השפיל, צורה מס' 7?

1.

"אני מתגעגעת לרעש של המקרר."

"אני לא."

"אני דווקא אוהבת רעשים מונוטוניים חוזרניים."

"נפלא, אני אתחיל לשים לנו בפלייליסט דארק אמביינט יותר קבוע"

"בכיף, אני אוהבת."

"מה. אני פותח עכשיו פוסט על הדברים האלה שהופכים אותך לעוד יותר מושלמת"

"אז בוא נשדרג את זה"

"איך?"

"בכיף, אני אוהבת שאתה שם דארק אמביינט, אז שים ואז נרד לך."

2. 

3 בבוקר. הרבה יותר מדי אלכוהול ועשב שדה.

"מה אתה חושב שאתה הולך לעשות?"

"ללכת לישון, אני קם ב-7"

"אה, לא אתה לא"

"אני צריך להרצות אבל"

"נכון, אבל זה לא אומר שאתה צריך ללכת לישון."

"כלומר.."

"מה נראה לך? יאללה! לעבודה!"

3.

"מתי אתה כבר מביא את הקלידים שלך? אתה לא מבין כמה אני רוצה לשמוע אותך מנגן כבר."

4.

*לייק על כל שיר שאני כותב בפייס*

5. 

"אתה המניעה הראשונית, השניונית והשלישונית שלי". היא מחמיאה לי באפידמיולוגית. SHE REALLY DOES LOVE ME

6.

"יואו איך בא לי את הרוגלעכים של אומי.."

"אז בוא נצא נקנה אותם"

"אבל הם לא טבעוניים, והם בבאר שבע"

*בודקת מתכון באינטרנט*

*מכינה BATCH של רוגלעך טבעוניים לשבת תוך משהו כמו שעתיים*

7.

"בא לך שנראה דוקומנטרי ונרדם?"

"בא לך שאני ארד לך ותרדם?"

אלוהים,

היא כ"כ, כ"כ יפה.

כ"כ, כ"כ, כ"כ יפה.

עד שאין לי דבר לעשות מעבר ללהתמוגג,

כל רגע,

כל בוקר,

כל לילה.

אהבותעד

צרי

אם יגזר על ישרא מוות (כלומר, מתי ש)

אני חושב שלא אגבה אותו.

יש לי כאן מידע של מעל עשור.

עשור שרציתי להוריש לילדים שלי, בצורה הזו - כבלוג. לא כHTML לבדו או כWORD, ואני לא אתחיל להשקיע  עכשיו מאמצים להחליף הכל.

זו כל בחרותי כאן, כל התבגרותי.

מהרגעים האמצעיים עד סופיים של התיכון (כיתה י', לקראת סופה) ועד.. תואר שני.

כולל כל התיכון, ההמתנה לצבא, הצבא, היציאה מהצבא, השירות הלאומי, השנה עם האוטיסטים, תואר ראשון, תואר שני.

כמה וכמה אקסיות, כמה וכמה סיפורים, כמה וכמה התמוטטויות, כמה וכמה הכל. שירים, סיפורים, הזיות, דברים טובים ודברים פחות טובים וכל דבר אחר.

לא רוצה לגבות אותך לאיזה שקר.

לא רוצה להאמין שהתקופה הזו באמת תגמר, אבל אם כן - כמו כל ההיסטוריה הזו - שתקבר.

ואאלץ למצוא מקום אחר, קהילה אחרת, להיות בה צל, להיות בה צלקת - יחד עם צלקות אחרות.

ואכן, מאחל קארמה נוראית לחבר'ה מנענע10. שיגיע את שיגיע להם, להרוס לאט לאט ובשיטתיות קהילה נהדרת ואוהבת באמת, של ילדים ונערים ונערות ואנשים מבוגרים, ושרוטים, ומצולקים, ומתאבדים, ומתחדשים, ואנורקסיות, ודפקטיביות וכל דבר.

ואם הקהילה הזו תגמר כל הקטע הזה של הבלוג הזה, והאחרים, ייגמרו.

שיהיה.

נמצא דרך אחרת להיות מתועדים.

אבל את גיל ההתבגרות לא אקבל חזרה. הוא ייאלץ להחרט.

בסדר, נראה מה יהיה.

אני לא אופטימי, אמנם, לא בהקשר לזה.

עצב.

אהבות עד

אוהב תמיד

צרי