| 5/2009
עוד הרהורים - למה הריון של בעלי פיגור הוא פסול בעיני
כן, כותרת קשה. אצלנו היא מציאות.
שוב כמה רגעים טובים ודלים לכתוב פוסט, להוציא עצבים, ולעבוד על הפסיכומטרי. אין מה להגיד. הכיתות של הבוגרים זה פינוק במקרה הזה - אני רק עוצר כאן מדי פעם כדי לפזר הפגנות, אלימות, ונסיונות כיבושים של כסאות שלא שלהם. בעיקרון, הם או לומדים, או משחקים, ואני לא צריך לעזור יותר מדי - כי הם כבר בוגרים. תיווך רק יאט אותם. יופי טופי לי.
אז יש לי זמן להזכר כאן בעצם במקרה של אותו א'. א' הוא ילד כאן. א' הוא בין הילדים היחידים שאני לא מצליח לאהוב ממש. כלומר, אני כן, אבל הוא בלתי נסבל. בעליל. הוא בא מוזר לביצפר, לא מוכן ולא מאובזר, לא נקי ולא מצוחצח. למעשה הוא לא מתקלח במשך חודשים. שלא נדבר על עוד כמה דברים, נטולי כל הגיינה או אנושיות. וכמובן ששום דבר בזה לא אשמתו.
אבל הנה תחכום שנכנס.
ה'אשמה' היחידה שרובצת היא על ההורים. הם-הם המחנכים האמיתיים והמעצבים האמיתיים - אנחנו רק עוזרים, כמה שאפשר.
הנה הוא, משחק בפאזל. ואני יכול להגיד בבטחון חלקי, שיש סיכוי שהוא אולי פותר את הפאזל הזה טוב בעצם מההורים שלו. כי כאן קבור הכלב.
גם ההורים שלו עם אייקיו פחות מ-70.
א' הוא לא היחיד שהכרתי שנתון למצב הזה. גם ש', ילד בכיתה א' אצלנו, באמת ילד מתוק - כבר יותר מתוחכם מהוריו. זה הצד האפל של "קוראים לי סם". הילד לא נורמלי ומתוק ובלונדיני ויפה כמו אלי של סם, לא. הוא בדיוק כמו סם, רק טיפה יותר מתוחכם. וסם הוא לא אבא דואג מהאגדות שרק רוצה באהבת בנו, לא, סם הוא אבא עם אייקיו 70 שמכה. הוא יחד עם אמא עם אייקיו בסביבה הזו עם יציאות נוירוטיות וגרוע מכך. אז א' וש' אף פעם לא באים מוכנים לבית הספר, ותמיד באים עם תלבושת לא נכונה, או שאין אוכל בבית, או שלא מבינים את האישורים שמביאים, או שלא באים לימי הורים, ולא מביאים בזמן, ולא עובדים על מה שצריך בבית, כן הלאה.
וכך הימים של א' וש' עוברים. בין בית ספר לאנשים כמוהם, להורים שהם כמוהם. לכאורה, איזה יופי - העולם הוא בועה של תמימות נטועה בפיגור הזה, שלצערינו אופף אותם.
אני מביט ונעצב וכל ליבי דמעות על שתי הנפשות. אני חושב לעצמי ומדמיין - אחרי שאני אעזוב את הבית ספר הזה - מה יהיו חייו? איך הם ימשיכו? לאחרים כאן משפחות חלקן תומכות חלקן תומכות, חלקן אוהבות ומקבלות חלקן פחות אבל הן לפחות די נורמליות. משהו שיזרום ויגן עליהם, מכל מה שבחוץ. אבל משפחה שהיא בדיוק חסרת אונים כמוהם - איך הם יוכלו לשרוד?
הרי משרד הרווחה עוקב אחרי זה, שעל אחר שעל, שנייה אחר שנייה. בשלב מסויים יהיה קרע, קרע כואב לכולם, ואיך ההורים יצליחו להתמודד עם האבדן החלקי, ואיך הילדים עם הבלבול זהות הנוראי הזה - שאם דופקים להם אפילו שבריר מהשגרה הם משתגעים, אז את היחידה ההורית שלהם? - ואיך המערכת תתמודד עם דבר כזה.
אז כן, במקרה הזה צריך לחוקק חוק שאסור לאנשים סתם להביא ילדים לעולם. אסור לאנשים עם אייקיו כזה גבולי, שישנה סבירות גבוהה (!) אפילו בלי מיפוי גנטי להבין ולדעת שעתיד להיות להם מפגר כצאצא, להביא צאצאים כאלו. זה פשוט נוגד את ההגיון. אתה לא יכול, בגלל הרצון שלך, לדפוק לאחרים את החיים באופן מוחלט שכזה.
אז כן, זה אומר למנוע זכות בסיסית ביותר - הזכות לרפרודוקציה - מאותם מעוטי יכולת, שאולי אין להם יותר מדי נקודות אור להיאחז בהם. אפשרי, נכון. אבל זו זכות שמביאה אחריה יותר מדי כאב. יותר מדי.
*
באותה הזדמנות, אם הייתי יכול לעשות את הבדיקות היחסית-מסוכנות-והיחסית-לא-מוסכנות של בדיקת מי שפיר ולפניהן כדי לקבוע האם הצאצא עלול להיות בעל תסמונת דאון - וכתוצאה מכך לבצע הפלה - כחוק בל יעבור, הייתי עושה זאת.
לשום נשמה לא מגיע גוף פגוע ופגום, שחי חצי חיים. אז כן, חלקם מתגברים על זה באופן חלקי. אבל לא, לא לכולם. ולא, הם לא שווים לנו. הם שונים - הם מדהימים, ומיוחדים באופן כ"כ יפה בדרך שלהם - אבל לא מגיע לאף נשמה את הגוף הזה. אני מצטער, פשוט לא.
*
הם באמת נפלאים. אני באמת מאוהב בהם. מגיע להם לחיות בכבוד. אבל לנשמות הבאות בתור לא מגיע גוף כזה. הם סובלים, וכואב להם, ומי שלא סובל ולא כואב לא בעל מספיק יכולת כדי לקבוע את המצב הזה. וזה אף פעם לא טוב.
תגידו לי בעצמכם שלמישהו מגיע גורל כזה. בן כזה, בת כזו, אח כזה. להיות אחד.
פשוט לא, אני מצטער - מאוהב בהם - אבל פשוט, לא.
שנזכה לבשורות טובות,
אהבות עולם
צרי.
| |
הדברים הקטנים.
כשקצת מבולבל או קצת מחליקים, כשקצת לא בטוחים במה שקורה, כשמתעסקים יותר מדי בשטויות קולוסאליות (כמו רוב הפוסטים האחרונים) ולא מתרכזים באמיתות הקטנות - תמיד טוב לעשות רשימה קטנה לעצמך, של כל הדברים הבאמת אמיתיים והבאמת יפים:
חלוק אמבטיה תכלת, His's, יבש אחרי ששמש צהריים הכירה אותו כמעט כמו הגוף שלי. תודה לנסיכה על זה.
*
אחרי חיפוש ממושך ובלבול, סבון SPA (תרמי?) של Palmolive. ואחד התענוגים הגדולים. כמו כן, Wash או משהו כזה של ניטורוג'ן. שוב תודה לנסיכה.
*
קפה שחור עם הל, על הפינג'אן. לידו, כוס תה עם הרבה מאד נענע וקצת קמומיל.
*
חתלתול ספק נקבה ספק זכר שמגרגר יחד עם זה שהוא ישן איתך, כרית ליד כרית.
*
בוקר מלא אור, שמתחיל בשיר שאני בוחר אותו, בווליום שאני בוחר אותו, מתי שאני בוחר שיתחיל. ואני אשכרה מתעורר.
*
וופל בלגי, חביתה מתובלת עם נקניק או עם גבינה, סלט ליד או איזה טוסט עם גבינה / נקניק בהתאמה לכשרות הדרושה (שמדי פעם, אני מודה, נשברת).
*
לצאת 5 דקות לפני, לחזור 2 דקות אחרי הזמנים הקבועים המשוערים.
*
תפילין, מקלחת, קפה, ולפעמים כושר על הבוקר.
*
תוף פריים שאני עדיין גרוע עליו.
*
שקט. אמיתי.
*
קורס מצחיק בטירוף שבאמת גורם לי בפעם הראשונה בחיים להיות כמעט טוב במתמטיקה ולא רק אבוד לחלוטין בין נבכי המספרים המשעממים והבנאליים.
*
חומוס ביתי, שאנשים אוהבים.
*
מינוס פסיכי שעלול להיות מכוסה ע"י חסכונות לא פחות פסיכיים שבכלל לא שמתי לב שחסכתי.
*
פארק ירוק ויפה שכ"כ סותר את המוניטין של השכונה שלי, ממש מעבר לכניסה לבניין.
*
שכנים הונגרים חירשים שלא שומעים את כל הרעש והבאסים. מתחתם - ראש ועד בית שהתיידד איתנו.
*
שותף מקסים.
*
הרבה יותר מדי עציצים. ובקרוב - בזיליקום. בדיוק מה שחסר לי.
*
המרפסת. עכשיו היא שייכת בלעדית לגוסטי/סבטלנה/צ'אי/מנפרד (!?!?), אבל גם ממנה נפלא להניח תפילין ולהודות.
*
לברך "שככה לו בעולמו" על כל אישה ברחוב, כי אפילו האישה המכוערת ביותר כאן היא פשוט יצור יפה, וגם הילד הכי מכוער הוא הילד הכי מקסים, וגם התינוק הכי מעוות והילדים שלי הם פשוט.. יפיפיים.
*
כי מנגד לכל הזבל הקולוסאלי הנפלא הזה, שקשור בצבא ובחינוך, בליברמן וחוקים ושטויות והנפצות - יש אמיתות קטנות שקשה לשבור, אמיתות קטנות חשובות מהכל.
*
את, יפה שלי.
*
כל מה שקורה, ועל הכל - מודים אנחנו לך. אין אנו מספיקים.
-*-*.*-*-
אהבות עולם,
צרי.
| |
"כה אמר הדוד" - על הצעת החוק החדשה של ישראל ביתנו
אור פלורוסנט מנצנץ. חושיי הקהים מדמים אותו לצפצוף עמום. בעצם זו איננה סינתיזה חושית – ישנו צפצוף עמום ברקע. הבלבול המתמד הזה בין חשיכה לאור גורם לזיכרון שלי לחיות באופן.. אני לא מצליח למצוא לו מילה עברית.
Vivid. זו המילה שעולה לי לראש. בין המילים היחידות. אני מצליח להתבלבל. שולחן. שולחן קטן, שלוש רגליים קטנות. אני חושב שהוא מעץ, או מהפולימר הזה שהכינו ממנו שולחנות בית-ספר יסודי. המרקם שלו נראה כאילו עבר הרבה דפיקות לאחרונה. הזיכרונות כאורות, כהבזקים של מצלמה.
הבזק.
אני יושב להנאתי בחדר מחשבים של בית הספר ופתאום מישהו נכנס. שני עולים ישנים מרוסייה, כאלו שעברתו את שמותיהם אך לא מהססים לקלל ברוסית, בעלי גוף גדול שואלים את האחראית לידי מיהו פלוני בן פלוני. הן מצביעות עליי. אתה פלוני, לא? מה כבר מחפשים אותי שני אנשים במדים שחורים. "כה אמר הדוד," הם מזמרים לי, "כה אמר הדוד."
החיוך הרגוע שלהם ליווה אותי תחילה ברגיעה ובנועם מחוץ לדלת. "אתה יודע," הם אומרים לי, "כמו שזה נראה אתה לא.. איך נאמר את זה.."
-"נאמן."
-"כן, לצערנו הרב, אדוני," באותו מבטא רוסי קריר אך מלווה בחיוך, "אתה לא ממש טיפוס נאמן. יצאת מהצבא בצורה לא חוקית, אבל המשכת לנהוג, ורחמנא לי'צלן, להצליח בחייך? משהו פה לא בסדר. בכלל. לא ראינו אותך באסיפות, לא ראינו אותך רושם בפייסבוק - הידד לדוד! - או כל סיסמא אחרת. משהו פה לא בסדר, בחור."
-"משהו בהחלט לא בסדר." ענה לו השני.
-"אנחנו נאלץ לבקש ממך לסור עמנו לתחנת המי'פלגה, לתחקור קצר."
לא ידעתי מה לענות. לא ניסיתי לענות.
הבזק.
"נו, בחור, על מה נפל הפור?"
זה קדם לטריקת הדלת. מגפיים מתופפות מקצב Grave עצבני על הרצפה הקפואה. תחושות של ריח קופצות אליי. דם קרוש. כמה טעים.
דממה לכמה דקות.
אני עונה לו במצמוצים.
"אתה עדיין לא אוהב לדבר, או לחתום על ההצהרה שאתה צריך לחתום עליה, מה? אתה לא אוהב כנראה את המדינה שלך, מה?! תצהיר! תודה! תחתום!" – הוא המשיך והמשיך במשפטים כאלו, צועק וצועק חזק יותר. פתאום בעיטה נוספת. לא כל כך פתאום. זה בנוהל. "כה אמר הדוד!" הוא צועק ובועט, "כה אמר הדוד!"
הבזק.
בניידת הסטירות היו ספוראדיות. כנראה בגלל שאני לא ממש דובר את השפה שהם דיברו. לא הצלחתי לזהות אפילו איזה ניב זה. אולי הייתי מבולבל מדי. מה כבר עשיתי היום חוץ מלשבת ולהבריז קצת מאחריות וחצי שהייתה עליי, לעזאזל.
בתחנת המפלגה על הדברים נשפך אור חלקי. למעשה, בגלל שאני בעל בלוג כלשהו, שמתנגד לצבא חובה, פלורליסטי, ומתנגד למדינה יהודית-דמוקרטית לפי חזון המפלגה, ותוך כדי כך – מפרה את מילת הדוד. הרי אסור להפר את מילת הדוד. הדוד תמיד צודק. הדוד תמיד אוהב.
הפקיד הקטן והעייף החתים אותי על כמה טפסים. איש גדול עם עיניים בהירות ותספורת מגולחת, וסימן מוזר של סיטרואן על המרפקים שלו צווח עליי לחתום מהר. בסדר, נו, בסדר, כמו ביטוח לאומי או הבנק, מה כבר כתוב שם?
הבזק.
שקשוק קטן מזכיר לי את הטירונות. אלוהים, איזה כיף כבר לא להיות שם. בעצם, מה כ"כ כיף לי עכשיו? עכשיו שוב יש לוע של רובה מול הפרצוף, ואני לא ממש מנקה נשק. למעשה, אני כנראה הופך להיות אותו איש קרטון.
"אז מה אתה אומר כבר, חתיכת בוגד פוסט-ציוני-קונסרבטיבי-דוחה שכמותך?! פרזיט חברתי שכמותך! תתוודה! תתוודה!"
אני לא יודע אם זה בהזיות או במציאות, אך אני מתחיל לשמוע שוב מיסות של אוטו-דה-פה בראש שלי. Que I peccate, padre? – לא כך אומרים את זה בלטינית. אני מנסה להזכר.
"peccate.." אני לוחש לאיש עם האקדח והמגפיים והצעקות.
הוא מכה אותי עם הקת.
אני משתדל לנשום.
אני שומע קליק קטן.
"לפי פקודת הדוד.."
נ.ב.
אם יש ארמז לגזענות כנגד עלייה רוסית או משהו כזה שנלמדה, אנא התעלמו ממנה ודעו שלא התכוונתי לשום ביטוי גזעני כלשהו.
סה"כ סיפור גרוע (אני ממש לא משהו בפרוזה) אבל הייתי חייב להוציא את זה, ולו רק שאם עכשיו הייתי מתחיל להעתיק מסלוז'ניצין (מומלץ, במיוחד הפתיחה ל"ארכיפלג גולג") - לא הייתי טועה מהמציאות שעלולה להתרחש כאן בקרוב.
בוא נקווה שהסיפור שלי לא יהיה אמיתי בקרוב.
שנזכה לימים של שלום,
אהבות,
צרי.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
