השפיל, צורה מס' 7?

בשיחה האחרונה עם הפסיכולוג התרכזנו בחוויה אחת מרכזית שהייתה דלא מזמן, כלומר, לפני קצת יותר מחצי שנה, אי שם ב-17.8, אותו יום בו הסתובבתי ברחבי הבסיס עם הטופס טיולים יוצא (וואו, אני זוכר איך קוראים לזה!), ואמרתי שלום לכולם, כולל למפקדת.

לא.

אחורה מזה. כמה ימים לפני. זה היה יום חמישי, אני זוכר, חזרתי גם מעדי דאז, והייתי ממועט מדים כהרגלי. הייתי צריך להגיע לבסיס כדי, מה זה היה, לקחת כמה ספרים וכאלה.

נכנסתי לבסיס, עברתי ביעף את הש.ג. , התקרבתי למסדרון. שם זה התחיל לתקוף אותי. פחד. פחד משתק. מרעיד. כמעט שלא יכלתי לצעוד.

מילא שפחדתי מוות שד' תראה אותי ותדפוק אותי לחלוטין שאני כאן על גימלים נפשיים, ותדפוק את כל העסק עם הקב"ן הארור, מילא.. החזרה למקום השפל הזה, בידיעה המלאה שאני לא הולך לראות אותו בחיים שלי יותר, אולי רק בחלומות או בסיוטים - אבל משהו, משהו במסדרון הקודר הזה, בשעת צהריים רגועה להפליא - או שעת לפני צהריים - משהו בו, הפחיד אותי מוות.

הפחד הזה הזכיר לי פחד אחר שטמוע וקבוע אצלי - הפחד מסמכות. הפחד הזה הוא עתיק כל כך, מושרש בזכות אמי המורה, לה כוח אוטוריטי שאין שני לו ברוב תבל, ואין לזלזל בו. במשך שנים ארוכות גדלתי על סמך כח זה, למדתי לתת לו יראה וכבוד, למדתי את כוחותיו בין השאר, והיום אני משתמש בו בעצמי - אבל אחרת. ובעיקר, עדיין משהו בי מפחד בו. בערך כמו שאני עדיין מפחד מציונים לא טובים או מלאכזב את הסביבה שלי. אבל מתגברים על זה, מתבגרים בעיקר וכד' וכד'.

אבל זה היה פחד משודרג מזה. כנראה בגלל אותו אירוע, כנראה בגלל כל הימים, האחרי-צהריים, השעות, הערבים והלילות שבזבזתי באותו משרד, באותם ארבעה קירות. כמה ימים קודם או אחר-כך, ישבתי עם אחי הגדול על בירה במרפסת שלו, כאשר הוא סוחב עוד סיגריה. סיפר לי איך הוא כמעט עשה לעצמו מעשים טיפשיים, בגיל 30 מול הקב"ן, כשהוא רצה להפסיק את המילואים שלו.

"אתה יודע," הוא הזכיר לי, "רק בצבא אתה מוצא את עצמך בייאוש הזה של ארבע קירות ואין לאן לצאת. נכון, גם בחוץ יש גועל נפש ובירוקרטיה ואטימות וזין ומה שאתה לא רוצה, אבל באזרחות יש לך בחירה. יש לך זכות להפסיק, זכות לצאת, זכות לטוס לחו"ל, זכות לעבוד בכל חור שאתה רוצה, בעיקרון. בצבא אין לך."

אתמול בשיחת טלפון עם רון צוק הדיינו בזה. אמנם צוק משתמט מלא (כביכול) וגם לא עשה שירות לאומי מלבד שהוא הניס את עצמו מהצבא, אבל העקרונות עליהם למד (ולומד עתה, לתואר שני בפילוסופיה), הם אמיתיים וכנים. הצבא הוא סוג של כלא, גם מנטלי וגם פיזי. לא כלא מלא, אבל ישנם יותר מדי מאפיינים שכן הופכים אותם לכזה.

ההשלמה הנוספת שקרתה אתמול היא שאמנם אני ימני ואמנם אני בעד קיומו של צבא או יותר נכון, גוף שישמור על העם הזה חי - אני לא גא ולא מאושר ממה שזורם ממנו עתה ומה שזורם אליו. מההתנהלות, מההחלטות, מהמלחמות שלא מביאות דבר - אבל זה לא בדיוק מהצבא. זה מהתנהלות קיימת של מערכת שליטה לקויה, ממערכת תפיסה כלשהי, הן בתודעה המרחבית.

אבל די לנו מחלונות גבוהים וחלומות רחוקים על קונספציה אחרת בעניינים צבאיים ומדיניים. נחזור למציאות.

ההשלמה האמיתית תהיה - אותה סגירת מעגל שלא תהא חלקית - פגישה נוספת עם האלמנטים בבסיס. לצערי ודים לא יהיה שם, כי ודים במקום אחר. אני מקווה למצוא את ודים באקראיות או לא באקראיות בפאב ברחובות ולהזמין אותו לבירה. זו תהיה סגירת המעגל שלי עם האיש הנפלא הזה. אבל עם ו' וד' הסגירה תהיה אחרת. היא תהיה לבוא, באוגוסט, בפריסה של אריאלוצ'ו, ולחייך. להראות להם שזה שעזבתי את המדור המקולל (באמת) שלהם הייתה ההחלטה הכי טובה שלי.

מענין, שכחתי, סיפרתי כאן שמ' נכנס אל ד' לפני כמה שבועות, בלשון זו - "ד', מאז שצרי עזב את המדור, אני חושב שאנחנו מקוללים." והיא שפכה עליו קיתונות של זעם?

כן. ההחלטה הכי טובה שלי.

אבל מאיפה הפחד הזה הגיע, מאיפה אותו פחד בלתי נשלט? ממה? מאותו חדר חשוך, כמו הילד מהניצוץ? מאותו חור שחור בלתי נשלט שמעלים את הקונספציה של ה-space-time contium? לא אדע. לא יודע. לא מצליח להבין.

כנראה שזה השילוב. סמכות, סמכות נשית שאיכזבה וניצלה את מעמדה, הכלום הנפלא של חטכ"א והבזבוז זמן, התחושת בלבול הקיימת, הלחץ.. הכל יחד. התמזגו לתוך רעידת ידיים בלתי נשלטת שאני רק מצליח להזכר בה.

אני חושב שמאז לא פחדתי באמת אף פעם. אולי רק בשיעור הנהיגה הראשון שלי, כי באמת לא ידעתי מימני ומשמאלי, וזה. אבל באמת מאז לא פחדתי.

הקושייה האמיתית תהיה האם גם בפעם הבאה, באותה סגירת מעגל אמיתית (באם תתאפשר או תהא אחת), האם גם אז אני אפחד?

מעניין האם גם כשאחזור כאזרח אני אתמוגג מרטט מהמשרד או מהרס"ר סרוסי ומהמפקד בסיס, אקריש. מעניין.

את זה נראה. אתם יודעים משהו, אני מקווה שכן. שזה יקרה. אני רוצה לבוא לשם עם רכב, באוגוסט. לבד. עם השרירים שעבדתי עליהם עכשיו, עם החיוך הזה, עם הזקן והתספורת - עם בגדים יותר יפים. נעליים אחרות גם. עם כל מה שאני צריך עליי. עם המפתחות לדירה. לראות איך שהכל השתנה ואין כבר למי להגיד שלום חוץ מאריאלוצ'ו, יבגני ואולי ו'. כן. ו' וד'.

ובסופו של יום, אני רק מאחל לאותם דמויות רחוקות ודהויות מהעבר שלי, הרבה הצלחה, הרבה בריאות, ובעיקר - שידאגו לעצמם. שידעו מה הם עושים. ו' ו-ד' יקרים, מעניין אותי אם אתם קוראים כאן עדיין. כידוע לכם, אני שומר על חסינותכם כאן, ואם מצאתם פוסטים שלא הספקתי לשנות את שמותיכם, אנא, מסרו לי, ואשנה. לא ארצה שתפגעו, ולא ארצה שאף אדם יחשוב עליכם דיעות קדומות שאינן במקומן כאן, במקום בו אני שופך את הביוב שלי, בעיקר. תודה לכם על מה שזה לא היה. מי ייתן ותעשו רק החלטות נכונות. ואולי תעמידו אותי על טעותי בנוגע לכמה שהמדור שלכם.. פשוט לא באמת קיים, לא באמת משנה, רלוונטי, לגיטימי, אמיתי.

מי ייתן.

אהבות עולם

צרי.

בעצם אין לי מה להגיד על יום עשיית מעשים טובים.

המציאות שלי היא כזו המבקשת את הנ"ל, במיוחד אחרי שאתמול הצלחתי להתקמבן טיפטיפטיפה בתוך "שמע" ואחרי הקורס הזה והקורס למתקדמים (של שפת סימנים) אני אי"ה אתחיל שם את הפרוייקטים שלי (סדנאות כתיבה, רייקי, בר/בת מצווה בשיתוף הקהילה וכד' וכד').

אז הנה. מעשים טובים.

שנתיים מהיום. מרץ 07'. אביב הנעורים, הפריים שלי, יום לפני שאני מתגייס. הייתי בבקו"ם, עם אותה אישה שאני מאוהב בה עכשיו, בדיוק כמה שבועות לפני שהיא נפרדה מהחיים שלי לשנה ו-7 חודשים. מצחיק איך שמעגלים נסגרים.

אני זוכר, באוטו של אמא שלה, רחוק מתקוות לרשיון, לבוש בחצי רישול, כותב במחברת שאז רק התחלתי (ולפני 3 חודשים סיימתי) שירים על אותם ימים. רעיונות למחזות. הכל עדיין כתוב.

יום לפני.

יום אחר כך התעוררתי מוקדם והכל כתוב כאן, כמעט בפורטרוט. מתוכם שנה וחצי של מסע קדתחני, שהפך למשטמה ולבור כזבים ונחשים, ובנוסף אליהם שירות נפלא של חצי שנה.

שנתיים מהיום. שום דבר הוא בלתי ניתן לצפייה אמיתית.

בוא נראה מתי שנגלגל את הידיים קדימה, ונאמר - שנתיים קדימה.

מעניין איך.

מרץ' 11. אני אוכל לנהוג גם בלי השלט של נהג חדש, אה? כן. זה יהיה השינוי המהותי היחידי, בערך.

או שלא.

מרץ 11', בע"ה, אני אהיה בתוך הלימודים שלי, עמוק. אולי במקום אחר. אולי בזמן אחר. אני לא יודע. אני באמת לא יודע.

יש לי את הדאגות של העכשיו.

אבל יותר מזה,

את ההנאות, הנפלאות, של השנייה הזו, של הרגע הזה.

יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם.

כן יהי רצון

אהבות עולם

צרי

כל הדאגות שאי פעם דאגתי היו כ"כ קטנות, וזה ידוע. הנה, הכל הסתדר.

יש לי רשיון, יש לי דירה, יש לי כסף, יש לי אהבה, יש לי להקות, יש לי הופעות-מחולטרות ואולי גם הופעות רציניות, יש לי כיוונים, יש לי פסיכומטרי שזורם, יש לי בגרויות די במצב בסדר, יש לי זמן ויש לי כח ואוכל במקרר.

י ש.

אני במצב של יש.

וכשאני במצב של א י ן מהדברים האלה, יש קב"ה. ולאחר-כך, מגיע שוב מצב של י ש. הרעיון - להשאר כמה שיותר במצב של יש. איך עושים את זה? עובדים קשה.

אז עדיין אין אינטרנט. נו. כלומר, בערך יש. נו. בעיות. קורה. לא נורא, מסתדרים.

וואלה, הכל נפלא, והיה לי סופ"ש קודם כ"כ נפלא וכ"כ רווי אלכוהול ושטויות, ואלוהים, כ"כ טוב לי.

קצת עייף שוב, כי הימים האחרונים היו עמוסים והולכים להמשיך להיות נורא עמוסים ולא איכפת לי.

עוד מעט חופש פסח - שוב הזדמנות לנוח קצת. ואז המרחק נורא קצת לחופש הגדול שלהם- שזה אומר התחפשנות בשבילי ואז.. לסיים את השירות.

בואנ'ה.

איזה מהר עובר הזמן.

איזה מהר.

אין לי על מה לספר חוץ מזה. אה כן. הכנתי גולש וחומוס ביתי. יצא בנזונה, דרוש שיפור אבל לא טעון - יאעה.

א' שוב מאחוריי ושואלת אותי על איזו מכונית באמצע.

ועכשיו אני הולך להדפיס לכולם קצת עבודות.

:))

כמה שטוב לי, אנשים.

תבואו לדירה.

אהבות עולם

צרי.

היום ב"מומלצים" הופיע הפוסט הזה:

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=494676&blogcode=10641664

אחלה פוסט, מאמר נפלא בנוגע להעלמות הדיסקים הצפוייה. במאמר כמו כן מצוטט רוני השדר מ88 FM אשר דואג לקיומו של האלבום בתור אלבום, וכשם שכתבתי בתגובה שם, עליי להרחיב -

מדוע האלבום לא יימחק מן העולם?

אין לדעת מה הצורה המקורית של המוזיקה, או יותר נכון, הצורה הראשונית של העם הראשון. אבל יש לנו עדויות מוקדמות מדי שעדיין חיות עמנו. אין לנו ידיעה מוחלטת מי כתב את הסימפוניה הראשונה או את הסוויטה הראשונה, אך הן חיות איתנו, ומנוגנות איתנו.

מוזיקה נחשבת לאחת האמנויות העתיקות ביותר שעדיין פועמות ומהוות חלק חסר תקדים מהקיום האנושי. אין לדעת עד לאיזה תאריך אינפיטיסימלי אפשר לתארך את לידה המדוייקת, והאם ישנה כזו - אך כן ניתן להניח הנחות כלשהן בנוגע להיסטוריה שלה. כלומר, ניתן להניח שהאבורוג'ינים, שתרבותם מתוארכת עוד לפני 5000 לפני ספירת הנוצרים, 'המציאו' את הרעיון של מוזיקה, בעזרת המזמורים שלהם (גם הם שרו ליד המדורות) ובעזרת התופים והדיג'רדו המפורסם שלהם.

אבל הרי לכם אנומליה מגניבה בנוגע להיסטוריה - שלא כמו שפה מדוברת אשר נתערבבה ונעלמה, מוזיקה - בצורתה הכמעט מקורית - נשארה ונשמרה. תלוי איפה, תלוי מתי, תלוי כמה. אבל לא מעט צורות מקוריות לגמרי (!) נשארו.

לראייה, הטו אוזן למזמורים האבורוג'יניים, או לתיפופים האפריקאים, שאמנם התפתחו מאות שנים אבל עדיין שמרו על מצלול וקונספט ראשוני כמעט כשם שהצילוויזציה ראשונית. הטו אוזן והקשיבו לתפילות הביזנטיות המוקדמות (הנוצריות) שעדיין שרים אותן היום, אשר מתארכים אותן לסביבות המאה ה-9 לספירה, ויש אומרים שאף מושפעים מהמזמורים היהודיים הקדומים!

ומה בנוגע לשירי העם, מכל המדינות, אשר עד היום מושרים בפי העמים? אשר ההיסטוריה שלהם בלתי ניתנת לתיארוך מוחלט, אך יש אומרים שהם שרדו אף טרם מתקופת הנוצרים (במקומות כמו צ'כיה, לדוגמא, או הונגריה).

אכן, מוזיקה, כשלעצמה, היא פורמט מאד נח למעבר. אמנם, הוא משתנה, ולא תמיד שומר על צורתו המקורית, אך התבניתיות - הסטרקטורה - ל א נעלמת בכזו קלות. חשוב להעיר - המוזיקה הערבית שמרה בקנאות על החוקים ואף על התוכן של הצורות המוזיקליות שלה (ה"סמעה", הסונטה הערבית) - עוד מימי המאה ה-10 לספירה, ויש אומרים שאף לפני זה. אין הרבה הבדל בין סמעה שנכתבה היום מזו שנכתבו במאות הרחוקות הקודמות, עוד מימי החליפים וסלאח-א-דין.

עוד עדות היא לדוגמא, הטוקטה, הפוגה, הסוויטה, הסימפוניה - אלו הן רק מספר סטרקטורות בהן נוהגים להשתמש מלחינים מערביים. בטוקטה ובפוגה היה נהוג להשתמש עוד מהמאה ה-17 (ואף ה-16) , באופרה מאמצע המאה ה-16, וכד' וכד'.

מלחינים בני זמננו ע ד י י ן כותבים טוקטות, פוגות, סוויטות וסימפוניות. לא כולן בדיוק נשמעות כמו באך או היידן, ולא כל האופרות הן מונטוורדי - אמנם התוכן התפתח, אך הסטרקטורה, ולעיתים חוקיה אפילו - עדיין עומדים על כנם.

התפתחות הטכנולוגיה גם היא לא הפריעה לסטרקטורה להשאר כפי שהיא - הסימפוניה הרביעית של ברהאמס, לדוגמא קטנה. הסימפוניה נכתבה במאה ה-19. לי אישית, יש גם את הפרטיטורה שלה, גם שמעתי אותה לא מעט פעמים בקונצרטים, גם יש לי עותקים שלה בקלטות (של אבי), ובויניל, ובדיסקים, ועל המחשב ועל האמפי. כמה פורמטים! כתב, מוזיקה חיה, קלטות, דיסקים, ויניל, פורמט-דיגיטלי! כמה נוח ליצירה שבעוד כמה שנים חוגגת 200 שנה לקיומה! שלא נדבר על הסמעות שאני שומע של מלחיני ערב הישנים, או מזמורים גרגוריאנים! כמה דרכים לשמור על אותה יצירה!

בנוסף לכך, האלבום בתור סטרקטורה הינו בעל מחלוקת. כלומר, יש מוסיקולגים שיטענו כי זו צורה מלאכותית אשר תכליתה היא רק אסופת שירים, ויש גם אמנים שמתייחסים לדיסקים שלהם בצורה זו. אך ידוע שיש לא מעט מוזיקאים שאף מביטים על אסופה-רנדומלית בתור כזו שיש לה סיבה וחוק, ויש עוד יותר מוזיקאים שכותבים אלבומים כדי שיהיו אלבומים - להם רעיון מרכזי חשוב מאחורה, לייט-מוטיבים ודברים מתוחכמים יותר או מתוחכמים פחות.

כשם שלא הסמעה, לא השיר-עם, לא מקצב הקונגה ולא הסימפוניה נעלמו מהעולם אין סיבה שאמנים יפסיקו ליצור אלבומים כשלעצמם - אמנם, חלקם ימציאו או ימצאו צורות ישנות-חדשות או חדשות-לחלוטין ליצור בהן מוזיקה - השמיים הרי הן הגבול ואנו חיים בעידן שבו אין חוקים אמיתיים למוזיקה המערבית. אז הם יהיו בפורמטים שונים, מי יודע?

אישית, כאמן, אני יודע שאני מתכנן להשים או את PsychoActive , או אלבום איכותי יותר - כעומד על אתר או על בלוג. הוא יעוצב כשם שאלבום מעוצב - כשם שאופרה מעוצבת אולי - כלומר, בתור הכללה של מס' אמנויות. גם האלבום וגם האופרה הן מדיות שבהן מתערבבות מס' סוגות אמנות שונות  - מוזיקה, ציור, משחק, ריקוד, שירה וכד' באופרה, ציור ומוזיקה ומדי-פעם עיצובים פלסטיים או אמנות הפרוזה באלבומים.

עתה, כאשר האינטרנט מאפשר שמיעה מהירה של אלבומים, אין סיבה שאתרי מייספייס או פורמט דומה לא ישודרגו גם לאלבום - דמיינו - אתר שכולו מעוצב בדרך מסויימת העומדת על קונספט מסויים שהולך בד בבד עם המוזיקה שברקע או לא ברקע, אל מול מלל שגם הוא חלק מהיצירה.

למה לא?

ההתפתחות הטכנולוגית של האדם היא בלתי נמנעת, כנ"ל לגבי ההתפתחות שלה יחד עם האמנויות הקיימות. אמנם ישנם לא מעט אמנים שיהיו יותר מסורתיים מאחרים - כשם שהיום קיימים לא מעט נגני ויולה-דה-גמבה, לדוגמא, או דיג'רדו - אך מולם ישנם עוד יותר אמנים המתמסרים לטכנולוגיה ויוצרים עמה דברים לא פחות מרהיבים מהיצירות של תומאס לויולה-דה-גמבה או משירי העם האבוריג'יניים. העניין הוא, כרגיל, עניין זרימתי - עניין תפיסתי בלבד. עניין של טעם. אך גם עניין הפורמט לא זר לרעיון זה - אין סיבה שהאלבום יעלם, אך, אין סיבה שהוא גם לא יתפתח.