השפיל, צורה מס' 7?

ללמוד כימיה בתיכון בכל זאת.

ללכת לטאי צ'י בגיל 13.

ללכת ללמוד רייקי בגיל 19.

לארוז פקלאות ולעבור לתל חי.

לקחת את הטרמפ עם אסף.

לקחת את טל טרמפ להביא את המפתח מאמא של הבעלת בית שלה בזמנו.

להוסיף את שחר לפייסבוק סתם.

לשאול את סופגי אם הדיסק שלי אצלו במקרה.

לשלוח לה הודעה בפייסבוק בלי שום בושה אם היא מוכנה לביים אותנו.

להסתכל על חלי, להתפעם, לקחת את המספר, לעבוד.

לחפש בגוגל "דרוש מתמלל".

לשלוח לכולם את הדף הזה של "רוצים את השיעור הזה מתומלל?".

לענות לטלפון של אלון ולהגיד כן, למה לא, אני אתכן.

לענות להודעה של איתי ולהגיד, כן, אולי ניתן לכם נסיון, יא היפים.

להרים את הטלפון לערן.

לזרום עם הכל עם אסף.

להפגש עם שי (אולי עוד משהו טוב יצא מזה).

לעשות את כל הנסיעות לאורנה.

להסכים לקומבינה של יוסי עם השחקניות.

לתחזק את הבלוג הזה מ2004, לעזאזל.

לעשות את הקורס ברמנים.

ללמוד להגיד לא גם לפיתוי הכי נהדר שנפל לך מול הפרצוף.

*

וכמעט שאין חרטות.

אולי לא הייתי צריך לחזור אליה דאז.

אולי לא הייתי צריך להתחיל עם זו ועם זו כ"כ מהר.

אולי הייתי צריך להגיד הרבה יותר מדי פעמים לא.

אולי הייתי צריך לחשוב על יותר דברים אינסוף פעמים.

אולי הייתי צריך לעשות יותר שיעורי בית.

לאהוב פיזיקה ומתמטיקה מגיל צעיר או משהו כזה.

הרבה אוליים שאני יכול לחיות גם עם זה שעשיתי אותם.

והכי חשוב לזכור - 

עשיתי אינספור טעויות.

מרובן הספקתי ללמוד לפחות לקח אחד.

כבר טוב.

*

שנדע ימים שקטים.

אהבות עד

צרי

האלמנד של הסוויטה הצרפתית הרביעית במי במול מז'ור, כלומר, החלק שפותח את היצירה - היא לא יצירה קשה בשום אופן. אני חושב שילדים משנה חמישית ומעלה יכולים להתמודד איתה סבבה, ותותחים גם משנה שלישית-רביעית ובכלל. לא יצירה קשה בשום צורה. אני מנגן אותה בערך מהשנה ה.. שביעית שלי לערך, והיא נשארה אצלי לנצח. אני חושב שמאז הימים שהייתי חולה ולא הייתי יכול להתקדם עם היצירות בגלל רצפי מחלות הזויים שהיה לי, היא נתקעה שם - אבל איכשהו הסוויטה כולה נשארה איתי לנצח, ומאז אני מנגן אותה כל הזמן. בייחוד עכשיו, כשכבר בערך עשור שאני לא לומד פורמלית פסנתר אלא פשוט מנגן למעבר-להנאתי, אני כל הזמן מנגן אותה. ויש לי מערכת יחסים מאד מעניינת איתה.

אני מנגן אותה מאד מהר. ומעבר לזה שאני מנגן אותה מאד מהר, אני מנגן אותה לרוב מהזיכרון, ולכן, הרבה מזה הולך פייפן, במיוחד אחרי תקופות מבחנים או תקופות לחוצות שאין לי יותר מדי זמן לשבת ליד הפסנתר. שלא נדבר על זה שזה פסנתר חשמלי, ועד כמה שהטאצ' שלו נפלא והכל והקלידים עם פטישים וכו', זה עדיין לא עץ, זה עדיין לא פסנתר. מה שלא יהיה, המהירות, השכחה והבלאי גורמים לי להמון המון פאשלות. אבל, הפאשלות האלה הן אינדיקטור ובעצם, הן משל.

הן משל למה החלטתי לעשות היום. האם החלטתי לוותר לעצמי ולהתעצלן עד הסוף? אם כן, אני פשוט מנגן את זה עד הסוף, בלי לעבוד על הקטעים שוב ושוב. בלי לנסות להוריד את החלודה. האם החלטתי לא לוותר לעצמי, ולעבוד? אז אני מוריד קצת, או הרבה, מהחלודה. תלוי ביום, תלוי במזג אוויר של התודעה שלי. אבל ככה זה הולך כבר שנים. התמודדות אעלק-סיזיפית עם בלאי הזמן ועם העובדה שבלא יעדים ובלא מורה ובלא להקה ובלא בעצם שום דבר שלוחץ עליי או נותן לי סיבה מהותית לדד ליינים עם יצירות, אני פשוט לא עובד על יצירות (כי יש ימבה של דברים אחרים עם דד ליינים). ולכן היצירה הזו כל פעם הופכת להיות מעין בוחן מעבר קטן לעצמי. האם יש לי עצבים כרגע לפנות את היקום הזה כדי לעבוד על יצירה, סתם יצירה, שהיא לא כזו קריטית, לא כזה קשה לעבוד עליה, ולא כזה קשה לפרפקט אותה או לקדם אותה - או לא?

והרי לעצמי משל לכל שאר הדברים שיש לעשות במידה כזו או אחרת.

העיקר שיש לי זמן לשבת ולנגן, לאלתר, לנסות להלחין משהו חדש, לנסות להרים משהו.

פלוס, שבאך תמיד כיף להפוך לג'אז.

תמיד כיף לינוק ממנו. ובכלל. לא סתם רחמנינוב היה מלחין את הדברים שלו, וכותב, כשלמולו ספר קוראלים של באך. יש לזה חתיכת סיבה.

אהבות

צרי

(פתאום הבנתי שהרעיון הזה לפוסט יכול להפוך להיות אחלה פרפורמנס, בתקווה שהוא לא יותר מדי בקטיאני)

ללכת ללכת ללכת ללכת לעצור לא בעצם לא, הפסקה היא לא נחוצה, אהבה היא שם קוד לפרוצה, זונה, זונה, זונה, ללכת, לא להפסיק, לא לפסק פסיקים לא לנקד נקודות לא לגדר גדרות לא לקשור כתרים לאותיות ולא להתיימר לנשום עמוק

ו

ללכת ללכת ללכת בלי שום דבר רק האפילה יודעת מהי דרכי רק דרכי יודעת מהי האפילה אבל לא אני יודע את הדרך ולא אני יודע את האפילה והאפילה לא יודעת אותי והדרך לא יודעת אותי וכן הלאה כן הלאה רק ללכת כי ההליכה יודעת את ההליכה ההליכה מודעת לעצמה אבל אני לא מודע לא להליכה לא לעצמי לא לנכתב לא למתהווה לא לרגע הבא לא לרגע השבור לא לשבריר הרגע השבור לא לפרקטל היפה שיוצר אותי הולך הולך יוצר אותי הולך הולך יוצר אותי מתהלך נהלך שהולך אני הופך לשם עצם אני כבר לא גוף הגוף כבר לא עצם לא שם לא דבר ולא אחר מאשר פועל פועל יצא פועל יוצא התואר לפועל אני

הולך

מחפש אבא זועק טאטא טאטא טעטע טעטע טיטי טוטו אני לא זוכר את ההברה אבל ההברה זוכרת את עצמה היא זוכרת להיות אבא היא זוכרת לצרוח לאבי או אמי שבשמיים או שניהם אני לא יודע איך פונים מינית מגדרית קונצפטואלית בכלל למשהו כל כך כל כך כך כל כל כך כך כל מעבר שום דבר לא כזה מעבר אבל אני אצרח ואולי הכלום יהיה לדרך ואולי הדרך תהיה לכלום ואולי הדרך שהיא הכלום תהיה לפחד והפחד יהיה לאתמול ובעצם שום דבר לא יהיה שום דבר חוץ מהדרך והחשיכה הזו החשיכה הזו תהיה הצעקה שלי ואני אצעק חזק יותר ואצרח חזק יותר צמאה לך נפשי כמה לך בשרי אבי אבי רכב ישראל ופרשיו אבי אבי איכה איכה אבי איכה איכה נהייתה לזונה דברים תתקיימו דברים תהייו אני מחפש אותך אני מחפש אותך אני כבר לא סתם הולך במעגלים ומדבר למטה כלומר מדבר כלומר סותם כלומר לא מתקיים ולא שום דבר רק תהיה כבר תהיה תתגשם תתקפל תתמקד תתהווה תתהווה תתהווה והיית לאחד והיינו לבשר והיית לאדם

ללכת

ללכת

תואר הפעל אני כבר לא הגוף גוף כבר לא עצם רק לפרקטל היפשה שיוצר אותי הולך הולך יוצר אותי צועק צועק צועק אותי צועק הוא צועק זה צועק אותי והנה היישות הזו מה שלא הייתי יכול לזכור מה שלא הייתי יכול להיות הנה כל זה עתה מבקש אותי מבקש צעק צעק אתה צעק זו צעק אתה תהיה אתה תצעק

והיית לאחד

והיית לבשר

והיית

לאיבוד

**

אהבות

צרי

ללמד נטורופתיות ברידמן

ללמד מדריכי כושר בביה"ס למקצועות הספורט ועוד כהנה

לתמלל לריאלטי

לתמלל לפרטי

לתרגם מאמרים

לכתוב סמינרים

לכתוב עבודות קטנות אחרות - בלשנות למורות, אימונולוגיה, פעילות גופנית, תזונה, אפידמיולוגיה, ביולוגיה

לעשות עבודה סטטיסטית לדוקטורנטים (עוד לא תותח בזה אמנם)

מדי פעם לטפל

ובתקווה: להופיע עם המחזה

(מתוך - התשובה לשאלה - "במה אתה עובד?")

*

אסקפיזם בדמות בלוג

כי שורף שם בחוץ

שורף כ"כ

אהבות

צרי