השפיל, צורה מס' 7?

טוב, רשמית נמאס לי.

וקשה שימאסו לי דברים ארציים וחומריים, מהסיבה הפשוטה, שקל לי יותר להתייחס אליהם כמו שהבודהא מבקש להתייחס אליהם - לא לשנוא ולא להתאהב, לא להגיב אליהם יותר מדי. הם קיימים ולא קיימים גם ככה. אבל הפעם, הנפש האחרת שמסתתרת בי, אותה הנפש של המוזיקאי האידאליסט, שמאוהב במוזיקה כשם שהוא מאוהב באל ובאנושות, לא יכול לסבול את זה יותר.

לא, אני לא יכול לסבול את זה שכל כתבי המוזיקה באשר הם בכל עיתון מוזיקה הם בכלל לא מוזיקאים אמיתיים. אז בסדר, הם לא משווים לי את המעברים הפונקצויונאלים-הרמוניים או מדברים על היעדר קונטרפונקט ותיזמור קצת יותר חכם ב.. כל שיר ברדיו, מ-ל-ב-ד משה פרץ (שמעתם נכון) - אני מדבר על שאר השטויות שיוצאות להן מהפה.

בוא נתחיל.

השתלטות המוזיקה המזרחית

בולשיט גזעני ומדהים שאני לא יודע מי התחיל אותו, אבל הוא בולשיט גזעני ומדהים. הוא בולשיט גזעני כי הוא שוב מפריד בין "שוורצע" ל"א גיט מענטש מיט ש שיין ייחוס" או במילים אחרות בין שחור ללבן עור או תרבות ובלי שום צדק. מוזיקה "מזרחית" אמיתית היא בין המדהימות יותר שנבראו, עם מערכת מקאמים ואוסולים משוכללת שהייתה הרבה יותר מעמיקה ברעיונות וביישום שלה כמה מאות שנים טובות לפני בוקסטהודה ובאך. למעשה, כשאירופה עדיין נאבקה על שירה במודוסים עם גרגוריאנוס החביב, נגני החצר הערבים כבר פיצלו מתמטית את המקאמים שלהם, ובנו חוקיות מוחלטת סביב זה. זה לא העניין.

העניין הוא שברדיו יש פופ. תמיד היה פופ. ה"הגמוניה" האשכנזית היא פיקציה. כשקוטנר היה בגלגל"צ לא הייתה שם שום הגמוניה של מוזיקה אינטלגנטית או אמנותית אעלק או רצינית אעלק. זאת מהסיבה הפשוטה שמלבד תחנות יעודיות לאינטלקטואלים פלצנים או לאנשים שיודעים מה הם אוהבים (בארץ זה "קול המוזיקה" ו"88 אפאם" ורדיו מחתרתי אחר, או כמה תכניות ייעודיות ברדיו ת"א לדוג'), הרדיו עסק במה שהציבור רצה.

ושלא ימכרו לכם שום שקר. הציבור תמיד רצה אסקפיזם טיפשי וקל שיעבור לו באזניים, מהסיבה הפשוטה, שאם אין לך מוח יצירתי ושכל מכוון כל הזמן לשאלה "למה?" (שני התנאים יחד), או אם אין לך חינוך מוזיקלי או באמת שאיפה למשהו קצת יותר עמוק ממה שנשמע אותו דבר (והכל אותו דבר), אז למה לעזאזל שתשקיע את הזמן ותקשיב למאהלר וברהאמס?

כנ"ל לגבי השטות הזו של מוזיקה מזרחית משתלטת. לא. זה אותו פופ. זו אותה הרמוניה. יש מקצב אחד שונה בדיוק, כמה כלים נוספים, וזמר מתבכיין בניב שיותר נוח לנו לקלוט היום. זה הכל. מבחינה הרמונית, סטרוקטוראלית וקונספטואלית אנחנו מקשיבים לבדיוק אותו זבל מוחלט שמתעלם מהמוזיקה ומכניס כמו לנקניקיה את כל הזבל האפשרי.

בהבדל אחד טוב.

הזמרי שקר כלשהו האלה יודעים לעשות דבר אחד הרבה יותר מאותם אשכנזים הגמונים אעלק. וזה להקשיב למישהו חכם יותר מהם. המפיקים של אותם החבר'ה יודעים שהם צריכים אנשי מקצוע טובים, אז הם לוקחים את ההכי טובים. וההכי טובים, בד"כ או תמיד, הם בוגרים של בתי ספר רציניים פחות או יותר, חלקם בוגרי אקדמיה ותואר שני, והחלק שלא פשוט יודע לעשות מוזיקה כמו שצריך. בין השאר, בגלל שבארץ יש רק יותר טכנולוגיה טובה ואנשים שלאט לאט מבינים בה - הסאונד שיש להם הוא מ ע ו  ל ה . אז מה שיצא, זה שהלהיט היחידי שהשמיעו לי בגלגל"צ שאיכשהו נשמע טוב היה של משה פרץ. וזה בגלל שמי שעשה לו שם את העיבוד עשה לו אותו ט ו ב ו נ כ ו ן . כמו שצריך לעשות עיבוד. י פ ה   ב א מ ת . מכ ל  ב ח י נ ה. לא רק בחינת הפרספקטיבה, אלא גם מהפן המקצועי! כזה שנופל על הקריטריה! אז אם זה מה שצריך, אעלק מהפכה מזרחית, אז שתהיה מהפכה מזרחית!

אם אתם שואלים אותי, ההבדל האמיתי והמהותי בין קרן פלס לבין משפח' פרץ היא שקרן פלס אולי מעלימה פחות כספים אבל היא הרבה יותר קרירה במציאות. מי שבאמת יטרח, שיחפש בבלוג את הפעם שפגשתיה ויבין בעצמו מדוע.

אפרת גוש והחיבה המוגזמת לבוגרי רימון

טוב, אני 2005-2006 לגמרי, אפילו 2004, אבל לדאבוני החרא הזה לא הפסיק עד היום, ועד היום השוק מוצף בעשרות זמרות כישלוניות למדי שמתבכיינות בכל מיני שפות ומקצבים גנובים לגמרי על נושאים שאני לא מבין איך מעניינים עדיין את השכל האנושי, אפילו זה שיש לו פיגור שכלי מסויים או בעיות רגשיות מודחקות, אבל, אני לא מתיימר להיות אלוהים, אז כנראה שלבני אדם יש באמת אינטרס לאסקפיזם דרך זיון שכל מוחלט, טהור, שלא כתוב בצורה קוהרנטית, או טובה, ואני יכול להתערב שאם לא הייתה שם הגהה היו שם שגיאות כתיב. שיהיה! זה לא העניין שלי.

העניין שלי הוא שכן, אני מוזיקאי, יש לי אוזן טובה, אז אני נאלץ להקשיב, וכמובן לבקר, אחרת איך משהו במוזיקה יתקדם למקום יותר מאתגר או מגניב? ע"י רביצה במקום ואהדה לאותם ארבעה-חמישה-שישה אקורדים ספציפיים שחוזרים על עצמם, ולפעמים, בחסד המפיקים, עוברים טרנספוזיציה לסי במול מינור? איך אומרים, יאללה יאללה.

גם במקרה הזה. לעזאזל. לא. אפרת גוש היא ל א זמרת עם איכויות וקאליות. די עם המיתוס הזה. זה שלילדה יש אוקטבות במקצת אומר שהיא חפרה ממש על מנעד. אבל היא מ פ ס פ ס ת   ת ד י ר  בכל עליה שלה לאוקטבות המפולצטות יותר, ובאופן כללי, היא לא נהנת מרעיון של לפול על תו. שלא תפול. לא ענייני. אני גם לא אומר שהיא מתיימרת להיות זמרת ענקית, היא מתיימרת להיות בפוזה האעלק סקסית שלה (כשראיתי אותה מתמרחת על שבן רציתי לעלות לשם ולהכות אותה בטוסיק בצורה הכי פחות מינית שאפשר, כי זה היה מגעיל ופתטי לטעמי), ולהיות האעלק-חמודה שהיא. שכל זה ילך פוחוי, ושעשרות נקבות ימשיכו להתבכיין וליירר על החומר הבינוני הזה, שהוא בדיוק אותו זבל. ארבע רבעים, הרמוניה שעוברת ממינור למז'ור בדיוק באותם רגעי קליימקס, אותם פונקציות הרמוניות, אותו מקצב, אותו מה. אה לא, כשהיא עוברת לעבוד עם מארש דונדורמה אז אנחנו נזכרים בשנות ה70 קצת או משהו דומה לזה. יופי. ווהו. הכנסתם גרוב!! גבר גבר אתם!! עוד רגע תעשו מקצב הודי לכמה דקות ותחשבו שאתם פאקינג הרנסנס!! ווהו!

אני רוצה לצרוח עליהם חצי מהזמן, באמת, אני כבר לא עומד בזה. והסיבה העיקרית כנראה היא רימון.

חבר'ה. עד היום פגשתי שני בוגרי רימון, עוד לא שמעו עליהם, וישמעו עליהם. אני לא יודע כמה רימון הפך אותם למוכשרים ולמוצלחים שהם באמת. אני לא חושב שלרימון יש קשר לזה, כנראה לחינוך מקודם או אחרי. אבל כמו שזה נראה, הכלים שביה"ס למוזיקה אמור לתת לך (ויש אינסוף כאלו שאני יודע שאני קיבלתי כמלחין וכמאלתר, ב"ה לא מרימון) לא אמור להוציא אותך חרטטן כמו ברמן או בקושי מצליח לגעת בפסנתר כמו פלס, לא אמור להוציא אותך בקושי מצליח לשיר כמו המסיקה או הכורם האלו, או מה.

ואני לא יודע אם עלמה זוהר למדה ברימון, אבל זה בכלל תופעה שלא הבנתי. אני נרדמתי בשירים שלה. אני לא מבין את מבקרי המוזיקה שהללו, איפה הללתם, מה הללתם, מה אתה רוצים מהנשמה שלי או הנשמה של שאר המדינה הזו? מאיפה ההגדרות שלכם לאיכותי או לא איכותי אם אתם בכלל לא מוזיקאים? האם איכות מתבססת אצלכם אך ורק ע"פ איך שאתם נהנים ממוזיקה? איזה מן שיפוט הוגן הזה? הרי ילדה בת 13 טיפוסית תכנה איזה זבל מערוץ ניקולודיאון, לפי הקריטריה הזו, איכות - האי כדקאמר? בחייאת אמק!

ועכשיו, קצת הסבר

חבר'ה, אם במוזיקה עסקינן, אז תשתדלו לא להיות מטומטמים ולהקשיב למישהו שלמד את זה. אתם רוצים להקשיב לזבל שלכם ולהנות? תהנו, אין שום דבר רע בזה, אני בתור קלאסיציסט פלצן שומע טונות של זבל, הרבה יותר מאשר הכמות שאני שומע יצירות טובות ליום, מהסיבה הפשוטה שזבל מעביר זמן ועצבים הרבה יותר ביעילות מאשר רקוויאם או סימפוניה טובים. מה לעשות באמת. א-בל. מוזיקה ל-א רק מתבססת על חוויה אישית, ולא רק על חוויה אישית-קולקטיבית-אעלק של "זה נשמע טוב". לא. זה נשמע טוב אפשר גם להגיד על השואה הארמנית, כי יש פחות אנשים שיאכלו אוכל בעולם. טיעון לא הוגן.

אני לא אתחיל ללמד כאן חומר של כמה שנים. אני כן אגיד שהדבר הכי בסיסי תפיסתי הוא עניין המקוריות והחדשנות - יש מי שיסכים עם זה ויש מי שלא - אבל יש מבנים של קצב, הרמוניה, מנגינה, רעיון כללי במילים ובז'אנר, דרך התזמור של השיר וכמובן דרכי ההפקה והמיקסוס ורמת המאסטר הסופי - כל אלו הם פרמטרים משתנים לגמרי. ה ב ע י ה    ה י  ו ם  זה שרוב מה שתשמעו ברדיו יהיה דבר כזה:

מבחינת קצב ל א יוצאים מארבעה רבעים (ע"פ קצב הלב שלכם, אתם יכולים לספור ארבע פעימות שחוזרות על עצמם בכל שיר), לא עוברים בד"כ את ה3-4 וקצת דקות פר שיר ברדיו (זה כבר שיקול מסחרי מובן ומגעיל). לעיתים יש לנו עניין של גרוב או מושפעות מסויימת ועילגת ממסורות שונות (פאנק כושי שלא ממומש עד תומו, אייזנמן עשתה מזה להיט חופר לדוגמא). לעיתים. אם נקשיב לאברהם טל נשים לב שאחד השירים שלו יש לו יציאה הודית למדי. משעשע. שם אני חייב להודות זה עוד היה בטעם.

מבחינת ההרמוניה אנחנו לא שוברים לאקורדים שגורמים לנו לשאול שאלות או לתהות (תקשיבו לשיר ג'אז ותשימו לב שיש מצבור צלילים מוזר, זה אקורד מעניין), אלא אקורדים בסיסיים שחוזרים במבנים שמתאימים למילים פחות או יותר, ובעיקר נשארים עם הקצב שהוזכר קודם. מבנים צפויים דוגמת

Bm G D A בטרנספוזיציות שונות (אפשר לשחק עם זה עם מכשירים חשמליים פשוטים ועם המהירות ששומעים, ככל שזה מהיר יותר הפיטצ' עולה, ועל כן גם ההרמוניה עוברת טרנספוזיציה למעלה) - ואין מי שיפסיק. לפעמים זה גם לא חורג מה - C G C G C G או במילים אחרות - טוניקה דומיננטה, טוניקה דומיננטה.. שני האקורדים הכי צפויים בסולם, והכי חופרים. אם מישהו היה טיפה יוצא מהם, דיינו ודרשנו.

מבחינת הלחן ומנגנינה - זה הדבר היחיד שמבדיל לנו שיר משיר. לפחות כאן יש לנו לפעמים יציאות מעניינות. בערך. למה בערך? כי לא מפתחים. יש רעיון שנשמע יפה, שעלה לאיזה אידיוט עם גיטרה ב2 בלילה אחרי כמה ראשים של חום זול, בירה, ויום עבודה גרוע? כל הכבוד. למה אתה משאיר אותו על זבל של הרמוניה ומקצב משווע, ולמה -

מבחינת התזמור אתה לא עושה שום דבר?! למה אתה והמפיקים שלך משאירים את זה או בהרכב הבנאלי של תופים-באס-גיטרה-ואולי-עוד-משהו-בקטנה ואתה שחופר שם, ולא מחדש מזה?! מה, הקהיל עד כדי כך צמא לשמוע בדיוק אותו דבר?! באמת?! מה דעתך, תוסיף סאז! אז או, יש אמנים שעושים את זה מדי פעם. אז אם כבר אתם שמים בוזוקי או סאז או עוד או כינור או צ'לו במוזיקה שלכם מה דעתכם שתתנו לכלים להתבטא ולא רק לחזור אוניסון על הבאס או על איזו מנגינה תומכת? מה דעתכם לתת לסאז איזה טאקסים קטן ויפה, לצ'לו לעשות מהלך נעים ונחמד?! מה? למה לא?!

מבחינת ההפקה זה הדבר האחרון שיש לי לדבר עליו מהסיבה הפשוטה שהכסף מדבר כאן. הבעיה היא שהרבה מהמפיקים, בשביל להתקבל לרדיו, חייבים להשתמש סתם במיקסוס כזה שמנמיך כלים מעניינים, מדגיש את הגיטרה ואת הזמר, מעיף את התופים יותר מדי אחורה, ועושה עבודה לא משעשעת בכלל על הזמר בד"כ, שלא נדבר על אפקטי רדיו זוועתיים (הם מגניבים אבל עם גבול, חבר'ה, גבול!). כשאפשר לעשות עבודה מהפכנית, לשחק בפאנינג בצורה מגניבה, להעיף מיקרופונים בצורה מקורית בחדר ואולי ליצור שירים עם קולות מעניינים יותר - לא עושים - על חשבון הנורמליזציה. למה, למה?!

מבחינת הרעיון הכללי במילים ובז'אנר אין חדש תחת השמש. אבל כאן אני לא יודע אם זה לא איזה תהליך מחזורי שקורה. וביאור הדבר -

שנים, עשרות אלפי למעשה, שהשירים שיושמעו ברדיו או בציבור באופן נרחב הם כאלו שידברו על הנושאים הבנאליים שכולם אוהבים לחשוב עליהם, כך שנושאי כתיבה יותר רלוונטיים כמו חיפוש פילוסופי, או איתגור פואטי כזה או אחר, או לא יודע, נסיונות לאתגר במובנים אחרים - מוסריים, רגשיים, רעיוניים - הוא מוקצה בין כה וכה כי הוא אתגר ולא אסקפיזם מובהק. כ נ ר א ה. 

מבחינת הרעיון המוזיקלי הכללי - המבנה הנרחב של השיר, המבנה ההפקתי שלו, ואף בחירת העיבוד ברמה הכי ראשונית שאפשר - זה כנראה דבר שמשתנה עם העשורים. בשנות ה90 עשו דברים ממה שעשו בשנת 2000 שכן שונה במהות באופן כזה או אחר ממה שעשו בשנת 2010 וכן אני מקווה שישתנה שוב ב2020 ואני מקווה שמתישהו ישבר לגמרי.

ולסיכום

עד שיבוא המשיח אני אתבכיין ואשאר לי בכוך שלי, מתלונן בבלוג שלי על טמטומו של עולם שלא למד להבדיל בין סקסטאקורד לקוורטסקסטאקורד (כי לדעתי דווקא ההבדל הזה עלול להציל נפשות), צועק וצורח על אנשים מתפרסמים ומקבלים כסף ויקרה בעולם כשלי לא ממש איכפת מזה, כי אני מגניב, וזה הכי חשוב בינתיים, וגם שאני נהנה מדברים אחדים ואחרים, וזה הכי חשוב.

אני כן מקווה שלאנשים יפתח הראש. לא כדי שהם יהיו דומים לי, לא כי בלי זה הם ימותו. אלא כי עם זה הם יתחילו, חלילה, אולי לחשוב. והמחשבה הזו עלולה להוביל אותם למקום טוב יותר. לא, אני לא טוען שמי ששומע זבל אוטומטית לא חושב. זה טיעון דבילי ועילג. אני כן טוען שהחוויה שלהם, מהיקום, מעצמם, מהמוזיקה עצמה - עלולה להשתדרג, לו רק יאזינו למשהו מאתגר מאחת הבחינות שתוארו לעיל.

אולי.

מה אני יודע.

אני הרי גם ככה שומע זבל רוב הזמן, לא :)?

יום נפלא אנשים אהובים ותמשיכו לאהוב ולעשות טוב

צרי

יוצא מהבית, מתרענן, נרגע. הציפורים נעות דרומה. הצום התחיל ואני כבר מנסה למצוא משמעויות. אולי אין צורך.

*

קצת לפני כל נדרי עשינו, בהרגל החדש, את ברכת הילדים, שלפי המסורת מברכים טרם שבת או חג נכנסים. אמא ואבא לא פה, כידוע, אלא באמריקה, ובתפילה הייתי לבדי מבחינה משפחתית. אבל הקהילה מחבקת חזק את מי שבאמת קשור אליה - אז היו לי את המקומות השמורים שלי, והחיבוק של הקהילה הספיק.

יתרה מזו, הילדות של הדי, שעשתה בכבוד את כל נדרי יחד עם ג'ק (דואט מגניב) גם לא באו. אז הדי ניגשה אליי ואמרה לי כהרגלה, באנגלית - You'll be my kid today, ועשתה לי את הברכה. איזה כיף להרגיש ממנה אמהיות שכזו, היא באמת אישה נפלאה.

זה עשה לי אחלה פתיחת חג.

*

בתפילה עצמה הוסיפו לרשימת "על חטא שחטאנו" כל מיני דברים שהרב-אבא-רוחני של מאוריציו כתב בזמנו. הרבה מהם היו מגניבים, הרבה מהם היו היפים ממש, בקטע של "התקשורת! החברות הגדולות! קיי מארט! חייזרים!" שהיה קצת מוגזם ודי לא קראתי אותם.

חשבתי לעצמי על להוסיף כמה כאן:

על חטא שחטאנו כששכחנו לאהוב את עצמנו.

על חטא שחטאנו כשחשבנו שאנחנו טובים - יותר, או פחות, ממה שאנחנו.

על חטא שחטאנו כשלא עזרנו - לעצמנו, לאחרים, לסביבתנו הקרובה והרחוקה, והיינו יכולים.

על חטא שחטאנו כשלא זרמנו סתם.

על חטא שחטאנו כשהפרנו את אמון עצמנו, את אמון האל, את שאר האמון שקיים בין אדם לאדם.

וכו'.

*

PDD רודף אותי. אבל ברצינות. 

סוף התפילה לא יצא לי לראות את אלעד דה-מלאך שתמיד אני פוגש בכל נדרי; הפעם זה היה דווקא אחד התלמידושים שלי. לא נזכיר את שמו.

הוא התחיל לדבר איתי. כבר בכיתה יב'. גדלים מהר התלמידושים שלי. שאלתי אותו מה איתו, וכו'. עושה תכנית באשל הנשיא,כמו כל תלמידי תקשורת שם, הולך לו ממש טוב. ואז זה הגיע. "אני גם הולך לעשות עבודה על תסמונת אספרגר," אמר. "יש לך קשר..כלשהו, למישהו?".."כן..כלומר..קשר אישי.." הסתכלתי עליו. "היו לי פשוט..תקופות..אתה מבין.." -"אתה מאובחן?" -"לא. במשהו שונה.." -"אני אנחש שNOS?" -"כן, איך ידעת?"

ידעתי, ידעתי. סיפרתי לו שהשנה האחרונה העברתי עם LFA בכמויות או פשוט אוטיסטים, וגם שנה שעברה הייתה לי התמודדות עם PDD (כלומר, כבר כמעט לפני שנתיים!) - כך שאני יודע מה זה.

פתאום החזרתי בפלאשבקים את תהליך ההוראה איתו, כשהייתי המורה שלו. דיבור כמו איש זקן בכיתה ו'. התקעות על מוזיקה -עברית- בלבד עם התעקשות להפריד בין -לועזית- ל-עברית- ולא להקשיב יותר מדי ל-לועזית-. תגובות מאד שונות לגבי עניינים מסויימים, תקשורתיים. לא היו לו המון חברים אבל הוא התבגר יפה. והוא נראה טוב.

הא, הוא היה נבואה אחרי הכל, נבואה לכך שבין אם ארצה או לאו, הייתה לי חוויה נדירה איתו, לא פשוטה, אבל הצלחתי להגיע אליו. אכן נבואה, שיש לי את היכולת לקבל את הPDD ולעזור להם. וכוסאמק, עשיתי את זה אחלה השנה הזו.

לא שאני יחיד ומיוחד בעולם או מה. אבל זה כיף לדעת שיש משהו שאני טוב בו שאני יכול לעשות איתו טוב לאנשים שקצת קשה להם.

יהי שם ה' מבורך לעולם ולעלמי עלמיא.

*

במהלך הצום קראתי המון. נחמה לייבוביץ', לוינס, שני סיפורים של עגנון, קפקא, לאה גולדברג, קצת מהמחקר של דוד פלוסר על היסיים, וענייני תורה ותניא - וכמובן טאו טה צ'ינג וסיפורי בודהא.

הסיפורים של בודהא השריאו אותי הכי הרבה שאפשר.

הנה אחד מהם - 

היה הייתה מלכה בהודו שחלמה חלום, ובו ראתה פיל עם שש שיני שנהב. אחר שהתעוררה חמדה מאד המלכה את השיניים האלה ושלחה הודעה רשמית לצייד שלה, האם הוא ראה חיה כזו. הצייד נזכר שפעם פיל בעל שש שיני זהב הציל אותו ממארב של שדים. חרף כך, המלכה הציעה סכום גדול מאד של כסף בתמורה, על כן הסתנוור הצייד עד מאד. הצייד שמע שהפיל החל להיות בודיסטווה - מחפש דרך, הארה - באיזור ההימאליה. הלך וחיפשו. כאשר מצא אותו הצייד לבסוף, ירה בו חץ רעיל. הפיל, אחר שנפגע מהחץ, הבין את גורלו, אך גם הבין מה עליו לעשות. הוא רץ אל עבר הצייד, והגן עליו מחמת הכעס של הפילים האחים שלו, שינסו להרוג אותו. הפיל שאל את הצייד - מדוע עשית את המעשה הטיפשי הזה? - והצייד ענה לו שהוא נתפתה לבצע משיניו. על כן, הטיח הפיל את השיניים שלו בקיר ושבר את כולן, ונתן אותן לצייד. קח אותן, אמר. עכשיו, כשאמות, אגיע למישור הטהור ביותר. ומשם, אני מבטיח, אדריך אותך כדי שלא תשאר במצב הלא טהור הזה, שדרכו אתה רוצח את החברים שלך למען בצע.

וכך היה.

*

וזהו, בינתיים,

אני חושב.

אהבת עולם בית ישראל.

שתזכו לשנה נפלאה, רגועה, כיפית, משמעותית, עם הרבה עשייה,

שלא תדעו חרב, רעב, דבר, שטן משחית ויגון.

רק רוגע.

צרי.

שוב חופי אשקלון. חוף דרומי יותר.

שיחות עם הרב. ממול שקיעה. ילדים, מעל תריסר או אפילו כמעט שני תריסרין, משחקים במים, בחול.

אני בדממתי מנסה להזכר בפסוקים..

"מי אל כמוך..מי.." איזה ממשיך, אני שואל את עצמי.

כמה שעות אחר כך יש לי הזדמנות לבדוק את הנוסח שוב.

מִי-אֵל כָּמוֹךָ, נֹשֵׂא עָו‍ֹן וְעֹבֵר עַל-פֶּשַׁע, לִשְׁאֵרִית, נַחֲלָתוֹ:  לֹא-הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ, כִּי-חָפֵץ חֶסֶד הוּא.  יט יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ, יִכְבֹּשׁ עֲו‍ֹנֹתֵינוּ; וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם, כָּל-חַטֹּאותָם.  כ תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, חֶסֶד לְאַבְרָהָם, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ, מִימֵי קֶדֶם.

הפסוקים הללו סיימו את ספר מיכה, אותם קוראים גם בהפטרות של ראש השנה וכו'.

אלו גם פסוקי התשליך.

בהם ניסיתי להזכר.

איזה טוב שהם כתובים ולא רק שגורים בזיכרונות. אני עוד אזכור אותם בע"פ כמו שצריך לשנים שיבואו, כן יהי רצון.

*

אל מול אותו ים אני בודק בציציותיי כמה טעיתי השנה. גיליתי שהשנה, לפחות אל מול השנים הקודמות - ועזר לי הבלוג בכך המון - לא עשיתי כל כך הרבה טעויות עם אלוהים או עם בני אדם. אולי כי השנה הייתה לי מסגרת הרבה יותר בדוקה וטובה. בפרט בחודשים האחרונים, כשהתרחקתי מגורמים מסויימים. גם האקסית, שהיא לא אדם רע כי אם יישות שלא צריכה להיות ביקום שלי; גם מהחברים הקודמים והחדשים ובאופן כללי מרוב החברים, שוב, לא כי הם רעים, כי הם פשוט לא היו צריכים להיות שם, וכו'. הדממה, השלווה, וההתרכזות בעשייה החיובית והטובה שלי, בייחוד אחר שנתיים של פעילות עם פיגור ואוטיזם, לימדו אותי להבין ולדקדק יותר כאשר אני מחפש דברים טובים יותר לעשות.

אכן, חטאתי, מעלתי בעיקר באמונם של מספר מועט של אנשים, ועשיתי הרבה דברים שההלכה לא תחבב (ה' מחבב אותם מספיק, אחרת הם לא היו שם כלל), וכל מיני טעויות אחרות.

אבל די, הנה בא לו עוד יום כיפור, להבין לעומק יותר, את המשמעות שלי, את המשמעות של המעשים שלי, ובעיקר, אלו דברים עליי לכוון לעשות על מנת שאהיה אדם יותר טוב.

זו פחות או יותר המחשבה הצפויה, אבל היא הכי חשובה.

*

השנה הזו סגרתי יותר מעגלים מכפי שחשבתי. הגעתי לנקודה הזו, שאני עומד וצופה בקיצה של תש"ע, קיצן של שני עשורים וכמעט שנתיים, ומבין, אחר שיחות טובות עם איש מקצוע אחד ומספיק אנשים אחרים - עשיתי את זה. הגעתי לפסגות שרציתי להגיע אליהן, עשיתי את הטוב שכיוונתי לעשות, עמדתי בהצלחה. ובכל זאת, כמובן, ישנם דברים עמוקים יותר לפרק, לפתור, דברים נסתרים ופנימיים יותר. אבל אמר לי אותו איש מקצוע יקר אמרה חשובה - אם אתה מאושר כרגע, אין צורך להתאמץ יותר.

אמת היא. אני מאושר. אמנם באלגוריתם פשוט של הכל-תודעתי-הכל-בשליטתי-בתחום-הרגשי-והתפיסתי, שהיא אמת פשוטה עד כדי צחוק ובוז, אבל הוא עובד, והצליח להניס ממני כל תחושה רעה ואף הקטין באינספור את היכולת שלי להתעצבן ואף להתנשא - על אף שישנם אנשים שידמיינו לעצמם שאני מתנשא כך מעל כולם שלא מרגישים ולא חווים כמוני - טועים הם. אין בי דבר שהוא מעל או מתחת לאנוש בגלל המחשבה הזו, או האלגוריתם הזה, וחבל לחשוב אחרת.

מילא.

*

אל מול שקיעה אני מביט אל עבר העכשיו. הנוכחי, אחר השלושה שבועות הנפלאים בקריית שמונה (שיהפכו להיות שלוש שנים בקרוב, ואולי יותר) - מתעצלן ומשמין לי להנאתי בבית של ההורים. את האמת, אין הרבה טוב מזה. אני אוכל כאוות נפשי, אני נושם כאוות נפשי, אני עושה כאוות נפשי. אני מאושר. בצורה מצחיקה דווקא מבחינת היצירה אני בסוג של פאוזה, אבל אך ורק סוג של. מתוכננת כאן הופעה, ועלו לי רעיונות חדשים ומגניבים לראש. אבל מבחינת הקדתחנות אני בשנייה נשימת אוויר. ככלות הכל, אחר חתיכת שנה מאומצת גם בתחום הזה ומקום חמישי בצוותא מותר לי שנייה להנות מהכלום הנפלא ולהשמין. מה רע?

*

אהבה חדשה, שנה חדשה, אתגרים חדשים. אני אכנס לכל כך הרבה תסביכים בקרוב שנראה אם האלגוריתם השימושי הזה יצלני עתה מכל צרה וצוקה. נראה. זה לא העניין. התחושה הזו של התפירה והפתרון עוד תשאר עוד הרבה זמן. בינתיים אני נהנה מכך, ומוריד הילוך מהמחשבה ומהתודעה.

נותן לדברים להמשיך להיות הם.

הנה, כחלוף המצמוץ, אותו המצמוץ שאזכור כשאני בחצר של תל"י, בכיתה ה', בן 10 שנים ואני אומר - כיצד עברו 10 שנים כ"כ מהר?  -הנה, ילד ענוג שהייתי, הנה מצמצת שוב ואתה כבר בן 22, אחר תקופות, אנשים, מחשבות, נסיונות, חזיונות, ומה לא. אחר שהתגברת על דברים, אחר שראית, אחר שעבדת יפה וגם אחר שהתעצלנת. אחר ששילמת על טעויות ואחר שהשגת לקחים, אחר שעשית כפרות ואחר שהכל נסלח או לא.

אבל ה' אוהב, ילד יקר שהיית, ה' אוהב וה' מחבק. וזה מספיק.

*

אום מה ני פה דה יונג.

המנטרה הזו, וסוטרת הלב, חוזרות אצלי ללא הרף, כמו הפסוקים הראשונים בד'או, כמו אמרת התשליך מספר מיכה, כמו קריאת שמע.

תפילות שעוזרות. שמנחות. שעוזרות להתמודד עם כל אבדן, חומרי או רוחני, שעוזרות לקום ולהודות על כך שאתה קיים והתודעה שלך יכולה להיות משוחררת מהשקרים החומריים והגשמיים לו רק תרצה. לו רק תבחר בכך.

*

זהו לעת עתה.

אהבות עולם

צרי.