השפיל, צורה מס' 7?

או עצי האלון, או האקליפטוס. לא שמתי לב מה בדיוק גדל על גדות השניר, מלבד הערבה המפוארת, הנמלים. אבל הכמה דקות הללו, שהם בעצם כמה דקות קטנות מאד של נסיעה (5, כולל הכל), ביני לבין הנקודה הזו, שוות לי את כל התואר הזה. ולחשוב שזו רק נקודה אחת מיני רבות שאני עוד אגלה. זה השבוע הראשון שלי, ויש לי לפחות 3-4 מקומות נפלאים לראות ולהכיר. כמעט כל מה שצריך מסתדר תוך שניות כאן, זה מדהים. אולי כי הקורס כ"כ קצר ביום יום, מה שנותן המון זמן לשאר הדברים הטובים. אמנם הפעם היו בהחלט שיעורי בית שהביאו לי בראש, ויכול להיות שזו גם הבירה שהייתה דרושה שם, או השיחות המרתקות עם הסהר שלי, שפשוט העיפו לי את הריכוז לטיזינאבי.

אה, לא קריטי. יש דברים הרבה יותר גרועים לדאוג מהם מאשר קורס שאני לא בדיוק חייב לעבור, ותרגילים שלא באמת יתסכלו אותי מעבר למחר בבוקר, כשאני אגלה איפה עשיתי שטות ומה לא שיחקתי בחשיבה שלי.

כאילו שזה קריטי.

פאק, השניר הזה, ההרים מסביב, אין לי מילים כבר לתאר את כל היופי הזה, את כל הירוק, השקט. עם הבירה, הלפטופ - כותב עוד סיפור קצר, מביט בנחל מפכפך, בשקט מסביב, ברוח שמשוחחת איתי בנחת. איפה כל הזמן הזה הייתי? אה נכון, בדרום, עושה דברים חשובים. אבל עכשיו.. העכשיו הזה. כ"כ נכון, כ"כ יפה, כ"כ מאיר.

כשחזרתי לאוטו, עם ההשלמות וההבנות שלי, מחוייך ורגוע לגמרי כהרגלי או מה השקיעה ירדה על הרכס, ואני מביט על תל חי ועל קריית שמונה מתכסות עלטה לאט לאט.

כ"כ רגוע, כ"כ לאט.

שיקרה מה שיקרה. יש לי תחושה טובה מדי כלפי התואר הזה והמקומות אליהם הוא יוביל אותי. אני לא מפחד, לא דואג מהקושי שטמון בשנה א'. כמו שאמרה עכשיו עדי מהקהילה - תואר ראשון הוא אחד התקופות שהכי זוכרים, ותמיד לחיוב. לא זוכרים את הלחץ. זוכרים את האנשים, זוכרים את הטוב.

ויהיה לי הרבה מה לזכור. בין אם האנשים הבאמת מתוקים שמרכיבים את החוגים המדעיים במכללה, בין אם זה את הנוף המדהים, או הדירה..

יהיו לי יותר מדי זכרונות שהייתי רוצה בשלבים כאלו להפוך למציאות מתקיימת ונצחית, כשאני כמעט רגיל לגמרי לקו הזה של קריית שמונה - באר שבע (תודות לכביש 6 הוא לא זוועת עולם, והכבישים באמת ברמה כזו שגטסי לוקחת ואוהבת) - פשוט לחצות את עצמי לשניים. צרי באר שבע, שעובד עם השחקניות והאוטיסטים והקהילה ומה לא, וצרי בצפון - שעושה כאן דברים אחרים אך מוצא זמן פשוט לכתוב, להיות, ולבהות בנחלים ובהרים הללו.

בקרוב - באר כלשהי ליד מרגליות, עוד אתר חביב ליד צומת גומא ובע"ה, מקורות דן בניאס, ואולי עוד כמה אתרים אחרים. נגלה יותר ויותר עם הזמן. בשביל מה יש שנה ב' ושנה ג' שיעזרו בעסק הזה, בשביל מה.

עוד לא הייתי בפאבים פה ולא באמת מעניין אותי כרגע. לא בא לי פאבים כי זה אומר יותר אנשים ואומר אלכוהול בכמות כזו שאני אצטרך לדאוג אם אני נוהג, ואני קרוב לוודאי נוהג. מה שאומר שכרגע אני כנראה לא אהיה שם בזמן הקרוב, אבל זה לא משנה.

יש סיטונאות אלכוהול לא רחוק באיזור תעשייה, 5-6 דק' נסיעה בדיוק.

יש מקרר. ויש דירה. ויש נוף מדהים. ויש באמת 5 דק' נסיעה מהדירה הזו נחלים, כמו שאמרתי ממזמן. וזה כך. פאקינג כך. 

מה אני צריך יותר עכשיו.

שאלה טובה.

שתהיי פה איתי.

ולהמשיך להלחין, לנגן, לא לפחד, לא כלום. רק לעשות ולהיות.

:)

אהבות עד

צרי

אמנם פוסט זה נכתב בדירה הממוזגת חלקית מאד שבת"א, לא רחוק מחוף ירושלים, אבל למי איכפת. השבוע האחרון, אמנם ברובו נטול קשר חיצוני מהותי (דהיינו אינטרנט), היווה את אחת מנקודות המפנה הנפלאות יותר שזוהו לאחרונה. השבוע הראשון בחיים בקריית שמונה.

אני חייב להודות, טרם התחילותי להנות באמת מהחיים שם. כלומר, יש מאפיין ברור שהוא ההנאה המרכזית מקריית שמונה והוא מחוזות הנוף הנפלאים ויעני-פלאי-הטבע או קיצור הנחלים וההרים, אבל עצם הנוף, והנסיעות - מספיק לי לדקה וחצי הזו. שבוע הבא, זה כבר יהפוך להיות רציני. ירידות לנחל שיהפכו להיות עניין של בשגרה ובחוק יהפכו למציאות ולא לשגגה. וה' יודע שאני מקיים את הדברים שאני רוצה לעשותם באמת.

העניין האחר העיקרי בקריית שמונה הוא הלימודים. תרבות הפאבים פה עוד חלשה, וזה מצד אחד מצער, מצד שני לא רחוק מהבית יש חנות טובה של אלכוהול, ולי יש מקרר. והגולדסטאר בסופר במחיר סביר. מה שאומר שהגעגוע שלי לבארבאר, שאר הבלגיות והבישוף למיניו ימולא כשנחזור לגיחות למרכז וב"ש. כבר גם ככה התחלתי להתרגל לדרך ברגל. וגטסי, בע"ה, סוחבת את זה כמו גדולה. מלכה זאתי, תאמינו לי.

הלימודים, חוזרים לנושא הקודם, לא מאתגרים, בינתיים. למעשה הם די פשוטים. מדובר כאן בנוסחא פשוטה וחביבה, יעילה עד כסאח, של 4 שעות יומיות אקדמיות (בוא נהיה כנים, 3 שעות לימודים נטו), בענייני מתמטיקה מאד פשוטה, שאפשר כמעט לכנותה "לא מתמטיקה". אמנם לא חיבור חיסור וכפל, נניח, אבל לא הרבה יותר מלוגריתמים פשוטים, קצת משוואות ואי שיוויונים ומיני בולשיט דומה. דורש לא הרבה תרגול (יש עוד את השיעורים לסופ"ש שה' יודע מתי נכין אותם, כנראה בשעות הקרובות) ויש גזרות יותר גרועות. המרצה משעשע. להלן מספר ציטוטים רלוונטיים פחות:

"כן כן, אלו שלשות פיתגוריות. אתם מזהים אותם בטח מהפסיכומטרי. מכיר את הטריקים שלהם, אלה. אגב, לפי החישובים שלי, שילמתם בערך 20 ש"ח תמורת כל אחת כזו, לא?"

"מהסלט הזה שאתם יוצרים, ובכן, מכללת תל חי לא תהיה אחראית עליו, חברים!"

וכמובן, איך אפשר עם "האיקס הזה נעלם. זהו הגורל האכזר שלו."

"שמתם לב שהאיקסים שיצאו בתרגיל הראשון היו 23 ו-8, נכון? ובכן, זה התאריך היום, ואני רציתי לשעשע את עצמי."

אגב, יום אחרי זה שאלתי אותו אם יש משמעות לאיקסים חריגים אחרים באיזה תרגיל. תשובתו הינה נצחית עד היום - "כמובן, לכל המספרים ישנה משמעות, לא?"

צודק, צודק. שפיץ על הסשה הזה, ויחסית למרצה בעל המון מרץ ורצון טוב, ואהבה למתמטיקה, הוא קוהרנטי בטירוף. יקבל ממני אחלה דירוג או משוב או וואטאבר אם יבקשו.

אחד הדברים שאני בהחלט מעריך זו החזרה לחברות עם קומי. כפרה על האיש הזה. איש יקר וטוב. גם שאר האנשים שאיתי בקורס בסה"כ אחלה בחלה של בני אדם. רובם ככולם היפים חביבים שכאלו, ממה ששמתי לב, או משהו בסגנון. לא מוגדר ולא משנה. אנשים טובים וזהו.

לפחות בינתיים. מתפלל שהעסק הזה לא ישתנה בעתיד הקרוב.

סה"כ בדירה אני מעסיק את עצמי בטירוף. הבדידות, הדממה היחסית ובעיקר התנאים של הכוך החם שלי (מזכיר את המחילה של עמית האלמנה, תבורכי, נדמה לי) - הביאו עמם ברכה כתיבתית, תנופת קריאה ויצירה, עשייה ומחשבה, רגיעה, ולסיים לראות כל קרניבל. גאד, איזו סדרה טובה, למה, למה היא בוטלה!? כזו סדרה מעולה גאד דאמיט! הייתי משלם מהכסף שלי תרומה להפקה מחודשת.

המממם. מזימה. לא נורא.

והנוף. ההרים. הרוח. הירוק מכל עבר. הירידה הזו אל צומת עמיעד וקדרים, רצופת ההרים משמאל ומימין. הוי, בית חדש שלי, בית חדש שלי.

כמה שהדרום מדהים, כמה שהאנשים והאופציות ומה לא, כמה דברים שיש לי מאחור - שרשמתי בפוסטים הקודמים - הם יכולים לחכות ולנוח קצת מהנוכחות המוזרה שלי. יש בית ירוק. יש הרים. יש אהבה גדולה.

ויש גם אותך, יונתי.

:)

אהבת עולם בית ישראל

שבת שלום

צרי

אף פעם לא ראיתי את המדבר הזה כ"כ שמח, כ"כ פורח, כ"כ צבעוני. טבעי שרק אחותי יודעת לעשות את זה. השבוע הזה, עמוס לעייפה בשום דבר מוחלט, שזהו ניגוד חלקית מוחלט למה שעשיתי נאמר, בשנה או השנתיים האחרונות (ויותר), כוון אך ורק בעצם לאתמול והיום בבוקר. החתונה של אחותי.

איזה שלשת מילים הזוייה. אפילו אם נקצץ את זה לצמד, חתונת אחותי, אני עדיין אהיה באותו ההלם. מסרב לעכל את זה.

לא שיש בזה אספקט אחד שלילי - החתן, או גיייס כמו שאני פונה אליו, הוא אחד האנשים החמודים ביותר שנבראו בצלם והמשפחה שלו מדהימה לא פחות, כשכל אחד מבני המשפחה שלו מיוחדים ומוכשרים ברמת פעירת הפה. איזו הגזמת חרטטן, אבל באמת, ב"ה, הם כאלו.

מדבר יהודה. דממה שמפרה רוח שמפרה מוזיקה. להקה דמויית מארש דונדורמה (שחצי ממנה הם בעצם מרש) מנגנת, כולם קופצים. מיקסטייפ חמוד לגמרי מנוגן. אני גם מנגן אח"כ, כשרימון, אחת הזמרות, ה-זמרות, שרה. חופה נפלאה. כולם מברכים. כולם מחבקים. אחותי מקדשת את הגיס בחליל אהבה אינדיאני מגניב שמנגן לה פנטטוני, או פה דיאז מינור. איזה יופי לאחותי. איזה יופי לנו. אני כ"כ מאושר.

כביכול זכיתי לבשורה מבאסת, שההרכב התורכי בעצם סילק אותי ומצא לי מחליף. אולי פעם ראשונה שזכיתי להחלפה שאשכרה זרמה יותר ממני. אבל אין מקום להתבאס מדברים קטנים, כשאחותי מתחתנת.

בפייסבוק יש כמה תמונות יפות מדי, וגם בפלאפון שלי - איך נראנו, איך הכל שם נראה. הייתי מעלה לכאן, אבל בשביל מה? מי שבאמת ירצה יחפש שם.

חשבתי שיהיו לי יותר מילים לתאר את זה. מצחיק. את הדברים הכי מבוזבזים והכי קטנים אני מצליח לתארם במליון דרכים.

ואת אחד האירועים שאני לעולם לא אשכח, אחד האירועים הגדולים יותר בחיים האלה.. בתולדות הזיכרון הזה..

איי. אחותי.
כשאני אצליח להעלות על הכתב את מה שאני רוצה להגיד לה - יחד עם השיר שהלחנתי וכתבתי לה (שששש! זה סוד!), אולי נעלה את זה.

בינתיים, נשאיר את התיאור התפל הזה פה לזיכרון עולם, שיהיה לי לפחות להעלות את זה כזיכרון, בימים אחרים.

אבל הנה, עוד זיכרון יפה לתפור היטב לשכל.

:)

אחותי אישה של.

ב"ה.

אהבת עד

צרי

עומס יתר של דברים חדשים. כך ניתן לקרוא לכך. לפטופ קטן. הדירה בק"ש. שעת שישי מתאחרת לה בעצלתיים, אני מביט והררי קופסאות, חלקי רהיטים ודברים שצריך לזרוק מולי כהרים וגבעות, המזכירים אך באופן קלוש את רכס מנרה שמול הדלת שלי.

הנה כמה דברים שלא ידעתי שאני אגיד בגיל 21 כשהייתי בן 20 או בן 19 או לפני:

אחרי שנת עבודה מטורפת עם אוטיסטים וכמה חודשים בעולם התאטרון, אני מוצא את עצמי בקריית שמונה, עם הלפטופ הקטן החדש שלי, צופה ברכס מיתמר לו בנחת ואני כאן למטה מחוייך.

*

הכל כמעט פעל חלק. אבל מרפי חייב לדפוק. אז אין לי ספרייה בסוף, לפחות כרגע? אז אין. תהיה כשצריך יהיה להיות. אני האחרון שצריך לדאוג לכך. היקום דואג. אז לא הצלחתי להוציא בינתיים את המושב של האסלה? אז לא הצלחתי. נצליח מחר. מחרתיים. מתישהו.

לא קריטי.

אז עוד לא נרשמתי לקורס? נו, גם חצי עולם. אז נרשם. לא קריטי בכלל. אז שבוע שלם לא נהיה בק"ש ונתארגן? אז לא נהיה. יש לאחותי חתונה. קצת יותר חשוב. מה שצריך לקרות יקרה. למה להלחם בזה, למה לדאוג כ"כ, כאילו שמשהו לא הסתדר עם קצת רצון ועשייה חיובית. הסתדר. יסתדר.

הבעל בית פגש אותי, חיבק חזק ויאללה. הזמין אותי לארוחת ערב עוד עשרים דקות.

מצחיק לכתוב שוב פוסט בוורד, ולא ישר לבלוג. אבל הי. ככה זה כשבינתיים אין כאן אינטרנט משלי. לא נורא. גם זה עתיד להשתנות ביום יומיים הקרובים. אין ממה להיות לחוץ בעולם יפה כ"כ.

העיקר לבדי את הדרך לקריית שמונה עשיתי.

ואני אעשה עוד המון, המון פעמים.

מסקנות:

המקטע בין צומת ישי למוביל הוא ללא ספק בין הסדיסטיים ביותר מבחינת הפקקים ומבחינת אידיוטיות שאני לא מבין מי נתן להן רשיון. אבל הי, או מה ני פה דה יונג. לא להתעצבן.

אלוהים ישמור איזה נוף מזויין יש אחרי צומת המוביל. כל המדינה פתאום הופכת להיות קן ציור מטורף.

איך אני יכול ללכת שוב מההרים היפים האלו חזרה למדבר? אה כן, כי יש עלייה לתורה לאחותי לחתונה וכי יש לי שחקנית דחוף לדבר איתה. ובגדים לקנות. ולישון.

:)

אני אוהב אתכם,

אלוקים שומר

צרי