהו ממזמן וסופסוף הגיע הזמן לחלוק את זה פה.

בתור סטודנט שנה א' לתזונה - להכנס לישראבלוג כבר כמה שנים ולצפות במבול הנערות שבטוחות בכל מיני מיתוסים שיביאו אותם אל עבר כל מיני נקודות בטוחות יותר מבחינת הדימוי העצמי שלהן - הופך להיות חצי בלתי נסבל.

עשרות מיתוסים מתרוצצים ושיטת הדיאטה עודנה שולטת ביד רמה. הכיצד זה ייתכן כשהשיטה הזו נכשלת ב90% (לערך) ממשתמשיה, ליותר מ5 שנים?

אני מודע היטב לתופעת הפוזה של הפרו-אנה וכמו כל בחור אינטלגנט מבין את הצעקה לעזרה, אבל גם מעריך את העובדה שאנחנו בסה"כ מדברים על מנגנון אופנתי נוסף שפותח לאחרונה בידי אותן בנות על מנת להבין את הסביבה החדשה אליהן הן נזרקו תודות לפעילות הFSH והפרוגרסטרון/אסטרוגן המחודשת שלהן. חשוב לזכור שלא כל אלו שפותחות בלוג רזון או מה הן כאלה. יש גם כאלה שבאמת ובתמים פשוט רוצות להוריד במשקל, ושומו שמיים, יש כאלה שגם בBMI שבאמת לא היה מזיק ללב שלהן בעתיד איזה 5 קילו פחות. שלא נדבר על אנשים שמוגדרים קלינית בהשמנת יתר.

אז, בשיחות עם הדס כפרעליה, אני זוכר שדיברנו על זה שצריך להעלות יותר את המודעות של תזונה נכונה ובכלל, אורח חיים נכון ובריא יותר באופן כללי.

אז הנה, עם הידע המצטבר אצלי - כשאני כן בעמדה לאט לאט יותר ויותר לייעץ ולכוון נכון, וכמובן להרגיע ולדבר מדעית, מגובה ע"י הספרות המקצועית ומאמרים רבים שיש לי גישה ויכולת ראשונית ובסיסית לנתח אותם - הנה, אני יכול אשכרה להיות משהו בשביל אותן בחורות - בין פוזואיסטיות לבין רציניות, בין במצוקה רצינית לבין פחות רצינית (אם יש דבר כזה, בכלל, הבדל) - ועם הסטייה ההזויה שלי, לרצות לטפל כל הזמן - זה יכול להיות מעולה.

כמובן אני לא תזונאי אמיתי, עדיין. עוד שנתיים וחצי, וסטאז' - כן.

כמובן שאני בסה"כ בחור צעיר, חסר נסיון - אבל אני יודע דבר או שניים. או לפחות רוצה לדעת.

והכי חשוב, כמו תסביך סופר הירו אבל לא באמת - לעשות כמה שיותר תיקון לעולם הזה, במיוחד לבנות שעלולות סתם לפגוע בעצמן כשיש כוונה טובה מתחת לדברים. לפעמים זה לא צריך להסתכם בירידה במשקל. אלא בשינוי תפריט (שגם ככה אצל 90% מהאוכלוסיה הוא דפוק) או שינוי בהרגלים היומיומיים - במיוחד בנושאי הספורט וכו'.

לכן, בנות ובנים - צריכות להוריד במשקל? אוכלות על זה תסביך לגמרי? עושות את הטעות הקלאסית של צום?

צריכות מישהו שקצת יעזור, ירגיע, יוריד את הלחץ?

למה שלא נעזור קצת :)?

אהבות עד

צרי

גטסי אוהבת לצעוק כשנועלים אותה. אוהבת לצעוק מאד. הצעקות הללו לעיתים הם הדבר שמחזיק אותי אחרי יום לימודים ובזמנו עבודה אינטנסיביים. הצעקה הזו - שחלק כלשהו נגמר. זה היה סממן מעבר מוחלט בשבילי.

לפנות בוקר הזה זה היה משהו אחר. פיכח, אחרי לילה שלא הייתי ממש פיכח בו (ואחרי שינה שהבהירה לי שכנראה לאתנול ואצטילאלדהיד יש יכולת מדהימה כן לבלבל זיכרון - אתמול התבלבלתי בין אצטילאלדהיד לאצטילכולין. אידיוט; וגם, נזכרתי שבבקרים, גם אחרי שאתה מתפכח, אתה עדיין בסאטלה) - שוב צעקה לה גטסי. דממה ברחוב. דומיית 4 וחצי בבוקר, כאילו לא השתנתה מאז.

בקובץ הסיפורים שהתחלתי לפני כמה שנים לכתוב ואני עדיין כותב בו (אני חושב שהרבה מאד זמן לא כתבתי בו) טרחתי לספר לא מעט מהסיפורים שהיו לי בתור מתבגר, וכמו כל מתבגר באר שבעי איכשהו זה היה קשור לימי שישי/שבת בלפנות בוקר. 

הציפורים, הציוץ הזה - תפילתם של ציפורי הברקאי נצנץ לי נוסטלגיה ומתק יותר מהרבה דברים בזמן האחרון. אולי זו החזרה הזו לבאר שבע, אחרי כמה חודשים טובים, אחרי תקופת לימודים ומבחנים, בדיוק אחרי המבחן האחרון. הרבה אולי-ים.

נזכר, ביהונה ז'בוטינסקי, חוטפים לחם שרק הגיע למאפיות עם אלכס ועם עמית והחבר'ה אז ביא' או משהו כזה. או, אז, גם עם עמית אבל עם מישל, עוד כשמישל היה מישל באולד-סקול שלו, לפני שדניאל היה אלפסי ועוד כשקראתי לו עדן (למה?!) והלכנו להמבורגר-זול-פתוח-כל-הלילה-טעים-כמו-חתול. ובכלל. הציוץ הזה.

כמה זמן לא שמעתי אותו. כמה זמן לא הייתי ער בשעות האלה. אפילו בצפון, כשיוצאים, לא הייתי ער עד השעות האלה. בין השאר כי היציאות שם זה לא כמו פה, ורמת השחרור שלי עם האנשים, כמה שאני אוהב אותם בצפון, היא לא כמו מה שיש לי עם אלון או עם סטס או בכלל. זה משהו אחר לגמרי.

ואהוב כ"כ. 

איי, ציפורי ברקאי, כמה הרבה אתן מספרות לי, על יומכן ועל יומי, על שעתיד לבוא ועל שנפלא ממני ועל שכבר היה ושמתי לב אליו, ואשים אליו לב שוב. אותם זכרונות מתוקים שאפילו חלקם חקוקים כאן בבלוג, עוד כשהייתי יותר ילד וכתבתי את החוויות האלה לגמרי כחוויה - כשהבלוג הזה היה בעיקר מעין חבר טוב הזוי, בדיוק כמו דניאל-וואיף, שמקשיב להכל. זה היה פורמט תקשורת כלשהו שנשאר אצלי חזק ואני לא מבין לגמרי למה.

בעצם אני כן, על מי אני עובד. אבל זה לא היומולדת של שאנדור כדי שאני אתחיל לזיין את השכל כמה הוא חשוב או משהו כזה.

בואנ'ה, עוד חודשיים הבלוג הזה בן 7 שנים.

ועוד לא הגעתי ל100,000 כניסות. ראיתם מה זה.

חה. מעניין אם מישהו זוכר את הימים שבהם ילדים היו סופרים את הכניסות, כאילו משהו קריטי היה בלמדוד לאיזו רמת חשיפה אתה מצליח להגיע עם עצמך או עם הבולשיט שלך.

רק לצאת שוב,

לנעול את האוטו, ולהקשיב לציפורים הללו מספרות את כל מה שהיה שוב ושוב,

בשחוק הוגן. בדיבור נאה.

געגוע נפלא, געגוע נפלא - ובכל זאת - עתיד מבריק. כי אני במקום אחר. עם גטסי ולא באוטובוסים, עם סהר שלי ולא שרמוטה שמביטה אח"כ במראה ושואל את עצמו מה לעזאזל, מה לעזאזל; בתל חי, לומד מקצוע טוב, נהנה מזה ואפילו מצליח לא רע. לא טירוף, כן? אבל לא רע.

ברוך ה' יום יום.

אהבות עד,

צרי.

כאשר נשארו לי אחד וחצי מבחנים לעונה הזו, והאחרון בינהם הוא בקורס ביולוגיה של התא, קשה שלא לראות שגם בגוף יש טעויות.

מה זאת אומרת? מלבד זה ששליש מהחלבונים שנוצרים כל רגע בתאים (בציטוזול, ברשת האנדופלסמטית ואפילו במיטוכונדריון) - הוא פקקטה מיועדת להשמדה, יש לך אינסוף טעויות גנטיות אחרות שעלולות לקרות שהגוף יודע שהן טעות.

אם פעם, חשבתי לעצמי שישנה סיבה בעולם שתהיה לדאון סינדרומים - ולהזכיר לקוראים, טיפלתי בהם שנה מהחיים שלי ואני מתכנן להמשיך לטפל בהם עוד הרבה שנים אחרי התואר (ואולי במהלכו) - אולי מטהפיזית כלשהי, אולי שהמערכת הטבעית כן זקוקה לאנשים האלה עם העוצמה הכבירה שלהם והיכולות הרגשיות המיוחדות שלהם.. לא. אין להם סיבה. הם טעות מזדיינת של כמה שאפרונים שהעבירו את התאים לחלוקות כשלא היו צריכים. שנתנו לציגוטה להמשיך להתקיים ולא למות בנחת באפופטוזיס שקט. טעות של זקנה, טעות של סתם, טעות של כמה חלבונים שהיו אמורים לעשות את זה נכון. ולא עשו.

גם עיניים כחולות הם טעות גנטית שלא צריכה להיות שם.

כל רגע ורגע נעשית טעות אחרת ע"י חלבון אחר. כל רגע אינסוף של טעויות.

אתה כל הזמן במאנצ'. מאנצ' לסוכר, לפחמימות קלות, לעתירות קלוריה. הגוף עוד לא התרגל. עוד לא התרגל שהוא בכלל לא צריך את כל זה, לא, הוא תקוע אי שם, כמה מאות אלפי שנים בעבר, מתי שהזמינות הזו של אינסוף קלוריות ברגע לא היה אפילו חלום אפשרי של מישהו או משהו. על כן כשהוא רואה ערימה של סטייקים עסיסיים ושוקולד הוא לא מפסיק לרצות עוד ועוד.

זה רק גורם לך לשאול את עצמך - אם הגוף החי והתא החי הם יצירות של טבע הגיוני לגמרי ומושלם לגמרי, שיכול בתיאום מדהים לגרום לזה שכמה מאות שנות אור מפה יהיה לו ענק גזים שיבלע סלעים שהיו אמורים להגיע אליו (צדק) - אותו טבע ששם את כדוה"א במרחק הנכון מהשמש ונתן לו שדה מגנטי - האם אותו טבע גאוני והגיוני, בעל חוקים הגיוניים ולא הגיוניים בעליל בעצם אחראי לאינספור הטעויות האלה שקורות עד אינסוף, ולא תמיד מטופלות אם בכלל?

אותן טעויות שגורמות לסרטן, יותר ויותר? אותן טעויות שגורמות לשלל המחלות המטבוליות והכרוניות באשר הן?

אז איזה מן טבע זה?

מילא תודעת האנוש, שהיא תודעה.. וכאן טמון הכלב. הרי כיצד יודעת הפטרייה להכנס לראש הנמלה, לשלוט בראש פיזיולוגית ולגרום לה להגיע למקום הכי קרוב לשמש שאפשר - ומשם לצאת החוצה ולגדול?

מאין יודע הגרעין הקדמוני שהוא הולך לקודד את המחשבות ואת היכולות שלנו למשך מליוני שנים?

אחרת איך הוא עשה את זה? אקראיות מוחלטת של חומצות אמינו? כן? אקראיות שיודעת לדייק, ויודעת לטעות, ויודעת לנסות לתקן טעויות? אקראיות שיודעת לפקח על מליוני תהליכים בו זמנית? ואם הייתי זורק תשתית של מחשב שיכול לחשוב בינארית הוא היה ממציא את ווינדוז מעצמו? ואם הייתי נותן את האפשרות הראציונאלית לווינדוס 3.11 הוא היה הופך בלי התערבות של מתכנת לווינדוז 7?

ההגיון הזה, שאני רק מתחיל להבין וללמוד אותו - על רב גוניות תהליכיו - גורם לי לתהות יותר ויותר. לא קשור לאמונה באל, או במשמעות - לא קשור לדטרמיניזם ובטח שלא קשור לאמיתות שעליי לקבל כי "הן שם". לא! גם על היקום אפשר להגיד שהוא "שם" ובכל זאת נתהה תמיד כלום המציאות הזו היא האמיתית או ההשתקפות של כל החלקיקים כולם בקצוות הקוסמוס.

אם כך אולי גם לתא הקטן ביותר יש היכולת להבחין, לדעת, לאהוב, יש היכולת להרגיש משהו, באשר הוא משהו.

ואולי אך זה ההבדל,

התודעה הבלתי נראית והבלתי מושגת - אותו הג'יוואטמה שכנראה קיימת אף בחיידק הקדמוני ביותר, אותם רצפים פשוטים של חומצות אמינו שהחליטו להתחבר ולהשאר ולהתרבות, לקיים מטבוליזם והומואסטזיס לעצמם, ולאט לאט להגיע ולהפוך למה שאנחנו.

והאם מה שאנחנו הוא לא רצף של אותה טעות, שהיא בעצם, החיים. אולי החיים הם טעות של טבע מושלם שלא צריך חיים בכלל - יש לו אינסוף קוואזרים ומגנטרים ופולסארים וחורים שחורים וחורים שחורים סופר-מאסיביים ושמשות וכוכבים.

ואולי גם לשמשות יש תחושה. עצם כ"כ נפלא אך כ"כ פשוט, בעל כ"כ הרבה קטבים מגנטיים, ובעינינו - כמעט נצחי - הלא תתכן לו נשמה?

(כל התהיות האלו שעוד היו שם קודם ורק יותר ויותר מתחזקות בע"ה יבוטאו כשנסיים לכתוב את הנובלה , אחת מיני כמה שאני עובד עליהן, "מרווחים אפורים", שם הדת הסודית של כמה מהחבר'ה היא אום-סוורם-אוניברסה - או משהו כזה - להכל יש רגש, להכל כולל הגרגר הקטן יש סיבה.)

אעהי.

ולחזור לשיעורים.

אהבות

צרי