השפיל, צורה מס' 7?

אני והדחף הזה להתרחק מהציבור כפי שהוא, או משהו בסגנון.

בעצם זה, אמנם, אחד הנושאים שיותר מעסיקים אותי לאחרונה, ההתרחקות המטורפת הזו מהאנשים.

כבר לא מתבייש להודות בזה, למעשה, שאני כמעט ולא יוצא עם אנשים, כמעט ולא רואה אנשים, כמעט ולא מתקשר, לא שואל, לא מתעניין, לא מתחבר, ואיפשהו לא איכפת לי יותר מדי.

אולי זו תולדה.

תולדה של ימים עמוסים בכל טוב, באישה נ פ ל א ה שנותנת לי הכל ואני נותן לה הכל והיא משלימה אותי מכל ומכל, ואולי זה כי כל צורך אחר מושלם אצלי.

כשדיברתי על זה עם סטס הגעתי למסקנה דומה, דהיינו - כל הצרכים הקיימים שלי הושלמו. יש לי אישה אוהבת, להקות פועלות, עבודה קבועה, דירה, וצרכים מנטליים שמשלימים את עצמם תודות למנוי לדבר-מלכות וארון ספרים מכובד. כל צורך אחר שצריך להשלים - משלים את עצמו. אז איפשהו, הרצון הזה לסביבה אנושית מתמסמס.

או זה, או שאני סתם עצלן להזכר ולאזכר קיומם של בני אנוש אחרים.

שוין, איך אומרים. הכל בפנאן.

קיצר, במאי סטס לא בדירה.

אז, בואו או משהו כזה.

ויולי סופסוף אני חוזר לנשום ולחיות יותר נורמלי - לחזור ללמד יותר, לנגן יותר, לעבוד יותר, להרוויח יותר.

יולי/אוגוסט, ג'אי-בלס.

עד אז, אני חופר לפסיכו'. עמכם הסליחה.

או שאולי לא, אבל הק, למה לא.

יאללה, חוזרים לילדים.

ולעובדה המקוללת שעוד אין לי אינטרנט במחשב שלי בדירה, תודות  לחוסר זרימה עם הטכנאי שלי.

שזה סיפור בפני עצמו.

הרומן של צרי ואופיר

זה התחיל אי שם, בשלהי 02'. כבר עברו 7 שנים, מה? כן. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא נכנס הביתה והביט על הקלידים הקטנים. רצה לקנות אותם. כולה תיקן משהו קטן, לא רציני - בעיית בוט-רגילה שפותרים בשניות. טיפול זול. מאז אופיר הוא הטכנאי הקבוע.

מאז עברו חודשים, שבועות, שבהם הוא ישב שעות על המחשב בנסיון לנקות, לחלץ, לשנות. שעות שביליתי אצלו בבית הגדול והריק בעומר, כשגיליתי שהבת שלו לומדת איתי בשכבה. בסה"כ אדם צעיר, אינטלגנט בטירוף, שנון, עם אחלה טעם במוזיקה. כמויות הפעמים שהוא פשוט עזר לי בטלפון, כמויות הפעמים שהוא פירמט ואחזר, שחזר, הוסיף זכרון, וכרטיסי מסך - איתר לי באגים ופלה שקרים כמוץ מתוך היין, או משהו כזה.

אדם נפלא. לא יקרן מדי. קימבן אותי חושרמוטה בכל מה שהייתי צריך. אפילו היה בדירה הקודמת ברוטנברג, כשהמאורר שלי עשה לי קונצים. החליף, הכל זרם. לא מאוורר בעצם, ספק-כח. מה ההבדל.

אז למדתי ממנו כל מה שהייתי צריך, ועכשיו, הוא בסה"כ צריך להחליף לי כרטיס רשת ולהתקין לי חדש. לא בעייה.

יקרה בקרוב, מה הדאגה.

אז בדיוק בשבועות האחרונים קרה לו משהו, משפחתי. לא נכנס לזה. אז לא יצא לו. אז אני חודש, חודש וקצת בדירה עם מחשב בנשלזונה שאך ורק בזכותו פועל כבר 5-6 שנים כמו ב ו ב ה לחלוטין. אז כמובן, פירמוטים, שינויי כרטיסי קול וזכרון וכד' עברו על הבובה הזו. אין ספק. אבל למי איכפת. הבובה הזו פועלת כמו טויוטה שמנה וטובה. סוחבת ולא גומרת דלק, אוחזת בכביש, עם קיקים סבירים בסופו של יום אבל מסתדרים עם זה, לא צריך הונדה סיוויק, נכון? נכון.

מי היה מאמין שאני אתחיל עם מטאפורות של מכוניות. כנראה שפרוסט לא חלחל עמוק מספיק. שניהם. חה חה, כתיב עברי. מילא.

אז הנה, אני מחכה, ואני אחכה. כי הוא הטכנאי שלי 7 שנים. ואני לא בוגד באנשים שהצילו לי את הדם יותר מדי פעמים. אתם מבינים, אם יש שני דברים שיכולים לגרום לי לקריז זה מחסור במוזיקה או מחסור בmp. למה? כי בשעות הריקות והמתות של היום הם שניהם ממלאים לי את הזמן בדבר הכי עיקרי וחשוב בכל היקום כולו.

מוזיקה.

בלעדיהם, אני גמוז. שלא נדבר על זה שהמחשב הוא שימושי לעוד עשרות דברים, כן? אבל גם בלי אינטרנט אפשר לחיות יפה מאד. ואם צריך, אז יש בביצפר, או במחשב של סטס, או בקהילה, או אצל התלמידים..

יש דברים מדאיגים ומפחידים יותר.

אז אופיר, גם אם זה ייקח שנים, בשביל ההחלפה הכי דבילית בעולם - על הזין שלי. אתה הטכנאי שלי לנצח, כפרה, לא מחליף אותך בעבור שום הון שבעולם.

הייתי ממש רגשן יחסית לטכנאי מחשבים.

אז נסיכה שלי, דעי לך שלמרות שהטכנאי שלי הציל לי את הזמן והחיים הרבה פעמים, אני מאוהב בך יותר ממנו ולא פחות מאשר שאני מאוהב במוזיקה או מה.

הכי בעולם.

ותודה על הכל, מתוקה, הפתיתים שהכנת הם הארוחת צהריים שלי. (ככה זה כשאין זמן לעשות קניות של בנאדם. אבל אל תדאגו, אני מסודר.)

יאללה בלאגן.

אהבות עולם

צרי.

א.

"צרי, אני רוצה דף גדול."

"ומה תעשה איתו, ד'?"

"אני אצייר. אני אצייר בובספוג."

"אבל ד', צריכים לעבוד על הברכה המיוחדת שלך."

"אני.. אני רוצה דף גדול! פיצוחים! אתה..אתה תקשיב, אתה, זה לא! אנשים זונים!"

"ד', זה מספיק. תירגע."

"בסדר. תביא לי דף גדול."

"אני אביא לך."

האינטונציה כאן צריכה להיות מומחזת איכשהו. אבל איך תמחיז נער בן 15 בעל פיגור בינוני ותסמונת טורט חריפה?

מתקרבים לחדר מורים.

המוכרנית מבקשת את עזרתי על מציאת מישהו שיתן לה דבר תורה באזכרה או מה. אני וד' מתיישבים.

"בוא נעבוד על הברכות שלך. תשיר איתי."

ואנחנו שרים יחד. ברכות התורה. ברכות העלייה לתורה.

הוא שר יותר יפה מחצי מהתלמידים שלי. בלי להעליב.

ואז את הברכה שלו.

"אז מה הברכה שלך, ד'? בוא נגיד אותה יחד - "

ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, שנתן לי דמיון לצייר.

"תגיד, מה זה חמלה?"

"חמלה זה אומר רחמים, ד'. זה אומר שמחזירים לנו את הנשמה ברחמים, ועלינו להודות על כל זה לאלוהים."

"אבל מה זה אלוהים?"

חייכתי.

"כל מה שאתה לא מצליח להרגיש אבל אתה עדיין מרגיש, כל מה שמסביב לך כשאתה אוהב, כל מה שמציל אותך בהפתעה, ומה שמשאיר אותך חי - זה אלוהים. אין לו גוף, אין לו דמות, אין לו קווים."

"הוא בן אדם?"

"לא, הוא מעל לכך. הרבה מעל לכך. הוא אלוהים."

"ומה זה נשמה?"

"זה מה שבתוך הלב והשכל והגוף שלך. מה שגורם לך לחיות. מה שאתה מרגיש. הסיבה שאתה לא קיר או ארון - אלא אתה בן אדם - זה בגלל הנשמה."

לא מזמן פרסמתי כאן משהו שאמר הבעש"ט. על ההבל הטהור הזה, שאומר שמע ישראל.

כשאותו ד', וי' - ילד אחר שגם עולה לתורה במסגרת התוכנית המיוחדת - אמרו שמע ישראל, הזדהתי, באופן מוחלט.

אחרי הרגע הזה, שליחותי בתור יהודי כמעט נתמצתה.

מה צריך יותר מזה.

ב.

בהמשך לילדים אספר דווקא על סיפור הפוך, על אנטגוניזם מוחלט שאני חש כלפי שני ילדים במוסד. בביה"ס שלי ישנם לפחות 66 תלמידים, אשר את כולם (וגם את השניים הנ"ל) אני אוהב ומאוהב בהם עד דמעות ואין לי מושג איך אני אתמודד עם האובדן שצפוי לאוגוסט. אבל מתוכם, שניים פשוט עולים לי על העצבים בצורה כזו שהייתי שמח לשסות אותם בכלבים או להרחיק אותם ממני כמה שיותר.

הראשון הוא א'. א' הוא טיפוס בסה"כ סימפטי, שלפני שנתיים עוד היה סיוט שעושה דברים שבאמת לא נעים לפרטם כאן. היום הוא גמדון שלא יכול לדבר - אלא רק לזעוק ולנהות וליילל כתינוק, ולכל הוא נוהה "ממא!פפא!" בצורה הזוייה, עצומת עיניים חלקית, מחייכת ובעיקר כזו שלא שומרת על הגיינה. שלא נדבר על זה שהוא עקשן, נדבק, טמוע, ולא מפסיק, לא מפסיק לבכות ולהתעקש ולחשוב שהוא עושה טוב כשמבקשים ממנו אחרת. בנוסף לכל הוא לא סימפטי במראה ובתנועה שלו, ושוב נזכיר - על הגיינה הוא לא שומר באופן מאד קיצוני. תולדה של משפחה דפוקה עד כאוטיות.

אבל א' הוא מילא ומילא לעומת ח'.

ח' היא אמנם רק בגיל המצוות ולא יותר גדולה פיזית מבת 6, אבל לא עובר יום (!) שמישהו לא חוטף ממנה מכות, יריקות, העלבות, הפחדות וכד'. אם יש ערס בביה"ס, זו היא. אז נכון, היא בפיגור בינוני, וזה, וכאן, ושם, אבל באמת שאני לא סובל אותה. והיא מספיק מתוחכמת כדי לעשות לא מעט מניפולציות ולהשליט את שלטון הטרור שלה על רוב הילדים התמימים. אז נכון שחלקם יכולים להיות מעצבנים ואף דוחים - אבל הם נשמות טהורות. ח' היא בעלת הפיגור היחידה שאי פעם הכרתי והייתי איתה באינטרקציה עמוקה מספיק כדי לדעת שאני בהחלט מטיל ספק בטוהר נשמתה. אז נכון, יכול להיות שהיא לא מודעת לכמה נזק היא עושה, ועוד לי אישית. אז נכון, זו הדרך שלה יחד עם התסמונת הספציפית שלה להתבטא וכד' אבל זה כבר לא משנה.

היא הכתה אותי, באופנים מגוונים כולל יחד עם שופים. היא הכתה ילדה נורמטיבית, הבת של האחות המקומית, בת 11 תמימה - סתם. היא מכה את כולם, דוחפת את המוגבלים פיזית, שורטת, בועטת בילדות עם זונדה.. מגמגמת, ומעצבנת בעיקר.

אני באמת לא סובל את הקיום שלה, למרות שהיום הזה ספציפית לא סבלתי יותר מדי משבט יכולותיה. על אף פי כן, אני מחכה להזדמנות הנכונה להפחיד אותה עד דמעות - כי לצערי ודאבוני - זו הדרך היחידה באמת להתמודד עם ילדים בעלי הסימפטומים הנ"ל שיש לה. לצערי.

מילא.

ג.

ללא שום קשר לנ"ל, התמכרתי, סופית, לפסיכומטרי. אני נהנה מזה. אני נהנה מהאנגלית הפתטית, מהעברית הלא-כל-כך-קשה-כמו-שאומרים, ומהמתמטיקה החופרת אך.. נעימה. הממשק הנפלא (!@!$) של הייקיו כ"כ עוזר, כ"כ מהמם.. היחס שלהם, ביתי - חם - מעודד - כיפי - כל ההתנהלות של הקורס, ההתנהלות של הלימודים בדירה לבד ועל המחשב מתי שרק אפשר הפכו את זה לעניין של ראבק, ראבק מוחלט (!), אפילו לנושאים שלא האמנתי שאני אי פעם באמת א ו ה ב לפתור ולעשות - מתמטיקה. מי היה פאקינג מאמין?

אנשים, כל מי שרוצה פסיכומטרי ש י ע ש ה בהייקיו. נכון, זה עולה המון - אבל אם אתה בשירות לאומי זה זול -

ואם אתם רוצים לעשות, באמאשלכם, תגידו להם ש א נ י הבאתי אתכם, כי זה יביא גם לי וגם לכם הנחה.

אבל מילא ההנחה, באמת, ב-א-מ-ת, שזה קורס שהופך את החרישה האינסופית הזו לבדיחה-כיפית אך רצינית ביותר. בסופו של יום המשחקים שאתה עושה שם והזמן שאתה מעביר מול המחשב מ ש ת ל מ י ם   י ח ד י ו אל מול יום הדין הגדול ביולי או מה.

אפילו כאן בביצפר אני עדיין כאן יושב ועושה עוד מילים ועוד תרגילים ועוד כל מה שצריך..

וואו.

באמת התמכרות.

ד.

בעיקר הדין של כל העשייה והבום העכשווי הוא ההתרחקות מכולם. והכי עצוב שלי שאין לי זמן לדבר איתך יותר מדי. בא לי, בא לי באמת לברוח מהשגרות האלה לפעמים כדי לפגוש אותך ולהביא לך ורד. בא לי להעלים את הימים האלה ולחזור לחופשת פסח, לא לעשות דבר מלבד להיות איתך,  להיות רק איתך, רק שלך.

וזה יקרה, אבל.

זה יקרה.

ואני באמת מתגעגע.

עוד כמה שעות, שוב, ירח שלי.

*.*.*

אהבות עולם,

צרי.

עיתים לשמוע את צעקותיהם של המתחסדים בנוגע לעניין הזה של שואה. בערך כמו שנמאס לי שאומרים "שואה" בנוגע לתור באוטובוס או ברכבת, שנמאס לי לשמוע בדיחות שואה (למרות שהן תרפודיות משהו).

כבר נמאס לשמוע כמה שילדים שוכחים את העבר שלהם ומתעקשים על עבר אחר, או שוזרים עצמם לעבר אחר.

לי כבר נמאס מלכתוב כאן או בכל מקום אחר - את תלאות המשפחה, את התחושה המעיקה הזו של בורות מסביב, את הכלום - שגם לעיתים נפער בתוכי, כשאני מתקרב לנושא הזה, שקרוב אליי הן ללב והן לאובססיה והן להכל.

כבר נמאס לי לשמוע איך מעיזים בכלל לקרוא לרצחי עם מזעזעים אחרים שואה, כי כן, ילדים חמודים, כן, מתבגרים מחוצ'קנים, כן, נבערים שכמותכם - השואה שלנו מיוחדת. תמודדו עם זה שאמא שלי ושלכם לא סתם מתייפחת, אלא יש סיבה מאחורה.

אבל למען מה אני טורח.

למען תודעת ציבור? למען צדק עולמי?

מוטב שאמשיך ואדאג לילדים שסביבי. למ' כואב הראש. אז מה אם הוא חרטטן. כרגע זה יותר חשוב. זה, ולהמשיך את הסיפור ולא להשכיח מאף אדם קרוב אליי - או אדם שזקוק לשמוע, את הסיפור של סבתא, והמשפחה שלה.

אז כן, רע בעולם ונורא בעולם והעם שלנו עשה גם כמה טעויות כשנתן לכמה קופים כמה רובים ועמדות כח, אבל אנחנו לא עושים שואה לפלשתינאים, כי לא שמעתי על חוק ששולל מהם אופניים, ולא ראיתי כאן אושוויץ בגלילות ולא שמעתי על יהודי בגרמניה שהתפוצץ או קרא "מוות לגרמניה! תחי מדינת היהודים!" מעולם, וכן הלאה, כן הלאה, ובאמת שכבר נשבר לי הזין לפעמים לסנגר על עצמי, ועל מה שאני מגדיר כעם, ועל האוקסימורונים שהבורים הללו מייצגים, באמת שכבר התעייפתי, באמת שעייפתם אותי, "שמאלנים", "נאורים", איך שלא יקראו להם או הם לעצמם - באמת שכבר נשבר לי ממכם ומהדיעות הפוזואוסיטיות והלא מלומדות שלכם, שכל מאמר וכל שטות והגיג שאתם שולחים לכאן לישרא' או לאינטרנט או לכל חור אחר לא מאומתת ולא מובססת על עובדות אלא על כתבות בעלמא, חלומות באספמיא ודיעות-דיעות-דיעות במקום עובדות קונקרטיות או לפחות אישוש כלשהו שיכול להיות לגיטימי, נשבר לי מזה שאפילו לא איכפת לכם - כל מה שנוח לכם הוא שתשמעו נאורים בפני האגו הפתטי שלכם ותשמידו כל זכר לעצמיות שהייתה לכם ושבנו לכם אבותיכם, ובאמת שנשבר לי כבר מכל אלה שלא משתדלים אפילו להבין או או לזכור, בין אם הם קיימים או לאו, ונשבר לי מהשדים שבפנים והזכרונות ונשבר לי שאמא עושה כל שבוע יום שואה משלה ונשברת ואני לא שם כי אני לא רוצה להיות שם, כי באמת שנשבר לי לחלוטין מלהיות השק חבטות שלה, ואמנם זו חרב פיפיות - להיות זה שממשיך לסחוב את העול בשבילה ולהקל עליה תוך כדי כך שאני ממשיך וטוחן את עצמי באותה מטחנה נוראית של חוסר סבלנות לבורות בנושא, חוסר סבלנות נוראי שעוטף אותי ואני לא מצליח למצוא אפילו דרך לברוח מכך - חוסר סבלנות לבדיחות, לבורות, לזיוני שכל, לחוסר-עובדות, לחוסר-רגישות, להכל, להכל.

כבר נשבר ואין לי כח להחזיר למקום, אין לי כח לנקות, כל מה שאני רוצה זה לישון ולכתוב ולהוציא הכל, וכמו שעשיתי אלבום-גרוע-הפקתית-כל-כך בנוגע לבטחון העצמי שלי או הסרטים שלי בשכל, אז אני אוציא הכל, ואני אעשה אלבום על ההתמודדות שלי כדור שלישי, ואולי אשאיר אותו עלום-יחסית כמו PsychoActive ואולי נפרסם אותו ואולי בכלל נשכח ממנו, ואולי-ואולי-ואולי, תמיד האולי הזה סביבי וזה בסדר, מותר לו להסתובב סביבי, בערך כמו שמותר לכאב ומותר לזכרונות ומותר לסבל ומותר לדברים הרעים להסתובב סביב הדברים הטובים - כך זה גם בטבע- האלקטרונים השליליים מסתובבים סביב הפרוטונים החיוביים והניוטרונים הניטרלים-משהו. כן. כך זה גם בנפש, כנראה, כך הנשמה בוחרת.

וכרגע, הנשמה בוחרת להמשיך ולהתעסק בענייני היום-יום, פגישה עם אמנון, חזרה עם ההרכב הטורקי ובעיקר הסחבות עם ה-PSR המזורגגת דרך הרבה קילומטרים, אבל זה שווה את זה, שווה כל רגע, כל דקה וכל מחשבה - שווה הרבה יותר מלהתחיל להלחם כאן עם קומץ אידיוטים שיישכח.

ברוך ה' שיש את יד ושם - איפה שמערכת החינוך והממשלה נכשלה נחרצות, לפחות המקום הזה ילמד את אזרחי הארץ מה קרה שם, או לפחות בערך מה שקרה שם, בלי כל ההתיימרות האוניברסלית משהו.

קצת כאב משפחתי, אנשים. תוציאו הכל.

אהבות עד

נצח ישראל לא ישקר

צרי

מתקשה למצוא כיצד לבטא את העכשיו, או העבר, או המה.

אפילו מתקשה להזכר בשיחות האחרונות עם אמנון ומה שהם הביעו, או אמרו לי.

אני אנסה יותר ויותר לתמצת את המחשבה הזו, שמרחפת.

בעצם אין אחת כזו, על מי ומה אני עובד?

*

הדיוקן שלי במראה משתנה ללא היכר. ככל שהזמן עובר, פריטי אופנה מתחלפים, חיוך מתגבר, השיערות-ערווה שעל הפנים מתגברות וכך גם התספורת שלאט לאט מקבלת תוצאות אחרות. בקרוב נלך ונמצא את עצמי אצל מעצב שיער. כן, מי מוכר את עצמו לאט לאט לאידאלים של יופי חיצוני?

אולי כי הוא, יחד עם הבגדים הכיפים, הגוף שאני מקבל מהכושר והנעליים החדשות החמודות (והזולות!) שלי - כל אלו משפיעים איפשהו על הרצינות המתגברת של הקיום שלי. כבר לא יוצא כמעט בשישי, כבר לא מצליח למצוא את עצמי כאן כותב את השטויות שלי או מה ונדמה שכל מה שאני צריך לפרוק אני פורק בכל דרך אחרת.

כי אני עדיין כותב כמו שכתבתי בעבר, ומנגן הרבה יותר (הרכב מטאל שחזר לפעול רשמית, פיוז'ן שפועל טוב, טורקית שפועל מדהים, מוזיקתחתונות-ג'אז שעובד טוב, זבל-גלגלצי שסיימתי 50% מההקלטות שלו ומחר מסיימים יותר, הלחנה פרטית שאני עושה למישהי שהזמינה והדברים הספציפיים שלי..), עם יותר רעיונות ועם כל מה שצריך.

מתחיל היום פסיכומטרי.

נכנס לפסיכוזה מטורפת. אלוהים, כמה להקות, ומערכת יחסים נפלאה לתחזק, ופסיכומטרי, ודירה.. והכל.. לתחזק, לחרוש, לעבוד.. שפת סימנים..

עם שפת סימנים מסיים ביוני. עם הפסיכו' ביולי. עם השירות באוגוסט.

נשימה עמוקה ויאללה.

זה מצחיק כמה שעוד ועוד דברים זורמים.

מצחיק כמה שעם קצת רצון הכל קורה, לעזאזל, הכל קורה.

ודומה שנגמרו כבר המילים לתאר כמה טוב -

אתמול, לסטס קרה משהו לא נעים מאיזו כלבה רנדומלית לחלוטין. הזכרתי לו טוב טוב - סתכל סביבך. ילד, מה חסר לך? דירה נפלאה, שותף שזורם איתך, אנשים שאוהבים אותך, מוזיקה בכמויות, הרכב שפועל ומתפרסם, כסף בבנק, נסיעה לחו"ל במאי.. מה חסר לך, אהוב נפש, מה חסר לך?

ומה חסר לי, ומה חסר לאף אדם? לעזאזל, מה? מה כבר יכול להיות? כמה פריטים קטנים, כמה דברים שהזמן והכסף יביאו, כמה דברים שקצת רצון וקצת חיוך כבר יביאו.

אפילו אהבה לא חסר.

אבל עמית האלמנה, ורעות, ויאנקו, ושאר האנשים שכאן - אולי תבואו כבר לדירה? אני מתגעגע אליכם.

ספציפית אלייך אלמנה. מצחיק איתך.

אהעח. מחכה כבר לתאר את החדר שלי בזמן אמת כשיתוקן האינטרנט הארור בדירה.

ובינתיים, ברוך ה' שיש אינטרנט היום בכל חור.

אהבות עולם

צרי