השפיל, צורה מס' 7?

פוסט קודם לא כוון כלפי מישהי, או הקולקטיב של כל הנשים שיצא לי להפגש איתן בצורה כזו או אחרת.

הוא כוון כלפי פסיכופתולוגיה של עשרים אג' לערך, או נסיון אוטופסיכותראפי פשוט וקל שדווקא עזר מאד.

בשביל מה יש בלוג אם לא בשביל זה?

השבועות האחרונים כהרגלם עומדים בסימן טירוף. עתה עם ההפקה השנייה של הבנות מתאטרון, גם היא בתשלום, ואפילו מהר ויעיל יותר. 

עכשיו מתחילים שגרת בוקר עם מיק' שלי.

שיהיה לכם בוקר נפלא יקיריי.

אני לוקח נשימה עמוקה וארוכה

לפני הטירוף האחר החדש - 

להכנס לשנה א'

במקום שונה בתכלית

מהכל.

בוקר טוב.

ותמיד תהיונה אותו הזבל.

נשים.

מגיל 15, עד עכשיו, ברצף בלתי נפסק, התמכרות.

הכל יצא, מתישהו, בדמות אלבום או ספר או שניהם או יותר מזה.

הכל יצא ואני אספר כמה שכולכן אותו הזבל. תמיד הייתן, תמיד תהיונה.

אתו, הזבל, בדיוק.

כמה שתנסו להגיד אחרת.

כמה שתנסו להגיד - אנחנו שונות.

אעלק שונות.

אתן אותו הכוס המקראי הנפלא, אותו גלגול נשמות מדהים של לילית שחוזרת על עצמה כמו המהלך ההרמוני המפורסם של ויולדי.

אני לא באמת סובל אתכן, לא עכשיו.

אני רוצה לברוח ממכן, ולא מצליח.

מדי פעם אני מוצא אחת ממכן, אחת, ואולי אני משלה את עצמי - שיודעת מה אני מרגיש, או מרגישה אותי, או לפחות כך אני מדמיין.

משלה את עצמי, כאמור.

ובכל זאת.

אתן אותו הדבר.

תבנית חוזרת על עצמה. אסטרוגן וזוג שדיים בגודל אקראי.

מבט אקראי.

הכל אקראי אך אותו דבר.

אני רוצה אתכן לא מתות, ולא חיות.

אני פשוט רוצה את עצמי רחוק ממכן.

ללמוד איך להגמל מהמגע, מהנשיקות, מהאהבה, מהחרא שאני מטפל בו שקשור אליכן.

להגמל מההתמכרות הזו, לנשק את הפצעים שלכן.

זונות.

כולכן כ"כ קלות להשגה, כולכן מתות אפילו בלי טיפה של כהל. כולכן זונות. יותר גרועות מאיתנו - מהסיבה הפשוטה שאנחנו מודים, מודים בזה שאנחנו זבל. זבל מוחלט.

גם אני, אתן יודעות. אני? אני זבל. אני בגדתי, אני שיקרתי, אני איכזבתי, שברתי לבבות, זיינתי את הצורה, עשיתי דברים דפוקים לגמרי.

עשיתי, אבל אני מודה. אני? קל לפיתוי, אני. כמה שאני אינטלקט קל מאד להפיל אותי למיטה. צריך לתת לי תירוץ טוב.

אבל אני מודה בזה.

מתישהו יקראו כאן בנות 17 שאתמול גילו את זה שהן פמניסטיות אעלק ויגידו לי כמה שאני טועה.

בטח טועה, ילדות, מה אתן יודעות.

מאידך מה אני יודע.

אני יודע שאני לא כועס על אף אחת או אחד, לא מאוכזב מאף אחת. ממשרד הבריאות והרווחה אולי כן. גם ממשרד הביטחון, אבל זה עסק אחר ולא רלוונטי.

רלוונטי הוא שאתן עדיין תהיו בזויות בעיניי.

עדיין תהיונה, זונות. לא יותר מזה.

כמה שזה פשוט.

פשוט לשנוא אתכן

ולא להתמודד עם תסביכי אמא וטירוף, לא להתמודד עם עבר עשיר בהחלטות נכונות ולא נכונות, טעויות ומעשים טובים שעלו לי בהרבה יותר מדי אנרגיה.

ובכל זאת, 

אני רוצה לצעוק

שתעזבו אותי

בשקט

תברחו ממני

אל תהיו קשורות אליי

איזה רוע אתן קושרות אליכן

מפתה ענק, פסיכופט, וכן הלאה.

תמותו.

רק תברחו ממני.

לא כדאי לכן.

אהבות

צרי

אז כל ענייני "דף בולע",

וענייני הקהילה,

ו-וועד העובדים של אלו"ט,

והלהקות, ההלחנות המקצועיות, והפרוייקטים הגדולים,

והכושר, יוגה, שחייה, טאי-צ'י,

והטיפול הפרטי באוטיסטים ומה לא,

וכל

שאר הדברים

הטובים

והפחות טובים,

כל שאר הדברים שחלמתי עליהם,

הניקוד לספר הביכורים הראשון,

הופעות מחודשות של "צרי", לייב-שוב,

לימודי השפות, השח-מט, ומה לא,

כל זה,

וכל החצי הראשון ולא השני של הזהות שלי,

הכל יהא בעיתו.

ובינתיים?

מ22.8 כנראה ואם לא מה-22.8 אז מאוקטובר..

3 שנים של קריעת תחת שעוד לא הכרתי.

Hell yeah.

קריעת תחת באחד המקומות היותר יפים שיש, בקמפוס נפלא באווירה טובה, כנראה שגם שם אני אלמד עם עמית חוגג (#@%^). כאילו שכל השטויות בגיל העשרה והשירות הלאומי המשותף לא הספיק. חה : ).

מרכז תעסוקה מלא באוטיסטים כולל צמוד אחד משלי, דירה עם השותף הכי מקסים בעולם, צי של תלמידים ותלמידות פרטיים (ופרטיות, לבנים ולבנות, קוקסים וקוקוסות..), הרכבים ואופציות, איש אחד נפלא להקליט איתו הכל בערך, קשרים מתים וקשרים חיים, חלומות אינספור, קהילה קונסרבטיבית שאני שם ומותג בה, זיכרונות, חיים שלמים.

במשך שלוש שנים הולכים להיות בצד. וזה לא צבא, שאני לא בוחר - ושגם בסוף לא קרה. לא. 

זו בחירה מוחלטת שלי. בחירה להיות תזונאי, ורחוק מכאן. רחוק מאד. רחוק כך שאוכל להתנתק מכל הרוע וגם מכל הטוב שבכל זאת קיימים בהרמוניה כלשהי פה, רחוק כך שאוכל לחוות דברים שלא חוויתי.

להיות תזונאי. בקושי בן 25-26 להיות כבר עם מקצוע, עם התחלה של משהו. נכון, תואר ראשון בכל דבר לא מבטיח הכנסה של מליון ש"ח אם בכלל - זו החלטה אחרת שצריך לעשות. אבל זו קריירה, וזה עולם שאני רוצה להכיר. להציל איש או לקדם אדם, בדרך אחרת, שאני יודע שהיא רלוונטית מדי. אחרי שכבר הוכיחו, יותר מדי, כמה שתזונה היא אולי המרכיב הכי קריטי בבריאות שלנו. ואני הולך לעזור לאנשים לקבוע את זה לעצמם.

שמעתי מהמנהלת כאן שהתזונאים של המית"לים ושאר המסגרות לא יודעים לעבוד כמו שצריך עם המנהלים, ובכלל, עם הרעיון הזה של מית"ל והמגבלות.

אני חושב שכאן אני אוכל לעשות שינוי. נלמד, ונראה.

אני אוכל לעשות שינוי בכל מקום אליו אני הולך, כשם שאני עושה עכשיו.

אני יודע שאת הסטאז' אני רוצה לעשות בסורוקה, על אף פי הכל. עוד 3 וקצת שנים לחזור לכאן. להכל. את מה שצריך לעשות, לעשות. את מה שצריך להחיות, להחיות. ויאללה.

אבל לעשות את זה כשכבר יש לי מקצוע, ורעיון - באיזה עיסוק פרקטי אני אעסוק. ובמיוחד, כמו שניטשה אמר - שיהיה למה, כדי שאוכל לשאת את כל ה"איך" שיבואו וייערמו. שיבואו הקשיים. עבדתי במשך השנתיים האחרונות עם אנשים שמתגברים על דברים שאני בחיים (בע"ה) לא אצטרך להתמודד איתם. ופאקינג אכלתי את זה, אכלתי את זה טוב.

ב-כיף.

אז יאללה בראבק אנשים, רעל בעיניים.

אני אהיה פאקינג תזונאי, אנשים, פאקינג תזונאי. אני אהיה הכל, אנשים.

לנשום עמוק ויאללה.

אהבה רבה

צרי