השפיל, צורה מס' 7?

או לא באמת יכול.

אבל אני כרגע בתרגול SPSS הכפוי-למחצה בביוסטטיסטיקה ב', אחרי שאיכשהו הצלחתי לגרד ציון-שלא-דורש-מועד-ב' בסטטיסטיקה א'. משום מה הייתה לי תחושה שזה יקרה, למרות שאני יודע את החומר של סטטיסטיקה א' פיקס. ואני עדיין יודע אותו פיקס. לא נורא. באמת שזה לא מעניין אותי כרגע.

אני רוצה לנסות לתאר את האנשים סביבי. אני רוצה לתת איזו תובנה מבריקה כמו שהרבה פעמים קורה. אבל לא יוצא.

במקום יש רק הרבה התחלות, אינסוף התחלות נהדרות שאין להם המשכים. למה אין המשכים? בד"כ, כי אין אימון, ואין התמרכזות. ברגע שיהיה אימון, ותהיה התמרכזות, דברים יזוזו. אין מה לעשות. עד כמה שאני אוטודידקט מעולה, אני פועל טוב אך ורק כשיש לי לחץ ומסגרת ומחויבות ועדיף כספית על הראש. אז אני עובד מעולה. למה? לא יודע. מהדברים האלה שאני מוגדר על ידם כאנושי. שטויות. יש דברים קריטיים מזה.

דאמיט תקופת מונטאז', אולי תעברי ויהיה לי משהו מעניין להגיד למישהו על משהו?

אני אוהב קלוריות ריקות.

אומאגד צדקתי בכל השאלות בתרגול SPSS אומגאד גם אתם הייתם יכולים כי הוא היה מפגר ולמה לעזאזל אני שמח שצדקתי בזה.

טוב רוצים לשמוע מה שאני לומד?

לא, לא באמת. זה ממש, ממש לא מעניין.

המדריך מנסה לאנוס את כולנו לדעתי. לא סתם, הוא אמנם יצור, אבל נורא נחמד, ולא טיפש במיוחד. למעשה ממש לא טיפש. לפחות זה. מתרגלים אינטלגנטים זה דבר נדיר ונהדר ואת האמת זה הדבר היחיד הטוב שיש לי להגיד על האוניברסיטה המקוללת הזו - הסגל שלה לא רע בקטע הזה. גם המרצים נחמדים.

דרך מעניינת להגדיר אנשים - בין אם הם טיפשים פחות או יותר. אני אגב, טיפש יותר. אבל אוהב להעריך אנשים שהרבה פחות טיפשים ממני. יש המון כאלה, והדבר הכי כיף לגלות הוא שאנשים שהיית בטוח שהם אידיוטים גמורים, למעשה כופלים אותך בכמה עניינים. זה תענוג גדול וזכות גדולה שהעולם מתקן אותך בלי שאתה מבקש בהכרח.

טיפ טוב לכל הסטודנטי שנה א' שקוראים פה (ב' ומעלה יודעים שזו אמת ולא צריכים שאני אזכיר את זה, השמש זורחת עם כל הכבוד גם בלעדיי) - תזכרו שגם אם יש לכם הגדרות חופפות בין קורס לקורס, כל קורס הוא עולם מושגים אחרים. וכתוצאה מכך, באסה. כל פעם צריך ללמוד משהו חדש. בוהו. זה נורא מעפן כשזה מגיע למושגי יסוד בעולמות אדירים, כמו נניח, סטטיסטיקה. ב-א-ס-ה.

ניקוד זה כיף.

גם ד'או זה כיף.

מה שאני עכשיו עושה ממש לא קשור לד'או,

או לניקוד.

אלא לתיקוני רציפות בחישוב גודל מדגם בין מדגמים בלתי תלויים.

מרתק.

אני חושב שזה הפוסט המשעמם ביותר שכתבתי את זה הרבה זמן. אבל זה עוזר לי.

טוב נמאס ואני לא מצחיק כמו מהשמו עם התמונה של רמבו.

:(

אהבות

צרי

כל כך הרבה דברים

לרצות

להשיג

לכבוש

להוריק חרב

לשכוח שבעצם אלו רצונות הרודפים

והחכמה היא לא להיות הרודף

ולא להיות הנרדף;

ומעבר לכך, חוץ מזה שקצת חזרתי לדבר מלכות, כשמסתבר שהם מוציאים אותו בPDF עכשיו, והטאבלט קורא אותו יופי -

אני נגעל לגמרי מהפיד שלי בפייסבוק,

כמויות הטמטומת, הבנאליות, הנסיון הנואש להראות אנושי, להראות בעל חמלה, בעיקר להראות, הכל מתבסס על סביב הייצוג ואך ורק הייצוג, אך ורק מסמן ומסתמן ולא יותר מזה.

תמונות שרק מנסות להשתכפל עם אנשים אחרים - ארוחות, כלניות, מתנות ולנטיין, אותן מימרות, אותם דברים, טקסים שחוזרים על עצמם, כולם מנסים ללכת לאותה הטבלה, לאותו נהר, לאותה שירה.

מות האינדווידואליות - הפיכתה למטא אינדווידואליות - או בעצם, לקולקטיביזם אינדווידואלי, אוקסימורון שמשמעותו אחת - אני ייחודי, אני אני, בדיוק כמו כולם.

נגעל, ובכל זאת מודה בזה,

לא באמת מצליח לצאת מזה,

ולפעמים גם לא באמת רוצה לצאת מזה.

בהמשך לפסקה הראשונה, זוגתי אומרת שיש לי תסביך מסויים עם עשייה ועם היחס כלפי עצמי אליה. אולי זה נובע מהאנטי-הישגיות שלי ומחוסר הרצון הבולט שלי להשוויץ בהישגיות או להתהדר בנוצות לא לי. כלומר, אני מודה בזה בריש גלי. אני לא סובל ציונים. לא מת על זה, לא מחפש להשוויץ כמה אני תותח כשאני מקבל ציון טוב או רע וזה לא מעניין אותי. מעניינות אותי שורות תחתונות. עשיה אמיתית, ובעיקר, עשיית הטוב לאנשים. זה מה שמעניין וזה מה שמגניב. ועם זאת יש לי עם זה קומפלקס. שאולי ראשיתו כן נטועה בקונספט הזה של ציונים, בדחף הזה לרצות את האמא היהודיה הפולניה הקבועה, וכן הלאה.

אולי.

קומפלקס דפוק לגמרי, ובכל זאת, אני מוצא את עצמי חצאי ימים וימים שלמים לא מצליח לקום מהספה, לא מצליח לצאת מהסבב הנוראי הזה של פייסבוק-בלוגים-סדרות-שטויות-אחרות. לא מצליח.

תוהה למה, ובו זמנית, מבין את הפשט של זה - כי אני רוצה לנוח.

כי אני עושה הרבה, אבל בכ"ז, רוצה לנוח.

אנקדוטה - 

על שלושה דברים אני מקבל "מה?!" מהציבור.

על השם שלי ("איך אמרת שקוראים לך?!")

על התחום שלי במחקר ("אפי..מ..מה??")

ועל איך שאני קורא לזוגתי ("זוגתי?! רגע, אישתך, חברה שלך..מה?!")

אחלה מה-ים לפתוח איתם הרצאה על אפידמיולוגיה, תזונה, ולמה מחקרים זה דבר מגניב שצריך קצת יותר להבין.

ללא נקודה בכלל,

פשוט רוצה לנוח.

ועוד בירה איי גס.

אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה.

רייט.

אהבות

שבתשלום

צרי

לפחות שלוש אמונות שפעם האמנתי בהם בכל ליבי.

הסמול בוגדני, ערבים זה עם שלא מחונך לשלום, ולכן מצווה עלינו מלחמה איתם עד כלות. הו, כמה שהאמנתי במשפטים מסוג זה פעם. ואז הצבא קרה. עכשיו, זה לא שהייתי בקרבי, או קרוב מספיק למחסומים, על מנת שאוכל לתת עדות ממקור ראשון. לא. אבל ראיתי מה הולך בצבא, ראיתי מה הלך הרוח, וגם התחלתי להבין מכל סביבתי שכן הייתה במחסום, או כן הייתה בפעילות מבצעית, מה בעצם הולך. ואז דברים מתחילים לחלחל. וכן, ההתרחקות ממערכת החינוך, ומאנשים שהיו תקועים על הדוגמות שמחנכים אליהם (ובינהם עליונות לאומית, בלעדיות על השואה, ובאופן כללי ייחוד כזה או אחר) - גרמו לי להתרחק מהקונספטים הללו ולאמץ אחרים, שאני עד היום מרגיש שהם יותר נכונים לי, שלא נאמר, נכונים במובן מסויים לאנושות, או לשאיפה לשגשוגה ככלל, ולא כאנושות המובדלת ע"י יישויות דמיוניות דוגמת לאום או מדינה (או לא בדיוק מדומיינת, שרירותית - חוזה בין עם לבין מוסד שהוא בונה, וכו'). לאט לאט חומת השנאה נסדקה והתחלתי להבין מה שנים של מערכת חינוך, אמא עם פרנויות של תסמונת דור שני, ובעיקר - עיוורון מוחלט לגבי מה שקורה בפועל, גורמים לבנאדם לחשוב ולפעול. ואז זה השתנה. ומימין קיצוני, התחלתי להצביע מרצ. קורה.

אני בחיים אל אעבור לת"א. היו לי על זה כמה פוסטים, ואת האמת, את האמונה הזו זנחתי היטב רק כאשר בפועל, עברתי לתל אביב. רק כאשר בפועל חייתי כאן, הבנתי מה כל הזמן אמרו לי. פאקינג שיט, אני מאושר פה ברמות אחרות.

אני בחיים לא אהיה מאושר במונוגמיה. וזה מצחיק, כי מאז שהתחלתי להיות מונוגמיסט, אי אז בסביבות 2006, ינואר או פברואר, פחות או יותר רוב הזמן הפכתי למונוגמיסט. אחרי נופר, כמה שבועות אח"כ, שירה, ואחרי כמה חודשים של שרמוטיות קצרה, בר, ואחריה עדי, וכן הלאה, עד טל. כשבאמצע תקופות השרמוטיות התקצרו והתקצרו להן עד שנותרתי כך עם טל, ואני מאושר. וכאן חשבתי שיהיה לי משהו עמוק ויותר אינטלגנטי לכתוב על זה, אבל כנראה שהקפה לא עובד, או שלא אכלתי מספיק, כי משום מה, אני לא מצליח להוציא ולהסביר למה לעזאזל אני חושב שטוב לי עכשיו. כלומר, אני יודע שטוב לי. אני בטוח שטוב לי. תמיד יכול להיות יותר טוב, תמיד מסתכלים וחושבים על גיוון, אבל כרגע בשלב הזה של החיים שלי, אחרי שפגעתי בכ"כ הרבה, אחרי שבגדתי מספיק, אחרי שעשיתי די רוע - הגיע הזמן לנוח, להגיע לשלווה, להגיע לשקט.

וזה בדיוק מה שמונוגמיה מסמלת לי, או לפחות מה שיש לי עם טל.

שקט,

שלווה,

פנאי,

בלי כאבי ראש מיותרים, כשאין לי באמת כח להרפתקאות צד, וכשרק בא לי, המציאות מראה לי בדיוק למה לא הכי כדאי לי.

לעזאזל, הפוסט הזה היה יכול להיות הרבה יותר מגינב. למה אני כותב כמו זבל עכשיו :(?

מילא.

אולי נערוך אותו או נכתוב אחד יותר טוב, או כמה, יותר טובים.

נראה.

אהבותעד

צרי

(או תמיד, בעצם)

1.

"אתה יודע מה הבעיה שלך?"

"המ?"

"אין לך מספיק מעוף."

"לי?! אני מרים מחקר מ0 יחד עם חבר מתוך שיחת סלון ואתה אומר שאין לי מעוף?!"

"אז למה אתה לא זורם איתי על הרעיון הזה?"

(נאמר אחרי שהציג לי רצון להרים אפליקציה שמתקנת את הטעויות הקלדה בSMSים וכאלה. אחרי שסיפרתי לו שכל העולם מבטל את האוטוקורקט גם ככה)

2.

"אבל זה בדיוק למה אנחנו כאן חמודי."

"כדי להמציא מחדש משהו שאף אחד לא המציא בעצם, וכנראה יקטלו אותנו עליו לגמרי מבחוץ?"

"ואיכפת לך כי?"

(נאמר אחרי שאמנם אנחנו ממשיכים בצעדים טובים במחקר שלנו, אנחנו חושבים אם לא לזרוק הכל לפח ולהתחיל משהו חדש לגמרי, שמגניב הרבה יותר ממה שנעשה עכשיו)

3.

"אתה מבין, חמודי, זה למה אני עושה את מה שאני עושה, זה למה אני ממשיך לחקור. כל הזמן לשאול שאלות, לחשוב מה עוד לא היה, מה עוד לא נוצר. זה.. זה למה אני ממשיך לעשות ולא רק ממשיך לטפל פה באנשים. העיקר לחקור."

(נאמר סתם כך, וגרם לי להבין למה אחרי שאני חסר כל תקווה כלפי האוניברסיטה והפקולטה, אבל אני עדיין כ"כ מאושר שאני עושה את מה שאני עושה, גם אם זה דורש ממני לעשות מועד ב' בסטטיסטיקה א')

(בעעעע)

אהבות עד ושבוע מדהים

צרי