אני עד היום לא זוכר איך השיחה הראשונה קרתה.
אולי היא שמעה עליי במקום מסויים. אולי דיברה עם ידידה והשם שלי עלה. השם, המחלפות, השפתיים שלי, מה שאני יודע לעשות עם הידיים או הזיוני שכל המורחבים שלי. עד היום אני לא יודע.
אני רק יודע שהייתי לבוש כרגיל בשלושת רבעי שלי, מביט אל עבר החשיכה הרגילה של הסתיו בתחנה מרכזית. הפסאג' הזה, אל מול האוטובוסים החורקים, פיח מההדהד וההומלסים-והקבצנים המסכנים מהלכים סביבי ומבטיהם שואלים ואני לא עונה. הרגליים ממתינות. מה עושים עכשיו.
"אני לא מכירה אותך?" היא מכירה אותי. רגע, זו..זו..זו היא? יודפת?
לא. זאת רוית. כן. אז מה איתך? לא, לא קוראים לי צרי. אהרון, אלא מה!..לא..לא..כן.
אז את אומרת שהיא תגיע אליי בעוד כמה שבועות?..וואלה יופי. הולכת לפגוש מישהו? אחלה. נדבר.
רוית.
עיניים יפיפיות היו לה. רק עור לבן להחריד. מעניין מה איתה עכשיו. בעצם לא.
כמה דקות אח"כ היא צועדת אליי.
"צרי."
"יודפת."
*
בבית שלי מצאנו את עצמנו עומדים כלפחות כמה דקות, בלי קשר, במסדרון, מדברים, לא יודעים לאן לזרום. זה תמיד היה נראה כאילו היא כ"כ בטוחה ואני כ"כ בטוח, אבל עכשיו, ברטרוספקטיבה, אף אחד לא היה בטוח, אף אחד לא ידע איפה זה ימין ואיפה זה שמאל.
"שלא תתאהב בי." "או אולי אני אמור להגיד את זה לך." "האמנם?" היא אומרת, ובעוד אנחנו מתלטפים אני כבר יכול להרגיש את הגוף שלה.
*
בבוקר שלאחר כך הבנתי שמשהו באמת השתנה בתפיסה שלי. הדברים האלה באים והולכים כה ב קלות, כה בזרימה. היא לידי ישנה.
אז לא ידעתי שזו הולכת להיות תמונה שתרדוף אותי.
בקרים לבנים, אור מחלחל של שישי או שבת או מי יודע והיא לידי, שכובה ורדומה לתפארת. אולי תהיה רק עוד שם שחקוק לי בזכרון, עוד פרצוף שזועק וצועק או מתנשם או מתלהם או צוחק או בוכה או שותק, עוד גוף לזכור בעל פה.
יודפת זה רק שם אחד.
יש עוד כ"כ הרבה שמות כאלו. שנותרו חקוקים בזכרון בדרך זו או אחרת או נעלמו מהחיים שלי במהירות שהגיעו אליה. כאלו שאני יוצר איתם פחות או יותר את הקשר.
ואולי אפילו כמה פרצופים שיש אליהם געגוע מסויים. פנטזיה מסויימת שרודפת אותך בלילה. זכרונות. זכרונות.
כבר חודשים שאני לא מפנטז על דבר מה שלא היה לו קיום.
השאר העלאה באוב.
אני מעלה אותן, ככישוף. ואולי זה למה חז"ל, חלקם, אסרו את האוננות - מלבד אריסטו, כן? - ההעלאה באוב הזו, של זכרונות, מונעת ממך, לאחר חשיפה יתרה מדי, את מה שעתיד לבוא ואת הדברים הטובים שהזמן מתכונן אליו.
וחראם לוותר על זה.
*
עוזבת ביום שישי בבוקר, מהר. מבטיחים להפגש שוב מתי שזה יוצא.
זו הייתה תיבת פנדורה לעוד כ"כ הרבה מקרים. אצלי, אצלה, במקומות אקראיים, בהופעות, ליד האסיילום, ובעוד כמה מקומות אקראיים.
הפרצוף החצי כלבתי חצי תימני הזה, עם החיוך המוכר. ומי היה מאמין שהיא כמעט תתאהב בדניאל אח"כ, מי היה מאמין שהיא, עם הלשון ההזוייה שלה תתאהב במישהו שאפילו נמוך ממנה.
מי היה מאמין שזו חברה טובה שלה שהתאהבתי בה בסוף.
"ואיך התאהבת בה דווקא?" היא שאלה. וזה גרם לי לתהות. מעניין מה היא הרגישה כלפיי אי פעם.
אני זוכר שבהופעה הזו בקולטורה על החודש הראשון עם נופר היא שאלה אותי - אתה באמת לא מתכונן לבגוד בה?
אמרתי שכן. אני לא הולך לבגוד בה.
בערב הנ"ל לא בגדתי בנופר.
השאר היסטוריה מכאן ואילך.
*
השם הזה גם פתח לי את המודעות לשני דברים בקשר לדניאל ונשים.
האחד, שדברים יכולים להיות נורא מצחיקים. כמו באותה הפעם שהוא היה אצלי, היא הייתה אצלי, אני והיא מתחת לשמיכה על המיטה, שכובים, ואני עושה לה דברים נעימים, דניאל קולט, מחייך, וזורק עליה כל דבר שאפשר, עד שהוא פוגע במקום מאד רגיש עם שנאי.
עד היום כשמישהו אומר לידנו "שנאי" אנחנו נקרעים מצחוק ומודים לאל שהיא לא באמת זרקה את הפנס שהיה לה ביד.
השני הוא שבגלל שאני ודניאל כ"כ דומים, יוצא לנו לא מעט פעמים לעשות כמעט סוויצ'ים עם הנשים שאיתנו. אלו שמכירות אותי מדי טוב פ תאום מכירות אותו, והשוני אבל הדמיון הזה ביני לבינו מושכות אותו אליו כמו עש.
וההפך.
וההפך שוב.
וההפך שוב שוב.
כשכל אחת לומדת כמה זבל ובנזונה האחד או השני.
עם יודפת זה היה מצחיק. הלכנו באחד הרחובות ושאלתי אותה על טיב היחסים בינה לבינו. "אני פשוט אוהבת אותו, צרי. מה אני אעשה." - על אף שזה לא היה במפורש, זה הרגיש כמעט כמו "אתה הזונה שלי, והוא האהבה האמיתית." - ואז הרגעתי את עצמי מתסביכי הוליווד מיותרים והבנתי שבעצם, לא, לא, למה לעזאזל לבזבז על זה זמן.
והלכתי להתאהב בנופר כמה חודשים אח"כ. או שנים אפילו.
כן, אפילו שנים.
זה היה לפני שהייתי בן 16.
בסביבות גיל 16 למדתי על שני דברים מדהימים מאלו.
שתיים, בעצם. שלכל אחת מהן אני חייב יותר מסליחה.
יותר נכון, מי שהייתי בגיל 16 חייב סוג של סליחה.
כי מי שהייתי הייתי.
ככה הייתי.
ככה רציתי להיות. כך היה טוב לי, וללא מעט אחרים סביבי.
אבל זה לפעם הבאה.
הפעם הזו, השם הזה, יודפת, התימניה הפריקית הקטנה שאין לי מושג איפה הכרנו, ויש לי רק זכרונות של לילות תשוקה כמעט ובנאליים (אך איכותיים להפליא) - יהיה הסימון לאותה תקופה, תקופת זוהר מדהימה, בה הכרתי חצי עולם ואחותו.
בה התחלתי להבין שניצחתי את אותם שדי ילדות קטנים, שאמרו שלא אהיה לעולם עם אישה.
יאפ.
ניצחתי אותם היטב.
אבל אני לא מתגעגע כלל.
יש לי את כל מה שאני צריך עכשיו.
ואני מאוהב כ"כ עכשיו,
שאין צורך בגעגוע.
ועכשיו סיפור אחר.
אף פעם לא האמנתי למיתוס שמקום גאוגרפי אחד, בסיס צבאי אחד - בה"ד 1 - יכול באמת לשנות בנאדם מכף רגל ועד ראש.
התוודעתי שזה נכון ולא נכון. שזה שניהם יחד.
היו לי יותר מדי שיחות עם פוצי בנוגע לזה. בנוגע לשוני המטורף שאנשים מסויימים מקבלים. כאפה כלשהי, בתודעה שלהם, בתפיסה שלהם - בדרך שלהם להבין את העולם ואת עצמם, את אלו שיהיו פקודם (אחרים) ואלו שיהיו מפקדם (גם אחרים) וכד'. מילים פשוטות. דברים קטנים. נהלים. נוסחים. רעיונות. חופש דיבור.
אני חייב להודות. הקצין הראשון בסדיר שפגשתי לא היה אדם רע בכלל. ודים קוטין קיבל לא מזמן מצטיין חטכ"א ובאופן כללי הוא אדם מבריק, מעניין, אינטלגנט, מצחיק, חברי אך מקצועי למהדרין. מופת.
היום, כשצעירות מחינוך הגיעו, ואמרו ש"קצין לא יכול להיות חבר" אני ואריאל, הצבענו על ודים יחדיו ואמרנו "הוא הוכחה חיה."
צחקתי ואמרתי לויטאלי, "תלמד ממנו, מותק". בתגובה ויטאלי לא הגיב בפרצוף ופשוט שאל - "יש לך זמן לקשקש עם בנות כשיש לך עוד עבודה?"
צפוי כ"כ.
ויטאלי לפני קק"צ היה קמ"א כמו פוצי. זכרתי אותו תמיד עם השרוולים עד הסוף, קצת רועד, לא מוזר. איש מגניב. חנוני אבל בחור מגניב באמת. המון על מוזיקה דיברנו. על הרגשות שלו, כמה פעמים. הוא היה מדבר עם אריאלוצ'ו על פאגין גונזאלס ומה לא. על הררי שטויות ודברים חשובים ומגניבים שלא באמת קשורים לצבא. והוא אף פעם לא היה לחוץ. היה מסביר.
ואז הוא נעלם לחצי שנה. קק"צ. ויטאלי יוצא לקק"צ. איזה יופי, ויטאלי יוצא לקק"צ. וכבר התגעגענו. הוא היה הבחור הכי מצחיק בעולם לרוב. זרם כ"כ טוב, וכ"כ אהבתי להביא לו פתי-בר כדי שיאכל קצת, שיחייך. ואיך הוא חייך. כזה אדם נשמה. כזה אדם..
"ויטאלי, מה קורה איתך?"
-לא מגיב-
"תשמע, אני יודע שאנחנו לא באותו מדור, אבל אני טיפה דואג.."
"עזוב, צרי, יש לי קצת עבודה.."
ונעלם.
אולי זה בגלל דניאלה, אני לא יודע. אני זוכר שכמה ימים אח"כ השארתי לו חבילת וואפלים על השולחן והדבקתי בסלוטייפ על הצג מחשב שלו -
"ויטאלי! תתחיל לחייך כבר, חתיכת צהוב! אוהב אותך כמו אח, צרי."
הוא חייך קצת. אבל לא ידע מה להגיב.
"בוקר טוב ויטאלי."
"...יש מצגות להכין, וגם הכש"מ אל תשכח, וקיצר, דניאלה ביקשה שתשלח לה את ההתייחסויות למצגת האחרונה של חש"ן, הרמ"ח צריך את זה...."
עוד כל מיני שטויות.
בלי בוקר טוב.
ככה זה כבר כמה חודשים.
ואני דואג לבנאדם הזה.
אני דואג לאדם שבתוכו.
זה למה הכנתי מצגת, אז, אולי אני אלבין אותה ואביא ואתן לכולכם להוריד - "התפתחות הסטיבי (כינויו של ויטאלי)". מעין מצגת פארודיה צבאית על זה שנעלם לו החיוך. אחרי שהראתי לו את זה הוא אמר שהוא לא איבד אותו, פשוט יש לו המון עבודה וכשהוא מתרכז הוא לא יכול ככה, נו, וזה..
אין לו תירוצים.
ביום ראשון האחרון נתקעתי יחד איתו, יחיד בענף אם לא במחלקה, עד 19:32. מצגות, כרגיל. והכש"מ. ו7,000 דברים אחרים.
הספקנו לדבר. על כל מה שהלך לו בהכנה .ועוד כל מיני דברים. ויטאלי הוריד את הדרגות, מטאפורית. נרגע.
אבל כשהיום, בבוקר, כשהוא מנסה להסבי רלי בצורה לא מובנת לחלוטין על איזו טבלה שהוא רוצה אני לא בורח מלצעוק עליו "כשתתחיל להסביר כמו בנאדם, אני אעשה כמו בנאדם!" - צהוב. אותו ואת דניאלה כבר לאט לאט לא סובלים בענף. ועכשיו כשדגנית, הראש-ענף, בחופשת לידה, ודניאלה לבדה..שולטת..
המפקדת שלי..פני החיוך (הצבוע כ"כ) הזה..
והוא..
יש לי מחר המון עבודה.
לפחות יש זכרונות להתרפק עליהן.
ומורה חדש לפיתוח קול ביום שני הבא.
ושני תלמידים חדשים.
ותלמיד אחד שיחטוף מכות.
ועבודה (חזרתי לברמן) ביום חמישי.
והופעה ב6.6. ובסמילנסקי. ואולי נארגן עוד אחת בקונסרבטוריון. ואולי גם בקהילה שוב, רק שלי, על הפסנתר למעלה.
ואולי.
ואולי.
וחגית צריכה לדבר איתי מחר על תפילת נוער מאגניבה ביולי.
וצריך לסיים לארגן את המסיבה האירית.
ולהקליט עם הלהקה.
ולעצבן את נור.
:)
כמו שאתם רואים,
למרות שטוחנים אותי במשרד,
הם לעולם לא ינצחו את צרי.
אהבת עולם,
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
