| 8/2008
פתאומיות.
בצבא למדתי להגיד את המילה ייאוש.
לא הרבה אחרי זה למדתי עוד כמה מילים אחרות לא חיוביות.
נזכרתי בכמה, מימים אחרים, אפלים, שכוחים, שניצחתי אותם - לפחות כך חשבתי.
אבל בפחות מעשרים שנות קיום, אתם יודעים, הזמן הוא הפכפך, גברת מזל היא בת כלבה ככל הנשים - וכל רגע אתה לא יודע מה עומדים ללחוש לך באוזן, באמצע הכלום, באמצע הצחוק של המסיבה.
איך אני אוהב את הקלישאה הזו של "לי זה לא יקרה."
אבל הנה. שוב עתות אפלות, שוב ימים שאני צריך להתמודד איתם ולא להנות מהם כ"כ.
בסדר. נעבור את זה. נקווה שקפקא סה"כ השאיר פיסת מילים רקומה/רקובה שלו על המציאות שלו, נסכים שהקארמה ההפכפכה שלי סתם רוצה להכות, נסכים שאני צריך להתעלם מרגשות אחרים ולזכור.
הכל יפיפה, הכל בסדר, ההורים בסדר, אני בסדר. אני לא באמת אידיוט. אני לא באמת כזה גרוע. אני לא באמת כמו שאני מרגיש.
ואולי זה הוויסקי הזול, לא לא, זה לא הוויסקי הזול. הרגשתי ככה, התחלתי להרגיש ככה.
ברגע זה, אחרי 7 שנים, רע לי. גם לא בצבא אמרתי את זה. בצבא אמרתי ייאוש. כאן זה עבר את הייאוש. כאן זה כבר פחד מכרסם. כאן, זה מכלול קטן של אירועים קטנים ופחות קטנים שהוביל אותי לתחושה של בלבול עצום שהאופק שלו הוא חוסר התקווה. כי הפעם זה לא צבא - שיש אזרחות להגיע אליה, הפעם זה מכלול של עניינים קטנים וגדולים שאומרים לך - זה הנצח אליו ייחלת, כפי הנראה. לתוך זה התפללת. אלוהים יודע כמה שנים.
תחייה עם זה.
אז עכשיו נראה מה.
אבל עכשיו אני לא בצבא. עכשיו יש אפשרויות נצחיות. עכשיו אפשר עם הכל להתמודד, והרי, אני צרי. אני צרי. אני צריך לזכור את זה קצת, כשלאחרונה באמת שקצת קשה לי להגיד את זה. אני טיפה במקומות שלא.. לא אומרים לי את זה אחרים, אתם מבינים.
יהיה מדהים.
תאמינו לי.
אהבות עולם,
צרי.
| |
מחפשים מורה לפסנתר / מוזיקה?
נכון שתמיד רציתם ללמוד פסנתר? קלידים? תאוריית המוזיקה?
בזול, במקצועיות, בכיף?
תשאירו תגובה, תשלחו מייל
[email protected]
עדיפות לאיזור ב"ש וסביבותיה, אבל גם ת"א וסביבותיה מתקבל על הדעת.
ובנושאים אחרים -
שיחת טלפון ארוכה עם אהובתי הסתיימה לה אי שם בסביבות 4 בבוקר יחד עם הארה יפיפייה. Little Did I know ששעת ההתעוררות שלי תהיה...5:40.
מאז פשוט לא הצלחתי להרדם.
ניסיתי לקרוא, ניסיתי להשים את הדיסק הרגוע שלי, אפילו להתמדטצ.
אני חושב שאני בשלבים המתקדמים של הדחייה הזו מהעשייה.
התחושות שלי בנוגע למטה-במדבר נורא מתערבבות וכמו שזה נראה עקב החוסר יכולת שלי להתאים את עצמי ללו"ז שלהם אני כנראה אעוף משם על טיל. אלא אם כן הם באמת יהיו לחוצים עליי. מה שכן, אני לא מבין. במשמרת השנייה שלי תפקדתי -מ-מ-ש- לא טוב. שברתי בקבוק בקרדי ובקבוק של מאלט (כמעט מול בעל המקום.) - פישלתי אחושרמוטה באחד הבונים, אפילו בשניים מהם, והייתי הרבה יותר קהה חושים מהרגיל. כנראה בגלל החום והעובדה שעד סוף המשמרת לא שתיתי יותר מדי מים (האחמ"ש כמעט לא שתה. לא הבנתי איך הוא הצליח לזוז שם. החום מטורף. ואני אומר את זה.) - באמת, באמת שאני לא מבין מה יש להם ממני.
או שאין להם.
באופן כללי כל היום הזה עובר לי בתפקוד לא טוב, ושוב התחושה הזו שהייתה לי בצבא - המעין עייפות/סחרחרות/חוסר יכולת לתפקד.
אני מניח שזה חד פעמי.
אמא הציעה טיפול במלוטונין.
אם תוך חודש אני לא מצליח לסדר את עצמי, לפחות חלקית, ולהתחיל להיות יותר קפדן - ננסה או מלוטונין או תחליף צמחי אחר.
חברת פלאפון הם גנבים צמאי דם שעושים עליי קופה לא נורמלית. כשאני אחזור הביתה מהסופ"ש אני אטפל בזה. גם אם זה אומר שאני פשוט אצא מההתחייבות שלי ואפילו אעבור חברה. פשוט נמאס לי מהחברה הזו. חרא מכשירים, חרא יחס, ואינסוף גניבת מזומנים. אני פשוט אהיה מחוסר מכשיר וזהו, החיים יהיו יפים, אני אהיה בפחות קרינה, אשתמש בשעון מעורר שלא יעשה לי סרטן, ואמשיך לשמור לו"ז כמו בנאדם נורמטיבי ולא כמו אידיוט בן יומו.
החזרה עם עמנואל עברה מבורכת. שבוע לפני הבר-מצווה, משפחה בלתי צפוייה.
יש לי תחושה טובה שסוף כל סוף הכל יהיה בסדר.
ועכשיו, להתקלח,
אלוהים אני עייף.
אוהב תמידית
צרי.
| |
נפילת מתח ארעית נוספת
הבוקר הזה הראה לי ששוב הגוף והתת-מודע חזקים יותר מהנפש שלי.
שניהם, מעוצבנים עליי יותר מאמנון (למרות שאמנון לא מעוצבן עליי) בנוגע לעובדה שהשבוע הראשון של האזרחות שלי אמנם עבר במנוחה אבל לא מנוחה אמיתית. לא עשיתי באמת המון, חוץ מלהופיע וללמד ברמצווה - אבל אתמול סימן תחילתה של שגרה חדשה שבאה מוקדם מדי ולא בתיאום מלא עם דברים אחרים חדשים, ולא בשליטתי.
12:00 אני בקהילה מלמד את עמנואל
16:00 אני בנחל עשן מלמד את דרור
19:00 אני בחפיפה
00:00 אני בערך בבית
להזכירכם לפני שבוע השתחררתי.
זה נראה לכם הגיוני? כשתוסיפו לזה - שיעורי נהיגה, חזרות עם הרכבים (אמורים להיות שלושה, מתחילת ספטמבר ארבעה), שיעורי תאוריה / פיתוח קול, עוד מקום/שניים לברמן בהם.
ובינתיים את העובדה שאני רוצה לשמור על הקשרים החברתיים שלי, לפחות בערך.
ועל המערכת יחסים הנפלאה שיש לי את הזכות האלוהית להיות חלק ממנה.
נראה לכם הגיוני?
הושפעתי יותר מדי מהלך הבית הזה, מההורים, ופשוט שמתי את עצמי במקום כ"כ לא טוב. אבל. יש דרך יציאה.
החפיפה אתמול במטה במדבר הייתה טובה. למדתי את כל מה שאני צריך על קפה, למרות שאני עדיין אפס בהקצפות וקצפות (קצף זה לא אני, כנראה). אפילו קלטתי את רוב המתכוני קוקטיילים של המקום.
התרשמות כללית?
יתרונות:
- קיבלתי בערב פחות מעשרה בונים, אפילו לא יותר מחמישה. אני רגיל לעבוד על עשרה בונים בדקה.
- התפריט האלכוהולי מצומצם ואני שולט בו.
- בר חביב למדי.
- אחמ"ש חמוד ביותר, בחור טוב שגר בדרום, מקצוען בתחום הקפה ומכיר את המקום כמו מניאק. מה שגם אחד המצחיקים.
- שתי חפיפות מהירות, ואני מתחיל לעשות לא מעט משמרות, כי מסתבר שעכשיו יהיה איתי רק עוד ברמן אחד. שהוא חן שניידר. אותו חן שהיה סוג של מעריץ שלי לפני שנתיים.
- סגל מצומצם וחביב. שני אחמ"שים ומס' מצומצם אך יעיל של מלצרים.
- נהלי סגירה מהירים, נהלי פתיחה יעילים.
חסרונות:
- האחמ"ש שאחראי על האלכוהול מקצוען בקפה. אבל מרגריטה עם כתר גרנדין?!? קפרנייה עם וודקה?! אפל מרטיני עם וודקה ולא עם שנאפס?! בלי סינגל מאלט אחד על הדיספליי?!? היינקן וגולדסטאר מהחבית ו-ז-הו?!?
- אין אינטרקציה עם לקוחות - איפה הסיפוק האמיתי של העבודה?!? (עלול להיות מתוקן בקרוב, התקינו מעקה, מה שאומר שיביאו כסאות)
- קצפת זה השטן : (
- יפילו עליי כנראה עשרות משמרות בזמן הקרוב וכרגע זה לא מסתדר.
- האחמ"ש שלי אמנם מקצוען בתחומו ומקצוען self-made שבעיקרון אלו האנשים שהכי אפשר לסמוך עליהם פרקטית ויותר מזה. אבל, בהרבה מקומות, כולל בקפה, המקום נופל מבחינה מקצועית. מילא שהמכונת קפה שם ישנה לחלוטין והמקציף ידני, מילא שהם קוראים לא יודעים שכוס low-ball היא בעצם כוס אולדפאשן, פשוט בנפח קטן יותר, מילא שהם לא יודעים מה זו כוס מרגריטה ויש להם בדיוק כוס קוקטייל אחת (! ראיתם דבר כזה?) על הבר - זו נפילה מקצועית באופן מחריד.
באמת עליתי רק מדרגה אחת מה"ראסטה בר", ששם לבעל המקום לא היה מ ו ש ג על מה אני מדבר כשאני מדבר על אלכוהול, וכמה רשימות שלא הכנתי לו לקניות הו אפשוט ה ת ע ל ם מהן. בסדר. זו אח ת הסיבות שעזבתי את הראסטה.
מה שכן, בראסטה הייתה את הנוחות של לעשות לעצמי נהלי פתיחה-סגירה-וכד'.
תכנית פעולה:
- תמיד אפשר לעזוב, להתפטר. עוד לא חתמתי איתם על ה-101, ואת האמת, כי לא רציתי עדיין. אני עדיין לא יודע כמה אני רוצה להשאר שם.
- העבודה שלי בבר-אירועים, גם ריקו בר וגם נגרו בר, לא תתחיל אלא עוד שבועיים-שלוש. א ח ל ה טווח בשבילי.
- החפיפה באראביקה עלולה להתחיל א ך ו ר ק שבוע הבא, ואני יכול לדחות את זה גם, אם אני אהיה חכם יותר.
מסקנה: בוא נראה איך נשרוד את החפיפה היום, וכמה לחוצי משמרות הם יהיו עליי. בתאכלס אני יודע שעשיתי עליהם רושם של אדם שעובד מהר, חושב מהר, נקי (כי הבר שלי ל ע ו ל ם לא יישאר מלוכלך או יתחיל מלוכלך, בר זה בערך כמו הפסנתר שלי) ועם נסיון - שבסה"כ צריך לחזק את ענייני הקצפת / הקצפה / הכנת שוקוצ'ינו שלו.
בינתיים גם הכנתי אחלה קפוצ'ינו ואחלה קרמליטו, ככה שאם למישהו תהיה מכונת קפה + מקציף + קצפת ואולי איזה מונין / ליקר טוב, אני יכול להכין כמה דברים רצחניים עכשיו.
לפחד לעזוב אני לא. החפיפה הזו הסירה ממני חלודה שהצטברה לה מאז פברואר/מרץ (בוא לא נחשיב את המסיבות חבר'ה שלי בתור משהו רציני) שאין ספק שאני יותר ממאושר שהורידו אותה ממני, אפילו בבום אחד. מאשר יגורתי - לא בא.
חשבתי על זה יותר לעומק.
אם אני הולך להיות בשירות לאומי כבר אני אעדיף פשוט להמשיך ללמד בקהילה, להמשיך ללמד פסנתר ולמצוא עוד תלמיד שניים, ולעבור אולי אפילו נטו לבר-אירועים, ולוותר על חלום של מקום-כמו-שצריך לתקופה הקרובה. אפילו אם זה אומר לוותר על לעבוד בארביקה. זה יקטין ממני את הלחץ בטירוף. אמנם, זה עלול גם להקטין לי את נפח הבנק בטירוף יחסי.
נאלץ לנסות להתקמבן כמה שיותר מהבחינה הזו, וכנראה לעבור פשוט לברמן בשני ברי אירועים (כששניהם כשרים = לא שבתות) - שאמנם זה יסחוט ממני אנרגיות, אבל זה ישתלם לי.
ובינתיים, אולי נשרוד קצת במטה מדבר. אולי.
יש לי להתקשר לרכזת, למכבי, ובעיקרון, לאכול משהו, לפתוח את היום הזה.
החלטתי שאני פותח אותו מאוחר ולאט. אין לי לאן לרוץ ואין לי סיבה לרוץ לשום מקום.
די כבר, אומר התת-מודע, די. אז ברחת קצת, אז רצת, אז נהנת מהחופש וראית שתוך שבוע ואפילו פחות אתה יכול לסדר לעצמך מספיק מקומות עבודה צדדיים ויצירתיים שאפילו יסדרו אותך מבחינת המשכורת, ואפילו הצלחת להתייצב, על הרגליים, אחרי כל מה שעברת.
יופי.
אבל גם מגיע לי לנשום קצת, ולנוח קצת, למרות שבבית הזה, זה נרדף לבטלה.
אתם יודעים מה אמא אמרה לפני יומיים? היא אמרה לי שאני "מתבטל בבית כבר שבוע."
מתבטל.. בבית..
כשסיפרתי את זה לאמנון הוא פשוט הסתכל עליי ושאל אותי אם זה נשמע לי הגיוני. אם לא, הוא אמר, אז למה שתקשיב?
ובכל זאת הקשבתי.
אחרי..מה שקרה, המנגנוני הגנה שלי נכנסו להתפוררות קלה ולבלבול עצום. אותם מנגנונים שגם הצליחו במשך שנה לסנן את רוב מה שאמא אמרה לי, ובזכות לו"ז עצבני ובלתי הגיוני בעליל של צבא - לא הייתה אינטרקציה גבוהה מדי איתה. בתוך כל זה, אמירות כמו אלו שאמא מפזרת חופשי נכנסות עמוק יותר עכשיו. כנראה שזה מה שגרם לאתמול להיות - למרות שאתמול לא רצח אותי. יצאתי מאד מסופק והלכתי לישון נורא שמח (ונורא מתגעגע) ועם תחושה של עשייה.
אבל זה כמו אלכוהול. התעוררתי בתחושה של "מה אני עושה. למה אני עושה את זה."
רודף בצע קצת. רוצה להתקדם. רוצה להתאזן.
אבל שבוע אחרי זה לא הזמן, כנראה.
hush, my baby, hush.
או שזה כן הזמן.
פשוט בדרכים עקלקלות יותר.
יאללה סיני מיניז.
אהבות עולם וצהריים מדהימים
צרי
| |
בתום שבוע של חופש - סטטוס קוו-ים למנהם
סטטוס קוו.
לקום בבוקר בשעות שאני רוצה, לנגן המון על הפסנתר, לעשות טלפונים, לעבור ראיון, לפגוש אנשים, ללמד, לעשות חזרות.
אני נכנס לשגרות לא הכי בריאות מבחינת שינה, אבל אני מצליח להתעורר בבקרים, לעשות את המטלות שלי.
מתחיל לברמן, בשבועיים הקרובים. מתחיל ללמד פסנתר ממחר. קצת צרות שוב עם אחד התלמידי בר-מצווה. יש הצעה גמורה וכתובה לקורס בוגרים לבר-מצווה השנה שיתרחש אחת לחודש, וכנראה יסמנו אותי להנחות אותו (בצמוד לחגית ולשאר האנשים האחראים).
י ש.
סטטוס קוו שני.
יציב לי. סופ"ש שבהרבה מובנים מסויימים דאגתי לו התברר להיות הנחת הכי גדולה שלי. רגעים של בועות סבון בטעם מנגו, היפר-ווינטליציה מפתיעה, ונסיון עגום לגרום לרועי להתחיל עם מישהי. והמון טבסקו.
המיזוג בסדר, תקין, פועל, זורם, שוצף, קוצף, אלוהים יודע. החיים יפים.
טוב לי כ"כ. היה כ"כ נפלא.
עוד מעט יפו. עוד מעט יפו וכלב שטיח, ומטבח משלנו, ובר-ביתי כיפי עם אייריש קרים וגלנפידיך 12 (וטאליסקר), וים מבחוץ, ונארגן מיזוג, וכל יום יהיו לנו מים נעימים ונרות ומסאג' לרגליים. ואני אפילו אלמד עד אז קצת רפלקסולוגיה, בדרך לא דרך.
אוהב כ"כ.
סטטוס קוו שלישי.
המינוס/חשש-למינוס נסגר. אפשר להגיד הרבה דברים על אמא ועל אבא, אפשר לבוא אליהם באינספור טענות, לגדף. אבל כשבאמת צריכים אותם הם הכי שם בעולם. תודה לאל שיש לי הורים כאלו. מספטמבר ואוקטובר אני לא אצטרך עזרה של אף אחד, במיוחד אם עכשיו אני אתחיל לעבוד במטה במדבר + ללמד פסנתר / ברמצווה + בר אירועים מדי פעם. ואם גם נתקבל מחר לאראביקה (או נקבע ראיון רציני כבר לעזאזל?!)..הלוואי.
דאגות שנותרו:
- למה לא התקשרתי עדיין למורים לנהיגה? אה נכון, כי צהריים.
- השירות הלאומי. ל ע ז א ז ל . אין מצב ל-א לתקן עם עמית ול-א לתקן עם הניצולי שואה בגלל הית"ש שלי. מישהו אומר "עוד מערכת שבגלל נהלים וחתימות נשברת מצרי?" - והבדיחה הגדולה - מסתבר שבשלומית אני יכול כן לשרת שנה.
אני הולך לעשות חתיכת שיחות עם הרכזים שלי בבת-עמי.
במילים אחרות, אחרי הפוסט הזה, למצוא זמן ולפנות לעוד מקומות עם שירות לאומי.
אודה בזה או לא אודה בזה בימים האחרונים אני סופסוף נח. אמנם עושה לא מעט ראיונות עבודה וממשיך לחפש, אמנם ממשיך ללמד ולעשות חזרות ואפילו מופיע מפעם לפעם (בשכונתיות משהו, ההופעה בחמישי הייתה לא על הפנים אבל שוב שכונתית ודי נמאס לי מזה, נמאס גם שאין הרכבים זמינים ושאני צריך למשוך לאנשים בשיערות , אבל הי! - כ כ ה ז ה ).
הכל על סיבובו, הכל על קנו, הכל על מקומו.
עכשיו רק לנשום בשקט ולחכות שהדברים יסתדרו.
ולמשוך לאנשים בשיערות. אבל ממש חזק. ממש.
קצת מלחיץ למשוך להם בשיערות, הרי אני לא באמת הבנאדם לזה.
אבל שוב, כ כ ה ז ה כשאתה רוצה ליצור, ככה זה כשאתה רוצה לפעול ולהוציא לפועל חזון. צריך לבעוט חזק כדי שאנשים יבינו שאם לא זזים לא קורה שום דבר.
ואני בסוף לא הולך לעבוד בקוקה. מתן, מה זה תודה שניסית לעזור בעניין - אבל אני מקבל את התשובה השלילית כאחת שלא קשורה ליכולות או לנסיון שלי כמו שהיא קשורה נטו לגיל שלי ולעובדה שעוד לא עבר מספיק זמן - ארצה או לא ארצה.
אני כל הזמן שוכח את זה. אני עוד לא בן 20 , עוד לא שנה ברמן (כמה זמן עבר מאמצע נובמבר?), בקושי שבוע משוחרר.
כל הזמן שוכח את זה.
חפיף.
יאללה, יש לי עולם להתמודד איתו או איזו שטות בנאלית אחרת שתסיים פוסט.
אהבות עולם וקץ כל בשר
צרי
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
