השפיל, צורה מס' 7?

כשאת מכירה את האמת שלי,

כמעט טוב מהאור בעצמו,

אולי טוב מהבורא, אם יתאפשר

כשאת ראית אותי בשיא השפל או שיא העלייה

כשעשיתי מעשים בלי דעת או עם דעת

מתוך טירוף, או אולי זה לא אני

ובשיא הסחרחורת הזו

בשיא

הכל

את עומדת איתי

ואין ממני מה שיכול יותר להודות

על עצמי

או לך

אותו הדבר.

רק לרצות שתהיי פה, ושאני אהיה לידך

ושכל תקופה רעה תעבור

ושתדעי כמה לעזאזל

אני מאוהב בך

ומוקיר אותך

וכמה שעשיתי הכל

ואעשה הכל

ואמשיך

ואתמיד

ואהיה

ואעשה הכל

למענך

איתך

רק שלא יתפרק

רק שלא

נאבד

ובעיקר נהיה.

לחיינו.

אני פשוט לא ארצה לאבד אותך

לא היום

לא אתמול

לא עכשיו

פשוט קצת קשה לי לחשוב

קצת קשה לי להרגיש מה זה אני

בלי המקבילה האנושית ליד ימין, ולעין ימין, ולכל צד ימין בגוף ובנפש ובנשמה וביחידה שלי

אז אעשה הכל

ואמשיך

ואתמיד

ואהיה

ואבטיח

ואקיים

כי ככה אני.

= המילה סליחה, נכנסת רק עכשיו, כסוף, כהדהוד. היא דבר שמרחף מעל לכל כרוח קדושה,

לא כי היא תפתור הכל. כי אני מאמין שמתק שפתיים יכול בכלל לעשות משהו מלבד להרטיב פצע,

לא כי אפילו המילים הללו הן מזור או אפילו אופטלגין שיקל. לא.

אבל רגשות חייבים לצאת. רגשות ואמיתות חייבות להתקיים. חייבות לצוף. חייבות להתחבר.

גם אם לוקח זמן, גם לוקח כאב, גם אם סבל בנידון - אהבה,

לא, זה לא רק כיף. זה לא רק מאושר. אהבה זה כמו מוזיקה. זה כמו יצירה.

ואת זוכרת?

יצירה זה כאב. זה סבל. זה עבודה קשה מדי. קשה עד כדי כך שהפיתוי לזרוק אותה ולהתבטל,

או להפוך להיות עוד כבש ואפילו לא שישה עשר במספר, אלא עוד כבש בעדר, הוא גדול מהכל -

כי זה הפתרון הקל. לשכוח. לזנוח. ללכת. זה היה כ"כ פשוט, כ"כ קל, לעזוב, ללכת - להגיד סבבה, שלום.

ללהקות, לכלי שלי - ובכל זאת מעל לכל - לך. הכל פשוט.

אבל לא.

לא ולא מותק.

לא.

לא נולדתי למכור את הנשמה שלי לשטן המזעזע הזה של וויתורים. לא נולדתי כדי שאני אגיד את הצמד מילים האלה אי פעם, או לפחות אתכוון אליהם.

יש לסגת אחורה. יש לסגת כדי להתקדם. יש לסגת כדי להיות כמו הגנרל מקארתור - לעמוד עמידה אחרונה ולהשבע - I shall return, וכמה שנים אח"כ, כמה רגעים קטנים אח"כ - לשוב. ולנצח.

אבל גם כנראה לזה לא נולדתי. אני לא יודע למה בדיוק נולדתי - אבל לא לזה.

אז כן, אבקש ממך גם להפסיק לבכות (ולאכול, ולשתות, ולא לצום, ולא להתענות - כי מילא שזה ממש לא פייר, זה דופק אותך, ופוגע בך יותר, והורס סתם כי אין צורך.)

ומתבקש גם להתחנן ממך להמשיך ולנסות, להבין, לקלוט - אין אף אחת אחרת, לא תהיה אף אחת אחרת באמת. אני באמת מאושר איתך.

אני לא רוצה חיים אחרים. מבחינתי - כולן כאין וכאפס, כולן כלום בשבילי - כל עוד את שם, זוהרת איתי ומבינה, ומחבקת, ונותנת לי הכל (כי אם לא הכל אז את מגיעה לשם נורא מהר כאסימפטוטה או ככוכב שביט).

ואני אתן.

שלך.

וזהו.

חלק א' - כניסה

יום חמישי האחרון היה יום שייזכר לדראון היום בשבילי ובשביל אהובתי. הוא היום היחיד והאחד שבו הסכנתי באמת למורותיהם ואמרותיהם של האורתודוקסים המזרחיים, והלכתי, כבכור אילים אידיוט, כמו כו-ל-ם, לבית הכנסת של הרביהגאוןהקדושאלעזראבוחציראהנכדהאהובשלהבבאסאלי.  למה? באמת שאני לא הולך לספר.

שכונה ה'. שעת אחר צהריים שקטה. בוא נאמר, 16:45. שלווה רוכנת על העיר הקדושה באמת באר שבע. אני ואהובתי, חלקית מחופשים (אהובתי בכבדות ואני בקלות) לבני טובין מן האורתודקסיה (דהיינו, עטופים בתכריכים בשיא החום כי אסור להראות שום חלק של האישה כי היא השטן, ואני עם הציציות באופן מופגן אך ללא כיפה, כמסורתי-קונסרבטיבי-פלורליסט גאה שאני).

מגיעים. מצד ימין ארמון מלכות, פאר מחד פאר מאידך, בצבעים לא צבעים ואלוהים יודע מה לעזאזל ומי לעזאזל. זה, מסתבר, הבית של הרב, ירום הודו. מצד שמאל של הרחוב הצר (חצי מטר אולי מטר), בית כנסת חלקית מוזנח. מדרגות. ימינה להיכל, כלומר, איזור הגברים (הו! יאעה! או-או-אה-אה), איזור שמאל, עזרת נשי..כלומר, מכלאת התרנגולות. כלוב צר ולא מפואר במיוחד שם נדרשות הנקבות הטמאות המטונפות להתהדר בסבלנות עד אין קץ (עוד מעט תשמעו עליה).

אני ושירה נכנסים. "אז מה הולך ללכת כאן?" אני שואל את העוברים והשבים. חלקם מתעלמים. מקצתם נרתמים לעזור - אני נרשם ברשימה הראשונה, כך היא נקראת. נרשמתי.

מה עושים עכשיו? אני שואל באומללות. העוברים והשבים, מושכים בכתפיים. Shrug. טוב. תמשכו.

חלק ב' - אנשי השם? עם הארץ.

טיפין טיפין אנשים אחרים התחילו להגיע. למעשה אני ושירה התחלנו להביט לכל עבר ולהבין עם מה אנו מתמודדים. הנה, על המדרכה מתיישבת לה יחד עם בנה איזו.. פשוטת עם, נקרא לה? לא לא, אני אהיה ישיר. פרענקית פוסט-פריחה פרוגרסיבית. עם הבן שלה. בן 10. ערס בהתהוות. קווה אני שלא יגיע לכלא עוד.. חצי שנה. אבל אני לא יכול להאשים אותו. הרי כל ילד היה משתגע אם הייתם תוקעים אותו מ8 בבוקר על מדרכה, נכון? - נכון. אז הרי לכם, האישה צועקת על בנה שיכבה את הטלפון, ישב בשקט וימשיך להמתין איתה ל.. כן כן, לברכה.

בעצם מה כל ההעסק הזה? למה אנשים בכלל הולכים לשם?

מה עושים אצל הבבא אלעזר סאלי:

אז ככה. הבבא הוא קדוש, קדוש יהודי. כלומר כשם שבנצרות האורתודקסית יש יותר מדי קדושים, גם, מסתבר, ביהדות. כמובן שאין על זה ספציפית הלכה, וכמובן שיש צדיקים אבל ההגדרת תפקיד מעט שונה. אבל מסתבר, שאיפשהו, מתישהו, עמי הארץ, שלא אוהבים לפתוח ספר או את השכל שלהם, הולכים לצדיקים-קדושים-ירום-הודם ומבקשים הכל מהם. איך עושים את זה?

מחכים, נכנסים, מראים פתק, אולי משאירים איזו נדבה (בין 20 ש"ח ל-2000 ויותר!), מקבלים תשובה, הולכים. נשמע פשוט.

השמועות שהתרנגולות התקועות והמתרבות להן לאט לאט הפיצו בינהן נשמעו לא פחות מבטיחות - הדף צריך להיות מודפס, לא מקומט, מנויילן, ללא מרקרים כי זה חטא (ממתי?!? מאיפה?!? לא תתגדדון ולא תמרקרון כי תועבה היא לה'??!?! איפה?!?!), מביאים לפחות 200 ש"ח (ותשלם חנה מאתיים שקלים לכהניה ויברכוה סתם?!?), ואז זה קורה. רייט.

להלן מקרה מצחיק. אני יורד, שוב, בעצבים, תוך כדי שאני באמת לא מבין מה לעזאזל קורה שם, ופוגש את הפריחה המתקדמת. שירה כבר מנהלת איתה שיחה, בה אותה הפריחה מגדפת את הערבים, ההומואים, ובעצם, כל מי שלא פרענק פערך. בסדר. כאשר הגעתי, וכמובן, המראה האקזוטי של בחור צעיר עם ציציות אך נטול כיפה עניין אותה שאלה אותי - "מה אני?" עניתי לה בהגיון ובצניעות, "ובכן, גברת, אני השטן."

"חס ושלום שתדבר ככהע!!!!#$" אומרת הפריחה. "הרב אבוחצירא יזרוק אותך מכל המדרגות!#$!@$"

"יודעת מה?", השבתי, "כן יהי רצון."

הרי, אני קונסרבטיבי. לכן אני השטן.

כץ, הבחור הנחמד שעזר לשירה, עוד חוזר בתשובה עיוור במעט, ענה לה שבהחלט הוא לא מבין איך אישה טמאה ומטונפת יכולה להניח תפילין, להתעטף בציצית ולעלות לתורה. זה שאין על זה איסור לא אומר כלום לאף אחד מהם. בסדר. יופי, חמודים.

ויהי ערב ויפול לילה, השעה כבר.. 18:45

מה יוצא לי מזה

הזמן עובר ועובר ועובר. אני בתוך הבית כנסת/בית מדרש. מחכה. יש לי דבר מלכות - אני לומד. קוראים למניין למנחה/ערבית. אני הולך, מתפלל. מלבדי, אולי עשרה אנשים (מתוך קהל הולך ומתאסף של קרוב למאה ויותר איש) לומדים תורה. השאר יושבים. מביטים באוויר. יושבים על כסא אליהו (הכסא שעליו עושים ברית מילה, ו ל א יושבים עליו, אבל הם פוסט-ערסים, מה הם יודעים, הם הולכים לראות את הרב, זה קדוש זה מה לא? סמולני..), לא עושים דבר.

דבר.

טיק טק טיק טק. ילדים קטנים. תינוקות. השעה מתקדמת. כלום לא נעשה. הגבאי קורא. כולם מתאספים לדלת הקטנה והאומללה שמובילה לרב. אל החדר נכנסים אברכים מיוחסים, "בעלי הפתקים", עשרות. וזהו. הרשימה עוד לא התחילה.

השעה 19:00.

אז מה יוצא לי מזה? לפחות למדתי קצת, והתפללתי. יופי. הכרתי אפילו כמה חברים חדשים.

פתאום ישראל בא. ישראל, הבן של הרב, שהוא.. לומד בדקלים.. ולמד כאן בשחר.. הוא.. הוא.. כמו הילדים שלי.. וכולם מתאספים סביבו.. תביא לי ברכה ישראל.. והוא בסה"כ.. הוא כמו הילדים שלי..

אני עומד לבכות. בחוץ. יושב עם שירה. השעה כבר 20:00.

זה מתחיל.

עייפות

לאט לאט זה קורה. אנשים מתאספים לבית כנסת. צלצול ראשון. השעה 22:00. מחכים. אני מדבר עם החבר'ה מחולון שעזרו לי. אנשים טובים. הזמינו אותי ואת שירה לצאת איתם. התרשמו מכך שאני קונסרבטיבי. הם היו בסדר. השאר די הביטו בי ב.. מבטים מנוגדים. חלקם הבינו מי אני ומה אני. חלקם שמעו כמה שאני מגדף ומקלל את המעמד הקדוש שהם ואני חולקים. אני מתחיל לאבד את ההכרה. שואל חילונים תל אביביים מה לעזאזל הם מחפשים פה, למה הם עובדי אלילים כמו כל השוורצעס האלה..גם כן.. כל הפרענקים האלה..שוורצעס..שחורים מטונפים.. טיפשים..מה הם עובדים.. קוראים לי גוי.. הם עובדים אדם..מה קורה פה.. איפה שירה שלי.. מה קורה איתה.. האם היא בסדר.. לא יכול לצאת.. מחניק..

מסע שני

זהו. הגבאי מתחיל לקרוא שמות. אנחנו עומדים. עם ישראל הטיפש, דוחק ונדחק למרות שקוראים בשמות (!@#$), לא סותם את הפה למרות שהגבאי מדבר בקול חלש והגון. בסופו של יום גם קוראים לי בשם. אני חנוק, עייף, מורעב, צמא, מעוצבן, השעה כבר 23:00. אני נכנס.

לא לרב.

לחדר שהרב נמצא בו.

הרב, ועוד 50 איש. ואל תשכחו, אני ברשימה הראשונה. יש עוד 3-4 רשימות אחריי.

3-4 רשימות.

של 50 איש.

אני נחנק יחד עם אברך מסויים, אחד מאלה שלמדו, נראה כאינטליגנט. אני שואל אותו על הכל.

"אז אנחנו נדחסים כאן?" -"תחשוב שאתה בכביש, אתה הרי צריך להשתלב, לא?" -"אין כבישים שאין בהם לפחות כמה מטרים של הפרדה בין מכונית למכונית, לא?" -"לא בעיר העתיקה.." -"גם בעיר העתיקה. נראה לך הגיוני? יהודי? הלכתי? תקין, שאנשים יתקעו כך, אחי? נראה לך הגיוני?" - הוא לא ענה על זה. שתק. שתיקה ארוכה. שתיקה של..

שעה.

וחצי.

ויותר.

תקועים, 10 מ"מ ב10 דקות.

מגיעים.

הדבר היחיד ששומעים את זה את זעקות הגבאי - זוזו אחורה!..ניסים!..עכשיו אתה..שקט בבקשה!..לא לדחוף את השולחן..

קומץ מילים

הרב. אני מולו. הוא כמו הקיסר הרשע במלחמת הכוכבים. זקן. גלימה שחורה. אני נותן לו את הפתקים.

"שתעשה את זה, רפואה שלמה." "ברכה והצלחה."

זהו.

השעה 01:00.

להזכירכם, באתי ב16:45, יצאתי ב01:00, בשביל 7 מילים.

7 מילים.

8 ורבע שעות.

שירה, אגב, סבלה גידופים, קללות, הטחות אשמה, צעקות וזעקות מפי העוברים והשבים. רק כי היא שונה.

ולא כמוהם.

ולא רוצה להיות.

נדמה לכם הגיוני?

חלק ב' יפורסם בקרוב.

אהבות עד

דעו עצמכם

אל תחשבו לרגע שהם יהודים באמת

צרי.

מי שקרא את הסיפור הנפלא והמוערך של נגיב מפחוז, "אחרי עשרים שנה", מוזמן לעיין שוב. האירועים כמעט ודומים.

שנה.

שנה תמימה עברה. הייתי אז לבוש שחורים, כאילו בא להלוויה של צרי מהצבא, למרות שזה היה ללא ספק בין הימים המאושרים בחיי. אמנם הספקתי לסגור דבר או שניים שם, אבל משהו תמיד הרגיש לי חסר. אולי זה אריאלוצ'ו שהשארתי מאחור עם יבגני ובלי אף אחד שפוי באמת להחזיק אותו; אולי זה ר'אובן, שהשארתי אותו ללא אדם לנהל איתו שיחה רצינית על ספרים ועניינים טובים, אולי. לא הרהרתי ספציפית מי, ידעתי שיש לאן ללכת. ידעתי שיש מה לעשות.

אז אחרי סופ"ש נפלא בחברת אהובתי, הצלחתי לארגן יציאה מהבית ספר ולעשות את הדרך הארוכה אל מז"י. מפקדת זרוע היבשה. הבסיס לבניין הכח בחילות היבשה. צומת קסטינה. כל מחבל ואידיוט ארעי אולי שמע או מכיר את המקום, וכמו כן מכיר בחוסר חשיבותה של האדמה עליה נבנה. מאות חוגרים וקצינים, אנשי עתודה וסתם חסרי-חיים ונשמה, חלקם עם נשמת דיקט, חלקם עם נשמה עמוקה, רבבות עמך ישראל התקועים להם בצל הלחות המשגעת, והריח הנוראי מהשדות שעוברים דישון ליד. שמאלה בקסטינה ואתם שם. אני ביליתי שם את השנה וקצת שלי, וחלק גדול מקוראי הבלוג הקבועים יודעים בדיוק ולמה יצאתי טרם זמני והלכתי לשירות לאומי. אני לא ארחיב. אבל אני כן יודע שיצאתי משם במעין טריקת דלת, והפעם האחרונה שביקרתי שם, הייתי כבני ישראל הבורחים ממצרים - לא הספקתי אפילו לקחת את הלונג (שבסוף החלטתי להשאיר לכולם), וברחתי משם כל עוד נפשי בי. שלום קטן לחברייא הקרובים, פרידה מאולצת ממפקדת שאני לא יודע אם מצאה בה את הסליחה כלפיי, ובעיקר - השארת מורשת מתוקה של קללה. קללה על מקומי. במשך השנה האחרונה, הכסא שלי התחלף טיפטיפה יותר מדי פעמים - עוד אחד שעשה שטויות ויצא על נפשי, אחת שבאה ונכנסה להריון, ועכשיו עוד אחד שלפי שמועות, לאט לאט, מתחיל להשחק ולקבל את הטירוף שלי.

אז עליתי על 369, ושילמתי את ה15 ש"ח היקרים לקסטינה, וכרגיל, אותו עומס בוקר, ואותם צבעים בחוץ, ושום דבר בחלונות לא השתנה, רק הפעם יש לי דבר מלכות ומשקפי שמש ואת האמפי המדהים שלי ואת האזרחות שלי, ואני משלם את הנסיעות, ואני נוסע לא כדי לטרוק דלתות או לכעוס או לשלוח בקשות מטופשות, אלא כדי להשלים את מה שחסר.

צריך להגיד שלום יפה לרע"נית, אשת ברזל, קצינה ומפקדת למופת, חריפת שכל ובעלת יכולות מדהימות שלא הספקתי להפרד ממנה, ואני יודע שכמעט ואכזבתי אותה עם המעשה הזה. זכורות לי השיחות איתה, שעוד מההתחלה היא שמה לב - מז"י לא בשבילי. ועל כן היא ניסתה - באמת - לעזור לי במערכת. צא לקצונה, תחשוב רחב יותר, הרי אתה אינטלגנט מספיק, היא הייתה אומרת. אז ניסיתי לצאת לקצונת חינוך. אז היא ניסתה להשים אותי במדור האחר - שם, כך חשבה, אני אתרום יותר. אבל היא ראתה את זה קורה. היא חזתה את זה מראש. אני יכול להשבע שכך.

301 מגיע. אני בקסטינה. הלחות של הים התיכון כבר מורגשת. החיילים המאחרים של המפקדה ולא של חטכ"א כרגיל באים מתי שפאקינג בא להם. אני מזהה ומכיר. שנה עברה וזה אותו מירוץ דבילי ל301, כאילו דבר לא השתנה. אבל דברים השתנו.

בדרך שמתי לעצמי מוזיקה לא כ"כ חייכנית. שנייה לפני מז"י אמרתי זין. אין מצב שאני לא נכנס עם האמא של החיוך. אז גוגל בורדלו. ואיזה חיוך היה לי. משקפי שמש, שיער ארוך, זקן, חולצה שאני אוהב, ג'ינס של לי קופר, שעון וינטאג', סנדלים של טבע נאות - אני נראה חצי יאפי למהדרין חצי אלוהים יודע מה, אזרח במלוא המילה. אזרח עד הסוף. ואני נכנס בשער. שיפצו קצת. חידשו קצת. אבל בסה"כ אותו דבר. ואני נכנס.

תחילה המכרים הקטנים מזהים אותי. נבהלים. מה אני עושה פה? מה אני עושה בחיים שלי? כמובן. הפריסה של אריאלוצ'ו. לשם כך באתי. לתפור את התפר האחרון. ויחד עם זאת - כמה משימות.

א. הפריסה.

ב. שיחה עם הרע"ן.

ג. לכתוב שלט קטן על הכסא שלי.

ד. להביט לסמרטוט ולמפקדת בעיניים.

אז לאט לאט הכל התארגנו לפריסה. כל הצעירים והוותיקים, ואפילו החברייא העתיקים שלי באו - וד'ים, הקצין המדהים, הגיע מהבסיס שלו; הלן באה מב"ש וגם דניאל, ואפילו בוריס - כולנו על אזרחי (חוץ מודים אמנם). פגשתי את ר'ובן, ואפילו הספקנו לשוחח מעט על התופת של דנטה, אל מול הצעירים שלא הבינו דבר מפינו, אבל למי איכפת?

ואז הרע"ן. היא לא זיהתה אותי. חשבתי שהיא כועסת, אבל כשקראתי לה - היא חייכה. הבנתי שאין כעס. הבנתי שיש מקום לדבר איתה, לפחות להפרד, שנה אחרי. זה כל מה שרציתי, בערך.

אז פגשתי את מוריס. הולך לקצונה. אבל הוא סבל את מה שאני סבלתי, ועכשיו אותה המפקדת עוברת, ברוך ה' יום יום. אז הוא פתח לי את המשרד, אמר שהמחליף לא כאן אבל את סעיף ג' ברצונות שלי התחלתי לקיים. וקיימתי. מילה במילה. השארתי למחליף שלי הפתעה קטנה. אני מניח שהוא יחייך.

ואז הפריסה. כל כך הרבה חיילים באו להפרד מאריאלוצ'ו שלי, וז'נייה, השותף הנוראי שלי למשרד. אריאלוצ'ו חיקה את הרע"ן בצורה מדהימה, וז'נייה.. ז'נייה חפר. חפר בצורה מעצבנת מעט, אבל, הוא גילה את ליבו ויתרה מזו - הוא הוציא את כל הקיטור על המערכת הצבאית, מול כל הקצינים, מול כל הנגדים, מול כל האידיוטים הללו שחתמו קבע ושורפים את השכל עם מירס. כל הפאקינג כבוד לו. אני יודע שהוא מאושר עכשיו. הוא חופשי. והוא יצליח.

אריאלוצ'ו נפרד מיותר ויותר אנשים. מסתבר שגם איציק, עוד חבר, עובר פריסה. נלך לבקר אצלו. בדרך איזו קצינה חצופה שאלה אם אני ואריאלוצ'ו אזרחים. רציתי לצאת עליה קצת. אבל בשביל מה? מה הטעם? אין.

העיניים המשיכו לחפש. איפה המפקדת? איפה הסמרטוט?

הסמרטוט בברצלונה, סיפר לי אחד. איפה המפקדת? בחפיפה שלה. היא הרי עוברת תפקיד. אז היא לא באה לפריסות?

לא, לא באה. היא בתפקיד. שכחת איך זה אצלה? צרכי מערכת מעל להכל. מעל לחברים, מעל למשפחה, מעל לחיים..

כן. היא לא השתנתה. כך סיפרו לי.

גם סיפרו לי שאת הסיפור ואת השמועה על הקללה העבירו בין כל חטכ"א. כולם יודעים על זה. כשאמרתי להם מי אני, לצעירים, כולם פתאום זיהו. חלק מהוותיקים פערו פה. מה איתי. איך איתי. ההלם הועבר. הנזק נעשה. המעשה הושלם. התרתי את חותמי בדרך הכי מצחיקה. עכשיו אם המחליף-של-המחליפה-של-המחליף שלי גם יצא, לפני סוף 2009.. ובכן.. אני לא יודע איך לתאר את זה.

למרות שאותה המפקדת, אותה זו שכביכול (ומאד כביכול) הייתה אחראית למצב שלי, עוזבת - ובא אחד חדש, נורמטיבי - אולי תשאר הקללה? אולי היא תרבץ על המפקדת עד שתבין שהיא כנראה עושה משהו לא בסדר?

אולי.

לקח זמן עד שלרע"ן התפנתה דקה. אישה עמוסה, עסוקה, אשת חיל. בכל זאת. ישבתי עם הפקידה החדשה. כמה דקות הייתי מעביר עם הפקידה האחרת, לפניה, ולפניה, ולפניה.. כמה. דיברתי עם המחליפות. על השירות העכשווי. על אז. על הכעס שהיה. על הסלחנות שבי. וחיכיתי. עוד סיפורים. עוד ההעלאות של הזכרון. צחוקים על כולם. הפעם שעינת, המפקדת הקודמת, תפסה אותי ואת אריאלוצ'ו וז'נייה מתחפשנים מוות אצלה במשרד ואז אמרה - "אההה, עכשיו הדיעה שלי מתגבשת.." - איזה רגע גאוני ומצחיק זה היה, אלוהים. ואז היא קראה לי.

נכנסתי.

היו גם אז זרעים שזה יקרה, היא אמרה על המקרה.

אני גאה בך על שהמשכת ללאומי, היא אמרה על השירות העכשווי.

בדיוק מה שרציתי. השיחה נגדעה, אבל השלום נאמר. היה לי הכבוד, סא"ל. היה לי הכבוד. את אישה מדהימה.

חתיכת אישה מדהימה.

לאט לאט ההמולה התפזרה. ישבתי לדבר עם אריאלוצ'ו על הכל. לספר לו בערך את מה שאני כותב עכשיו. תסתכל אחורה, יקירי - אמרתי לו - זו הפעם האחרונה שתצטרך לראות את הבניין הזה. והרגשתי כמוהו. פעם שעברה, לפני שנה, לא אמרתי לעצמי אותו דבר. עכשיו, שנה אחרי, אני אומר. אני חש את השחרור יחד איתו. הסיסטה של מז"י. ימים ימימה הייתה הסייסטה הזו מקור לנחת של אשליות. היום זו הייתה נחת אמיתית. מתקדמים. הש"ג. תמונות אחרונות. אריאלוצ'ו נדבק למעט אובססיה, לצלם כל רגע אחרון, כל רגע קטן. וזהו. בתמונות שיועלו זה יהיה תהליך נפלא של אדם הנפרד ממקום שגנב לו כמעט 3 שנים מלאות מהחיים שלו, כל יום, כל דקה, מלבד כמה רגילות וג'ימלים. זהו. פטור ממילואים. זו הפעם האחרונה שתראה את הש"ג, את עמדת הטרמפים, את הכביש הזה, את צומת קסטינה. התיישבנו. עד שבא האוטובוס. הרוח הקייצית נשבה בעלוות האקליפטוס שזכרתי. המאבטחי מתקנים מנומנמים, השקט שב. ואני בדרך הביתה.

אז לא הספקתי להביט בעיניים של מפקדיי הקודמים. אולי אני לא צריך. אולי לא אצטרך לעולם. הספקתי לעשות את הדברים הקטנים. להגיד שלום אמיתי. להפרד סופית מאותה שלישייה פואטית להפליא - אני, אריאלוצ'ו, ז'נייה. אריאלוצ'ו כשיא החברותיות, שיא הצחוק - וז'נייה, ההפך הגמור. זהו זה. סיימתי. אפילו הספקתי להזמין אנשים להופעה ב23.9.

תפר אחרון לצלקת. אין טינה, אין כעס, אין תחושה יותר. אין מאושר ממני.

כמעט 6 שעות במז"י, ובפעם הראשונה - נהנתי מכל דקה, חייכתי מכל דקה. במיוחד להגיד אל מול כולם כמה שמדהים, מדהים בשירות הלאומי, מדהים באזרחות, מדהים לי עכשיו, אחרי, כשאני בלעדיהם בכל זאת - שכה יהיה לי טוב.

לאופק הבא.

פוסט הבא זועם.

אהבות עולם

דעו עצמכם

צרי.