למדתי לאחרונה שהפה שלי גדול יותר מדי.
מלפני שנתיים הוא כמעט שם אותי בתביעה עצומה ועשה בלגן לחברה שלמה שרק הייתה הוגנת איתי. זה עשה לאדם אחד לפחות שהוא בסה"כ אדם נפלא, הרבה מאד כאב ראש.
מלפני כמה ימים או כמה שבועות הוא סיבך אותי במדיום אחר לגמרי, ופגע בכמה אנשים בצורה מפגרת כ"כ.
בשני המקרים, המשותף להם, הוא הטמטום שלי. שום דבר אחר, מעבר לפשוט הטמטום שלי. כן, ייתכן שאנשים נוספים היו מעורבים בזה, שאולי היו יכולים למנוע את ההדרדרות למיני-סוג-של-אסון-אישי, בערך כמו נהגים שנזהרים שלא להכנס בך למרות שאתה עשית את עבירת התנועה, כן, אבל תאכלס, האירועים האלה בסה"כ לימדו אותי שהדברים הכי מעצבנים, ובין השאר הכי גרועים, קורים בגלל הטעויות שהן נטו, שלך. הכי מעצבנים, אגב, הגרועים ביותר הן גזירות שמים, כמו נניח, סרטן בלבלב. זה באמת גזרת שמיים, והיא הרבה יותר גרועה מהשטויות שקרו לי.
בסופו של דבר, בשני המקרים, זה נגמר במכתב התנצלות ובקיפול זנב סולידי. אם כבר, שיעור בהורדת-אגו זה שיעור חשוב בשבילי. בשני המקרים, זה גם עלה לי בכמה פרוטות, ככל הנראה, או אפילו יותר מפרוטות - אבל כסף זה דבר שמסתדרים איתו, וכפי הנראה למרות שהיה לי חודש יבש, דברים כרגע מסתדרים בכיוון שאני מחבב אותו, מה שלא הופך את הטביעה לפחות באסה -אבל כנראה סידרתי לעצמי לחזור לנגן, וזה כבר מעודד.
בכל אופן זה רק סימפטום. אני שותה יותר ויותר, אולי כי יש לידי סופסוף אנשים עם חיבה דומה לשלי למשקה, ואולי כי הזמינות והעובדה שיש לי הרבה יותר מדי מקומות עם ברזי בירה בהם במרחק הליכה שלא עולה על 15 דק', אם לא לפחות שניים שמרחק הליכה אליהם לא עולה על 2 דק'.כמה מהם הם כבר בית בשבילי. אני מבזבז שוב המון, המון זמן בפייסבוק. אני לא עושה כושר, טאי צ'י, רייקי, תפילין ואפילו מוזיקה באופן קבוע, תדיר, סביר. אני חושש שהייתי כבר יכול לסגור את התזה, או לכתוב סימפוניה וחצי, שלא נדבר על להיות בכושר מינמלי, אם לא הייתי בנגע הזה. אבל הנגע הזה מושרש בי מסיבות אחרות.
אותן סיבות שגורמות לי לפעמים לפליטות פה מטופשות.
מעבר לבטחון עצמי גבוה, ותחושת עליונות מדומה או לא מדומה (מדומה, מדומה, תנוח) - יש תחושות נגד שעובדות יפה מאד לפי המכניקה הניוטונית, חוק שלישי. וככזה - כל צעד שבו אני מתקדם הוא צעד בו אני עושה רגרסיה. אז אני מרים יוזמה מחקרית? מתקבל לתואר שני? מרצה? קונה לעצמי שם לא רע בעמותה ובציבור הדיאטנים/ות? אז הנה, אומר יצר ההרס הפרודיאני משהו, או היצר הילדותי שבי, או הטיפשות האינהרנטית בה אני כה נהנה להתהדר משל הייתה אוסף של נוצות טווס - הנה לך. תתפנק. תהנה. תירה לעצמך ברגליים. תתעצל. אל תזוז. אל תשקיע. תקבל ציונים אע, ממש אע (טוב, זה בין השאר כי אני ממש סובל מהלימודים בתואר הזה, ואני מרגיש שאני מבזבז את הזמן כל שבוע). תחנטרש. תפשל. וואחד תפשל. מגה תפשל, ברמה כזו שאנשים נפגעים, שאתה יוצר תקדימים של צרות צרורות ועושה את מה שכל אדם שפוי בנפשו לא היה עושה, לא מתוך איזו גאונות מבריקה פורצת דרך - לא לא - אלא מתוך טמטום נטו. שהיא באחריותי, באשמתי בלבד. לא באשמת היקום, לא באשמת הפיזיקה, לא באשמת הא-ל/ה, לא באשמת אמא, לא באשמת באר שבע והביה"ס היסודי, לא באשמת הקסאם שנפל לידי בצבא, לא באשמת המשבר בצבא, לא באשמת כלום. אשמתי. בלי מחלות נפש בלי כלום. תודעה נטו. אשמה. אחריות.
אכן, ככל שאני חושב על זה - כמו מכניקה קוונטית, אני בכל פעם עושה צעד לשני הכיוונים, תלוי מתי צופים בי, תלוי מתי לא. לפעמים קדימה, לפעמים אחורה. לפעמים עושה רושם מטורף, של ידענות, או יכולת או מה - אבל עד שאנשים לא מגלים את הסוד - שהרוב הגדול הוא הרבה מאד עשן ומראות, וזיינת שכל, הרבה ממנה - אני מוגן.
מוגן ומתקדם.
אכן, כל מה שאני צריך לעשות בעולם הזה, או לפחות זה מה שלמידו אותי עד עתה - הוא פשוט להיות בשואו, בדיוק כמו על הבמה. לא באמת להיות הפסנתרן הכי טוב, כי אני לא - אבל לעשות שואו של הכי-תותח-שבעולם. לא להיות המרצה הכי מדוייק או מקצוען שבעולם, אבל לגרום לחבר'ה להאמין שאני הכי תותח בעולם. לא באמת להיות תותח בלימודים, רחוק מזה, מאד רחוק מזה - אבל לגרום לסביבה שלי להאמין שאני יודע מהחיים שלי יותר מהם.
אני ממש ממש טוב בחרא הזה. אני ממש ממש טוב בלעשות רושם של תותח על, כשמתחת לכל זה, אני בסה"כ אע. בינוני. הישגים פסדר. עובר כזה בפנאן. לא מעבר.
אני לא מצטיין, לא הישגי, לא תותח על. אני די עצלן, ואני מעדיף מעל הכל, לאלתר משהו שלעולם לא יהיה כתוב, ולשתות בירה, ואם אפשר לבזבז זמן ליד פרק חדש של ארצ'ר או משהו בסגנון. יאפ. או לחפור על זה בבלוג מלא. אבל תאכלס שבתאכלס אין המון אם בכלל הישגים מטורפים כאלה שאני יכול להגיד עליהם - הא! מאסטרפיס!
להלן רשימה כללית: שום אלבום שלי לא הגיע עד לנקודת ה'זה' (אם כבר רובם נשמעים כמו חנטרושים), שום שיר שהלחנתי או הקלטתי לא נשמע באמת טוב עד הסוף או הופק עד הסוף (בתירוץ התמידי הזה שאני גרוע בהפקה, מה שנכון אבל לא אומר שום דבר מעבר לזה שאני עצלן להתעסק בזה), שום יצירה שככל הנראה גם לא כתבתי לה את מלוא התווים (נראה לי שיש מספר חד ספרתי של כאלה, פחות?), שום עבודה שכתבתי לא הייתה מושלמת, שום תרגום שעשיתי, שום תמלול שעשיתי, גם ביזמות אני יכול ויכלתי לתת יותר, גם במאבקים לסטאז' או לועד של אלו"ט הייתי יכול ליזום או לפעול הר-ב-ה יותר, גם בלימודים לתואר הראשון, או השני, או להצעת מחקר. בקיצור. אני מעולה בלעשות דברים עד האמצע, או להתחיל אותם. אני גרוע בלסיים אותם באמת בלי שיש עליי לחץ ברור או תנודה ברורה (כמו נניח לסיים תואר ראשון בציון סביר פחות או יותר - וזה בגלל שכל הסביבה שלי הייתה מכוונת לשם והייתי באווירה, שלא כמו נניח עכשיו, לכן אני כ"כ מפשל בתרגילים ובמבחנים לאחרונה, או יחסית מפשל בהם). אינספור רעיונות ענקיים, טיוטות, תהיות, רובם של דברים שבאמת אם היו נלקחים עד אפילו מעבר לאמצע ולא הסוף היו יכולים להיות אדירים לגמרי בכל מיני ומיני תחומים - אף אחד מהם לא בתודעה הכללית. לא בכל אופן של עבודה שלי בלבד.
אם למדתי משהו אחד מלייבוביץ', זה להתעסק בהרבה יותר מדי תחומים ובסופו של דבר לא להגיע לשום מקום איתם. זה גם הטרגדיה של לייבוביץ'. הוא היה ידען אדיר, אדיר, אינטלקטואל פסיכי, אני לא מגרד כמובן את האוויר עליו פעם אולי הרגליים שלו דרכו ואין לי ח"ו עניין להשוות משהו רלוונטי ממני אליו מעבר לאיזו תכונה, שכן כמוהו אני מתעסק ביותר מדי תחומים. והטרגידה איתו - הוא שבעצם, הוא לא חידש יותר מדי. כן, עבודות חקר כאלו ואחרות ודוקטורט על אנזים אי אז בשנות ה30-40. כן, הרבה ספרים שהם בעצם הרצאות מאולתרות יותר או פחות, סדורות יותר בהחלט, שאמרו דברים - אבל הוא לא חידש המון. הוא הסביר מעולה מיני ומיני הוגים יהודיים וספציפית הרמב"ם, הוא אילתר יפה מאד הסברים קאנטיאנים עם רמב"ם, בהחלט, אבל בסופו של יום הוא לא חידש בעניינים הללו משהו לעולם המדע או לעולם ההגות. הוא פשוט הוסיף נדבך משלו, כפרספקטיבה - אבל לא משהו מחדש הרבה יותר מדי. וזה טרגדיה, כי אותו לייבוביץ' אם היה מתכנס כל כולו לפחות לדיצפלינה אחת - היה כנראה מוציא מזה נובל, עם היכולות שלו, או פרס אחר חשוב, או הישג אחר אדיר. אז הוא תרם הישגים אחרים חשובים - העריכה של האינצקלופדיה כמובן (הוי, כמה לא רלוונטי זה היום, הא?), ההוראה האדירה שלו באוניברסיטה, והביקורת החריפה הפוליטית. כן. אין ספק. הוא השפיע על אנשים. עובדה. הוא משריא, שנים אחרי מותו הוא משריא, וימשיך להשריא ולעורר מחלוקת. אמת. אבל לא מיצה את עצמו.
וכך בדיוק אני מרגיש לפעמים, או לפחות עכשיו. בדיוק כמו שכל המורות אמרו מאז ביה"ס היסודי ועד.. לא יודע, תמיד, I GUESS. רק שהיום זה כבר לא יתבטא ב "הוי כמה פוטנציאל יש לבחור!", זה יתבטא יותר כמו "אלוהים כמה זין הוא זורק". וכשזה מגיע לאוניברסיטת תל אביב, זה פאקינג בצדק.
כבר עברתי את תקופת החסד של הנערות והבחרות. אני כבר לא ילד, למרות שמשום מה גיל הסף לילדים רק עולה (שמעתי כבר ביטויים כמו "ילד בן 30" מעבר לשיר הנוסטלגי משהו) - אני לא ילד. ובכל זאת, מעבר למילים והתנצלויות וכיוצב' - זיצ. רק הרבה מאד שואו. מקרה אבוד כבר? שאלה טובה.
אכן.
אני פשוט מעולה בלעשות שואו של תותח על. זו כנראה המומחיות האמיתית שלי.
כל השאר זה רק אסופה של פרוייקטים שהותחלו ולא באמת סויימו. אינסוף משימות שאני מאד רוצה לעשות ולעולם לא אעשה.
תחושה של שליחות, שמשום מה, אני תמיד אסרב לה, ושלא כמו בילבו באגינס - אני פשוט לא אצא מהספה, ואמשיך לראות ארצ'ר עם בירה וחומוס ליד.
אינסוף אפליקציות של טאסק-ליסטס שונות - גוגל טאסקס, גוגל נוטס, ריממבר דה מילק... אינסוף משימות שלא נעשו.
ומשום מה,
אני עדיין עובד, וחי, ונושם, ואוהב.
כנראה שמשהו בסדר גמור.
רק צריך ללמוד לשתוק יותר.
עדיף.
שיהיה לכולנו הרבה טוב, ואל תלמדו ממני שום דבר.
;)
אהבות
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
