רגע, לפני,
היום גיליתי שחלי זורמת סופית עם המחזה שלנו בלעדיי. היא פשוט שינתה שם הכל, הכל. הרסה את הקונספט מחדש ובנתה אותו רק בדמותה. בהתחלה, התאבלתי, יצירה שלי וחלום שלי שהיה אמור להיות הפסגה של צרי-המולטיטאסקינג ירד לטמיון. אבל זה לא טמיון.
זו ההבנה המגניבה הזו שאני ממש טוב בליזום. לא לחינם בשלישייה שלי עם אסף ונאשה אני ברהאמה. אני נותן את הניצוץ הראשוני להרבה דברים, טובים. EVIS, להקות אינספור, תזונה-על-הבר (TBA), האפליקציות כולל זו שבסיום פיתוח.. המון דברים שאני האלפא שלהם, אף פעם לא האומגה. וזה בסדר גמור לא להיות אומגה. זה בסדר גמור גם להיות רק א'. אלפא. נשימה ראשונה. יצירה. רישא. זה יותר מבסדר גמור. כי חלי הולכת להיות מאושרת, חלי הולכת להגשים את מה שהיא רצתה להגשים, אולי קצת יותר ממני. הכי מגיע לה בעולם, וגם אם זה אונס קצת את מה שאני יצרתי - זה אונס אבסטרקטי בלבד ואף יצור חי לא נפגע. על כן האונס הזה הוא התעברות של השכינה בא"ס ב"ה. רק אהבה.
רגע, אחרי,
הסתכלתי בבלוג הזה ובעוד מקומות על כל מה שכתבתי עליה בארבע השנים האחרונות. שנתיים בערך שאני סוחב איתי את אותה תחושה מרה בפה וכל פעם פותר אותה מעט ומעט מחזיר אותה. אבל הנה, עשיתי את הצעד שעליו כתבתי לפני כמה ימים או שבועות והנה, הצעד נעשה, ופתאום ההבנה הזו, ההבנה הנהדרת הזו ששנתיים חיכתי בפחד למציאות שעתה אני יותר ממחבק. כן, לא פשוט כרגע ביקום שלי, ממש לא פשוט.
אבל יש יותר מיישות אחת שקוראת את שאני כותב,
יש יותר מיישות אחת ששומעת את שאני מנגן ואוהבת, ורוצה להקשיב,
יש יותר מיישות אחת שנותנת לי אהבה בכל כך הרבה מישורים,
יש יותר מיישות אחת שמקבלת אותי, בדיוק כמו שאני, מלוכלך ורדוף ודפוק ומזיין את השכל ואעלק-מתנשא ובעיקר עם מחשבות גדולה ענקיות,
יש יותר מיישות אחת שבאמת כל זה בשבילי.
מה שאת לא היית כל השנים האלה, ואני שכנעתי את עצמי שוב ושוב שזה בסדר, כי לימדתי את עצמי ולימדו אותי כ"כ הרבה פעמים להתפשר, כמו שמתפשרים על כל דבר בערך.
ונלחמתי,
וניסיתי,
ועבדתי על זה,
ודי
די
די כמה אפשר
לתת לדברים שלא היו אמורים להיות לנסות להתקיים. אלוהים, אני זוכר את המבט המרוקן שלך כשאני מנסה לדבר על כל מה שהלב והשכל שלי מוציאים, אלוהים אני זוכר את הרגע הזה במיטה במושב שלך כשהסברתי לך איך וכמה אני רוצה את מה שאני רוצה ואת לא הצלחת להסתכל עליי בעיניים אפילו. אני זוכר את כל הרגעים כולם, כל הציניות שלך כמשחק מדהים לחיים של בינוניות, לעיסה בפה פתוח ליד הספה עם המשקפיים הנוראיות האלה.
ומצד שני אני נזכר בעירום הנפלא שלך, ובעובדה שאת האדם היחיד בתבל שלהסתכל כמה שיותר קרוב אליו, והוא נראה יותר יפה.
מצד שני אני נזכר ביכולת שלך לקבל כל דבר קטן בי, אבל, כל היכולות האלה כבר לא מיוחדות.
היקום ענה לתפילות והחליט להמטיר עליי שפע אחר שפע וכל מה שנותר לי זה לפול לקרקע ולהגיד תודה, תודה, תודה על כל זה, תודה על כל מה שאי פעם עשיתי שהביא אותי לזה.
כי כל הדברים האלה שהיית, אהח, כמה נוראי לכתוב את זה - לא, לא היית כ"כ מיוחדת. אני כ"כ מקווה שגם אני לא. למעשה אני מאמין שאני לא. אני מאמין שאני לא יותר מעוד שביב אנושי שיודע לכתוב לפעמים קצת יותר סבבה מאנשים אחרים ואני גם יודע לעשות כל מיני דברים לא רע אבל לא הרבה יותר מדי מזה. היית השגרה בהתהוותה, קריקטורות בצבעי פסטל על קיר, סרט קומדיה רומנטי זניח או בלוקבסטר אקראי עם כתוביות מובנות בעברית, היית יוטיוב צבעוני של ויולדי לא תיוג ביצוע, היית פאקינג לה מינור, וגרוע מכך, לה מינור הרמוני.
כמה כעס אצרתי בפנים שהוא לא יותר מכעס על עצמי. כי את אדם טוב אחרי הכל, את אדם נהדר אפילו, פשוט לא אדם שיתפוס אותי יותר מדי וזה ממש בסדר. הצלחת להכיל אדם לא פשוט במשך 4 שנים, אפילו לזכור כמה עובדות כלפיו ואפילו להגיד שמה שהוא בישל לך היה טעים. לא פשוט, ה' יודע שלא פשוט, חלק מקוראות הבלוג הזה עוד זוכרות אותי שלא בערגה מאותן תקופות (וזה סופר בסדר, כי או שהייתי סתם ילד או שהייתי סתם דוש או שהייתי בן זונה נוראי מכל) (ואם את עדיין קוראת כאן, את באמת רוצה שאני אקרא בשמך? באמת?) ובטח שלא את הבישול שלי. נראה לי. מה זה חשוב.
כבר נפרדתי ממך פעם אחת כאן. כבר כעסתי עלייך כאן כל כך הרבה פעמים ומעולם לא טרחת לקרוא יותר מדי. לא כאן, לא בבלוג השירה, לא בשום מקום. אפילו לא בפייסבוק, שם אני חי בשלוש או 4 השנים האחרונות או יותר. לא. ידעת להגיד יפה מאד מאמי מדי פעם, וזהו.
ועכשיו כל זה היסטוריה.
אבל אני לא יודע אם למדתי לקח.
האם גם בפעם הבאה אהיה נאמן לעצמי עד הסוף?
האם גם בפעם הבאה אצא שנתיים אחרי שהייתי צריך לצאת?
האם גם בפעם הבאה אני אתרץ עד פאקינג אין קץ?
שאלה טובה.
ובנימה אחרת,
השבוע למדתי מה זה קנאה פעם ראשונה. פעם ראשונה שקינאתי למישהי, הרגשתי את העקצוץ המוזר בבטן ואת הדמיון הזה שלה עם אדם אחר. יכלתי לראות את המבט שלה, נדלקת, אותה, נחדרת, נערצת, עורגת, נערגת. בהתחלה זה החליא אותי. ואז התודעה השתלטה.
א' נאה דורש נאה מקיים, אמרת פוליאמוריה? למה, רק לך התענוג הזה מגיע? מה קרה, הפכנו להיות פטריאכליים פתאום?
ב' מה פתאום הקנאה הזו? הפכת להיות בור שאתה נותן לאגו להשתלט כאילו היית חיה נטולת הזכות הזו, לבחור?
ג' וממתי הדברים האלה מחליאים אותך במקום לגרות אותך? זה לא שהיא לא רוצה אותך, וזה לא שהיא לא תרצה אותך (מה שגם אגב, בסדר גמור, אם זה מה שיעשה לה אושר, אבל זה לא המקרה), זה לא שזה יגרע משהו מה...מטא, עונג הזה שאני חווה כרגע.
ולאט לאט, כשהמחשבות האלה חוזרות לי הלוך ושוב הקנאה נכבתה. ושוב רק אהבה וקבלה שלטו באיזור הזה במוח ובפינה הזו של המחשבה שלי. שוב רק היכולת לערסל ולפרגן ולהודות באמת - היא יכולה לעשות את שהיא רוצה, אני יכול את שאני רוצה.
שום דבר לא יגרע מהאושר שלי כאן, עכשיו.
שום דבר.
ומה שכן יגרע, בסדר. אז אחכה עוד 4 שנים ואחזור. כמו תמוז שמת וכמו האביב שמגיע, הוא תמיד מגיע. והחורף גם תמיד מגיע.
לא סתם אני עונד את נחש האורובורוס יחד עם עוד כמה סמלים קרוב ללב, כל הזמן. לא סתם. הוא שם כדי להזכיר לי.
זו מחזוריותם של דברים.
יש דברים שאפשר לשנות, ויש גורלות שניתן לחקוק בספר הגורלות בצורה שונה.
ויש דברים שאי אפשר.
אותך, אי אפשר.
אותי גם לא.
וזה יותר מבסדר.
*נשימה עמוקה*
הייתי צריך את זה.
אהבותעולם
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
