| 9/2008
פריקה
כמו נפילה אחרי הופעה, אחרי הזרקורים,
כמו רגעים אחדים מתים,
יממות שאין לי מושג למה אבל התעייפתי קצת שוב, ואני לא יודע ממה,
לא היה לי לחוץ לאחרונה, לא לחוץ לי בכלל. רק הרבה מחשבות, אבל לא כ-ל כ-ך הרבה מעשים כמו אז,
או כמו שאפשר לחשוב,
אבל זה לא משנה את הרצון המוזר הזה, שוב, להתנפל על בקבוק הוויסקי והרום שלי ולגרום לגוף להשכח.
בהבדל היחיד שמימים עקרים אחרים, הפעם לא כזה בא לי למות מהאלכוהול, לא בא לי למות כלל, לא בא לי דבר, למעשה.
אני מרגיש שדיברתי קצת יותר מדי בטלפון היממה הזו, ואולי זה העניין. היום הזה נשרף על טלפונים, שינה מעוותת, ועזרה להורים.
בקטנות, גם זו לטובה.
אין לי כח לכתוב או לנגן ומה שגם קצת בלתי אפשרי פה לע שות את הדברים האלה פה בלי לצאת מריכוז.
אבל הי, יש זמן להכל ואני לא דואג.
פריקה של רגע. יריקה קטנה של ליחה. הרי לוויסקי ולרום אני לא הולך לפול, והחיוך מהפנים שלי לא הולך להמחק.
שוב עוד המון ימים עם המתוקה שלי. וצריך לחשוב כבר מה עושים לה לקראת ה-22, לעזאזל.
עדכון מהיר (יואו, לא עברו, 5 דקות?!)
דברים שמצילים מכל תחושה דפוקה:
- שירה ממש טובה. (מומלצות: עין-טור מלכא, חביבה פדיה. מתאימות בעיקר לתחילת השנה עם כל ההזיות הקבליסטיות שלהן.)
- מוזיקה, ואפילו גרועה. (היום זה Elliot Smith.)
- לשמוע את אלו שאוהבים אותך אומרים לך מילים קטנות ויפות.
- שיחות פתאומיות מארווין. (והפעם - על סווטלנה ובעלה השיכור, ולדימיר, מהפאב מיא-סקזאלנד.)
שנה טובה, עם ישראל.
אהבות עולם,
צרי.
| |
על בלוק נייר לבן.
זו הפעם המי יודע כמה שאני מנסה לכתוב כאן את הפוסט הזה.
איך לעזאזל לנסח פוסט שהוא גם על ההתלבטויות הקטנות האלה שהיו, וגם לספר על אילו ימים נהדרים עברתי עם אהובתי, ועם דניאל ועם אמיר, והיום כשקניתי עם אבא את היינות. איך לעזאזל לספר על כמה שאני מאושר שתשס"ח הייתה והסתיימה יפה, באה בנוח ונסתיימה באותו הטוב. בקרוב, אחרי הפוסט הזה, אני אלך ואסתכל, בלי רמאות - על הפוסט הקודם שנכתב שנה שעברה לקראת תשס"ח. ונראה. נראה אם הייתי מאושר כמו שאני עכשיו, כשעדיין - השקית הזו של היחידה להכוונת חיילים משוחררים היא זו שמייצגת הכי טוב את המצב שאני נמצא בו - האושר על השחרור, והצבעים המטורפים והפסיכודליים שהיא עשוייה מהם.
ברקע אגב, סופסוף, הEP של הלהקה שלי. בקרוב המייספייס.
בעצם מה אני רוצה מהשנה הזו כבר. להמשיך, כמו באותם רגעים במסיבה, להלך חצי עירום לפנות בוקר בתוך שכונה ריקה וחשוכה, לדעת שאני עושה החלטות טובות ולדעת שאני לא עושה רע, ושכל מאווי טוב הוא, וכך גם מעשיי. לאט לאט, להמשיך לדעת שכל הסימנים הקטנים האלו של דברים קטנים שרציתי שיהיו ויבואו - ובאו, להמשיך לראות שכל שלא רק לעצמי ייחלתי אלא גם לאחרים, ואחרים ראו את האור. אז יש לי עוד המון תפילות לעשות. וגם בבית כנסת במיוחד, יוצא שאני עוזר לא מעט. רק שלא הספקתי להתקשר לכל המליון תלמידים שלי ולשכנע אותם לבוא לקורס. לא נורא. ועכשיו חגים, אז בעייתי לחלוטין לעשות את השיעורים הפרטיים, מה שאומר שאני יוצא ב0 רווח מאוקטובר, אבל למי איכפת, לעזאזל.
חגים.
ההזדמנות האחרונה שלי להיות עם עדי לפני שהיא מתגייסת, יפייפיה שכמותה.
ועכשיו מתחילה שנה.
מתחילות הזדמנויות.
ובעיקר, בין כסה לעשור.
התקופה בה זה רק אני עם עצמי. תוהה.
האם אני במקום?
האם זה דף חדש שאני צריך, בלוק נייר חדש ויפיפייה, או פשוט להמציא את עצמי במקום אחר, או להמשיך, בנתיב הזה.
במקום הזה.
בסיבוב היפיפיה כ"כ הזה.
כי כ"כ טוב לי.
עוד לא מאוזן לחלוטין, את זה כבר הבנתי מאמנון ויחד איתו. עוד לא טוב לי בבית, עוד לא התאזנתי עד הסוף כנראה, כי עדיין ישנן קצוות. קצוות קטנות שיש לטפל בהם, שורשים קטנים לעקור, המון המון מחשבות ובעיקר חדרים מבולגנים.
שנה שעברה, אני זוכר, רציתי לסדר את החדר. לא הספקתי.
אולי השנה אני אצליח.
אולי השנה אני אצליח.
*
פינת האהבה לאהובתי:
אין מאושר ממני איתך. היה סופ"ש מדהים. וכמעט השתמשתי היום במתכון של רייצ'ל ריי (אוווווווווווּ רייצ'ל ר-ה-ייי...) אבל לא יצא.
צריך לקנות את הדה-וה-דה של פאפידיזי.
בקרוב.
*
פוסטי חפירות הבאים על עניינים אחרים או מה.
גאד , היום אני לא צריך לכתוב, אלא לאכול ולנגן.
אהבות עולם
צרי.
| |
איך תדע שעידן הילדות באמת נגמר?
בסוף כיתה ו', לקראת כיתה ז', היה לי מעין פח אדום מפלסטיק מלא בצעצועי נשקים וכד', בהם העברתי את רוב הילדות שלי במשחקי דמיון בעלי עלילת RPG עשירה ומלאת אלימות חסרת הגיון.
היה יום אחד, בסוף החופש הגדול - לקראת אותו יום מפורסם בו פגשתי את אלדר (החברה הראשונה מערד), יצאתי החוצה והשלכתי הכל לפח.
אמא חייכה קצת יותר מהנוהל חיוכים הרגיל שלה באותו יום.
היום קרה דבר אחר. חזרתי מהקהילה אחרי קריאה בתורה-לא-ממש-מוצלחת (וואו, אני ממש מחפף בשנה הזו) אבל אחלה טקס הנחת תפילין של הילדים (כפרעליהם) והגעתי לשכונה כדי לגלות שמורידים וכורתים את עץ הברוש הגדול.
העץ הזה היה שם הרבה לפניי. הוא היה ענק - 5 קומות לפחות - ח"א השתמשו בו לנ"צ בגיחות נסיון שלהם, מרוב גודלו. הוא פשוט היה שם כל הזמן, ענק, יפיפייה, זורח בשקיעות ומהווה מחסה לעשרות ומאות הזרזירים שבאים לבקר את איזור ב"ש בחודשי האביב.
היום הורידו אותו.
זה לא בדיוק עצב, מה שאני מרגיש. גם לא אבדן תמימות . אפילו לא בדיוק אבדן.
סוג של התבגרות.
עוד כמה שבועות (3 חודשים בערך) ימלאו לי 20 שנה. זה רק עוד אחד מחבלי ההתבגרות.
*
הפינה הקבועה לעדי:
תמשיכי לישון נסיכה שלי, אני אהיה עסוק בזמן הקרוב. נקווה לראותך היום כבר, יפיפייה שלי.
*
אהבות נצח,
צרי.
| |
אולדסקול. ליזציה.
כבר כמה חודשים או אפילו שנה ויותר מזה, ענייני הבלוג הזה הפכו מתיעוד של חיי היום-יום הסוערים משהו של הבלונדיני השרמוטה, לסוג של יומן והוצאת עצבים זמנית.
למעשה כל העניין שממנו התחיל הבלוג - שטויות פילוסופיות למהדרין לצד החוויות ההזויות משהו, די התפוגג.
אני לא יודע אם עצוב לי מזה.
אני כן יודע שהבלוג הזה הוא עדיין שלי, ואני כן יכול להחזיר דברים.
אז הבה נלחץ על כמה כפתורים.
*לוחץ על כמה כפתורים*
(בתוך השכל, ישיבה של העוסקים בדבר)
מר. רוצ'סטר: ובכן, כל הנכבדים, הבה נתאם עניינים.
מר. בדינגטון: אבוי לנו. מה הפעם?
מר. רוצ'סטר: חברים, חברים! ענייני השכל של הנפש אותה אנו חולקים הגיעו עתה למיקסום ועלינו לעמוד על פיתוח העמדה הקולקטיבית.
גב' שפילמן: סתום את הפה ותתחיל להיות רציני.
מר. רוצ'סטר: את צודקת, טובה'לה. כפי הנראה, המדיום המקובל בו נפשנו הנהדרת מזיינת את השכל שלה הגיע למעין מבוי סתום.
מר. בדינגטון: למה אני לא מאמין לך?
מר. רוצ'סטר: כי אני משקר, כהרגלי בקודש, ג'ורג', מה נדמה לך?
גב' שפילמן: אני לא אוהבת את הכיוון שהדיון הזה מתפתח. חברים, הגיע הזמן להיות רציניים! אז המדיום הולך לעזאזל, אז מה? מה רע בו? גם ככה, יש לא מעט דרכי מדיום אחרות שאנחנו מראים בהן שיפור אשר מיניב תמורות נהדרות.
מר. בדינגטון: אבל מה עם הנאמנות למקצוע?
גב' שפילמן: לא היה זה מעולם מקצוע, ג'ורג'י!
מר. רוצ'סטר: אני מסכים. אני בעד כמו כן תכנית פעולה רב שנתית ותלת שלבית.
מר. בדינגטון: דבר.
גב' שפילמן: נו?
מר. רוצ'סטר: -פותח את המצגת- ובכן, נורא פשוט. ניתן לנו לעשות כיד החופשית שבא לנו.
כולם: הוראייי!
אז מה בעצם עבר עילנו בשבועות האחרונים.
ללמד פסנתר זה אחלה עסק למעשה. כל ההוראה האחרונה שהייתה לי עם דרור בזמן האחרון הזכירה לי המון נשכחות, באותם ימים רגועים בהם הייתי אני התלמיד אשר רבץ אל מול הפסנתר ועושה פעם אחר פעם את הוראות המורה, טועה, שוכח, לא שם לב, לא מתרכז. והפעם אני הייתי דליה בימיה, מתרכז יותר מהתלמיד, משוויץ יותר, צועק קצת יותר. לא צעקתי, לא השפלתי. לא גרמתי לו לבכות כשם שאני בעצמי בכיתי או התרגשתי בזמנו. הנוסטלגיה הזו גרמה לי לצאת מהבית של דרור כל פעם בחיוך אחר. בין השאר שאני רואה כמה למורה יש כח על תלמידיו. כמה מילה טובה מעלה חיוך ומילה נוזפת מעלה את המבט הכועס, העקשן. אבל כך מלמדים, לעזאזל, וזה מה שעושה לי טוב.
וחוץ מזה, כלבוטק עוד לא עלו על כלום. נכון?
*
הרהרתי לאחרונה על חזרה כלשהי לראסטה-בר. כלומר, זה תלוי אם הם עדיין חיים ויש להם לקוחות, ואף אחד לא מת ממלריה או מה. להזכירכם, הראסטה-בר הוא דאנס-בר אתיופי סוג ת', או תתת"ת, אם לא יותר גרוע מזה. מה היתרון?
- לא רק האנשים שחורים אלא גם הכסף.
- אני הצ'יף, הברמן, הצעיר, והאחמ"ש גם יחד.
- המקום לרשותי בכל ימי החול בערבים, מה שאומר שאני יכול לארגן מסיבות ידידותיות לחברייה שלי במחירים סבירים ולהמיר את הפלייליסט לאחת משלי.
אבל ככל שאני חושב על הנושא לעומק אני חושב על לנטוש אותו ופשוט לברמן באירועים בינתיים. זה יקרע לי את התחת, ייתן לי קצת כסף, ובעיקר ילמד אותי לעבוד עם עוד יותר לחץ מהרגיל. בד"כ, אירועים אומר 1,000 איש.
זה עוד לא היה לי. בערך.
מילא.
*
יש צפונבונים טובים! או שסתם ממש התהלבתי מאיזי ומהחברייא בבית הבירה שיצא לי להכיר קצת יותר לעומק. זה, או שפשוט היה מצחיק בימים האחרונים. אבל גם בצפונלנד ישנם אנשים שאינם ראויי דקירה! וזו לא הפעם הראשונה שאני מזכיר את זה, במיוחד כשאהובתי תתברך היא מהאיזור הנ"ל.
באופן כללי פשוט היה בהחלט טוב בסופ"ש הזה בצפונלנד. בפינה בהרחבה, לכבוד אהובתי, נזיין את השכל על זה יותר. בעיקרון, הטוב שנעשה היה גם בפגישה המאד קצרה עם יאנקו. כל עוד אני רואה שהוא זוכר את החזון שלנו ופועל אליו - אז מה טוב.
ואז, יום אחד, הטכנודרום יהפוך להיות ה-מקום להיות בו.
או פונדק הטכנודרום. מה שזה לא יהיה.
*
ובעיקרון, בסימן המעשה עוד נותרו עניינים רבים לפתור. בעיקר להתקשר לפאני ולכל החברייא ולראות מתי בכלל יש זמן לחזרות.
ולכתוב את השירים כבר, זה אחלה תרגיל בתזמור, לפני שאני אתחיל להוציא את כל הרעיונות שיש בשכל.
בשביל זה צריך יותר זמן, יותר תרגול על התזמור והכתיבת תווים וכמובן - יותר זמן על המחשב עם הסיבליוס ועם פנלופי. בתנאי שיהיה כאן מקום. איך זה יקרה? לא יודע. כנראה שאני אאלץ לחכות לדירה כדי לפתור את זה.
או פחות להיות עצלן.
מה שזורם, מה שיזרום.
הפעם בפינה הקבועה למען אהובתי:
היה סופ"ש נפלא, מאמי, באמת שהיה טוב ואני מקווה שהכל לאט לאט נרגע ושהאידיוטים-האמריקאים לא זיינו לך את השכל יותר מדי ברגע שאת קוראת את זה. שמתי את הורד שקנית לי (כן כן, היא קנתה לי ורד) באגרטל והוא לא התעקם כמו שחשבת, הוא דווקא די בסדר, וכד'. אז אין לך מה לדאוג. בשלישי אני מקווה שהכל יסתדר ואני אבוא והכל יזרום.
הכי מאוהב שבעולם, נסיכה שלי.
שיהיה בתפארת,
אהבות עולם
צרי.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
