בעברית זה נשמע נוראי. לפרוץ. כאילו שאני פורץ משהו מחוץ לבפנים, כשלמעשה אני רק מתקיים בתוך בפנים לתוך בפנים, במעין מחול רקורסיבי מכוער למדי.
אבל בהחלט, תחילת השבוע הזה מבשרת את, וול, עשרת ימי תשובה, כמובן - אבל גם תחילה של משהו כמו חודש של חופש שיש לי אל הכלום. חופש שמבשר לי שהצלחתי לעשות את סך הבחירות הנכון שלפחות בחודשים האחרונים אם לא בשנה האחרונה הצליח לייצר לי מצב בו בהחלט, "פרצתי" את החיים האלה, או איך אומרים, עשיתי להם HACK כהוגן.
ה-HACK נורא פשטני. והרעיון הוא למצוא כמה שיותר עבודות שלא נותנות לך את תחושת ה"אני עושה כרגע עבודה בשביל מישהו אחר ומבזבז את הזמן שלי על מנת להמיר אותו במזומנים", אלא, "אני עושה משהו שאני אוהב ועל הדרך מרוויח ממנו", ויפה הדבר כאשר זה גם "בסך הכל גם מרוויח ממנו לא רע בכלל".
התשלובת האחרונה של החודשים האחרונים - טיפה מטופלים, שני מקומות להרצות בהם, מדי פעם עבודות תרגום-וכיוצב' שאני עושה, מדי פעם דברים אחרים שאני עושה ותמלולים עוד פחות מפעם - מתנים לי מצב בו 70% לפחות מהזמן שלי אני בבית.
נכון, יש מחקר. אבל לוקח זמן לו להתהוות, וכמו כל דבר באפידמיולוגיה - יהיו שני פרצים עיקריים של כאבי ראש - ימי המחקר עצמם (בולע רוק), שזה לא יותר מחמישה כל פעם, פחות אפילו; והניתוח הסטטיסטי, שקרוב לוודאי, יעשה ע"י איש מקצוע ולא על ידי לגמרי (נראה).
מה שבעצם, כן. 70% מהזמן אני יכול להרשות לעצמי שלא לעשות כלום.
להתלונן שאני לא מספיק לעשות כושר, או יוגה, או טאי צ'י, או לקרוא או וואטאבר אבל בפועל?
לכתוב פוסטים,
לא לכתוב פוסטים,
לשבת עירום או חצי עירום או סתם בדירה,
ללכת לשבת אצל השותפכן (שותף+שכן) ולעשות שם כלום, להעמיד פנים שאני כותב את הצעת המחקר, לדחות מטלות אחרות מעצבנות (לצבוע את התקרה, להשיג תו חניה) שלא כאזה מפריעות לי מסתבר,
ובסופו של דבר להודות בזה שבסופו של יום,
החיים די יפים.
אז כתבתי לעצמי על דף ריק שהיום מתחיל סבב ה"כלום" הגדול (אחר משהו כמו חודש שהיה יותר כבד משחשבתי),
ויש לי הרבה משכורות לגבות מהרבה אנשים,
וזהו.
פחות או יותר
זהו.
יאללה כלום.
ואולי אלו יהיו החיים בהמשך.
אם הכל יעבוד נכון, באמת, הכל יהיה בנוי מפרצי עבודה רגעיים או תקופות שאכן אין אוויר לנשום בהן, אבל יהיו גם תקופות שהן בדיוק הפך.
תקופות של לפתוח חלון ולשים בפול ווליום את הרביעית של מנדלסון, ולהגיד לעולם "זין עליך חבר, ניצחתי".
שבתון זכרון תרועה. יום תרועה. התרועה הזו, היא כמובן, הבסיס למצוות תקיעת השופר, אליה נתייחס בקרוב.
ומשום מה, בדרך לא דרך, דרך הרבה מאד פירושים, תלמוד, תהיות ותובנות של כמה מאות שנים, עוצב למעשה חג שכל כולו תהיה אקזיסטנציאליסטית, ובראשה - מי אני, מה אני, ומה מגדיר את המטרה שלי?
התיזה שלי לעניין הזה היא מעגלית לחלוטין. למעשה, כלל חגי תשרי באים לענות על המהות שלנו. "בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן", נוהגים לשיר דרך הקטע המפורסם שנקרא ונתנה תוקף. כלומר, זה מתחיל בראש השנה, ממשיך בתהיה של עשרת ימי תשובה, מגיע לשיא האקסטטי של החוויה הכלל טרנסצדנטלית של יום כיפור, הצום וכו' ומסתיים בסוכות על מגילת קהלת (המגילה הכי אקזיסטנציאליסטית בתנ"ך, אולי יחד עם איוב? שאלה טובה, למי יש יותר גדול?), וכמובן שמחת תורה, שהיא בעצם סגירת ופתיחת המעגל הפרקטי, של קריאת התורה. זה בזמן אחר.
גם ראש השנה הוא כמובן התחלה וסוף ואמצע של מעגל. ראש השנה היא בחירה שרירותית משהו (שנבחרה להיות ראש השנה בכלל במשנה ולא במקרא), שעיקרה - אנחנו עכשיו בנקודה כלשהי במעגל, בה אנחנו בוחרים להיות מודעים. ראשית כל, למעשינו. אפשר להתחיל לספור חטאים, אבל אפשר גם פשוט להסתכל אחורה דרך התפילה או דרך הבחירה שהיום הוא יום תרועה. היום הוא יום בו אתה מקשיב, ויוצא ידי חובה על ידי מצווה שכל כולה - היא להיות מודע. אתה מודע.
מערכת היחסים עם הזמן בעניין הזה היא מעניינת. ישנו פיוט במחזור התפילה, שמשחק על הקונספט של "ה' מלך. ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד". כלומר, ה' עכשיו הוא המלך; ה' היה, וה' יהיה המלך. אתה מגדיר את העכשיו הזה כהווה, אבל מתייחס לזמן הזה בין השאר גם לזמן התפיסה שלך את ה' כמלך העולם. וכאן זה בעצם, מוביל לצד השני של השאלה - התשובה שהיהדות מספקת לתהיות האקזסט' הלא-פשוטות האלה. מי אני? ברוא בין ברואים. מה מגדיר את המטרה שלי? המצוות שאני לוקח על עצמי.
על כן, למעשה, כדי לענות על השאלה של מי-מה-מו אני, אתה לוקח על עצמך (והאתאיסטים יאמרו - יוצר לעצמך) מערכת מצוות ומערכת היטלים, עיצורים, חובות (וזכויות יתר שרירותיות) מסויימות, עליהן אתה מהרהר, דרכן, אתה מגדיר את עצמך. אבל לא רק זה. יום זכרון תרועה הוא יום בו אתה בין השאר חוזר וממליך את הקב"ה כמלך עליך. שלושת חלקי התפילה הייחודיים לתפילת שמונה-עשרה של ראש השנה, בשחרית ובמוסף - מלכויות, זכרונות ושופרות - נועדו, דרך פסוקים שונים ורבים, להזכיר את מערכת היחסים המורכבת בין הקב"ה לבין העם, כלומר, אזכור התנאים שלו בחוזה האינסופי הזה שנקרא התורה, לבין מתוך תהילים לבין מתוך התורה לבין מתוך הנביאים. כלומר, נוצר כאן מעגל.
אתה מכתיר את הקב"ה בתור המשמעות שלך, על מנת לענות על שאלת השאלות האקזסט', ולשם כך אתה מחזק את המלכות שלו. זה מעגל שחוזר על עצמו.
לא סתם, ביום השני, אנו קוראים בתורה את סיפור עקידת יצחק. לא סתם, סרן קירקגור, אמנם כומר, ברא את האקזיסטנציאליזם כסוגה פילוסופית דרך סיפור העקידה. דרך סיפור המטרה של אברהם. מכאן, אגב, זה פותח לי עניין אחר.
נקודה ב' וקצרה: המוסר כמשהו עליון אולי גם מהפרקטיקה האלוקית, או חלק ממנה, או, מה?
כמו לכל קורא שפוי גם לי נצבט הלב למשמע סיפור עקידת יצחק. אדם מקבל החלטה, או יותר נכון ציווי - שמתגלם כהחלטה, להרוג את הבן שלו, עבור משהו. תלי תילים נכתבו על העניין, שפה בעצם הציווי האלוקי מתגבר על המוסר האישי, ושיש בזה מן ההקרבה הגבוהה ביותר. ויתרה מזו, השאלה, מה אנחנו צריכים ללמוד מן העקדה, את הציווי שלה או את התוצאה? את העובדה שאם כתוב או נאמר או מתגלה או מה אז צריך וזהו; או שמא התוצאה, כלומר, צריך להתכוון אבל בטח לא צריך לבצע משהו שהוא כ"כ כ"כ נגד המוסר?
ואני תוהה, שומה הפעם הקב"ה מודיע לנו דרך הסיפור הזה, שלמרות שהוא הסיבה - קרי היוצר - קרי זה שבכלל יצר את הרעיון (לוגוס) או את האידאה, וגם את החומר, וגם את החוק, וגם את הפירוש לחוק - האם למעשה הוא גרם לכך שהאידאה, והמוסר ככללו, יהיו למעשה, מעליו?
בסופו של יום, מה שקורה הוא שהמלאך מונע מאברהם את העקידה, לא הוא באופן ישיר. מלאך. כלומר, אפילו הפעולה הזו בתיווך. ואני תוהה, למה זה כך?
נקודה ג' וארוכה: כחם של טריגרים ושופרות
מסכת ראש השנה, פרק ג', משנה ז':
"[ז] התוקע לתוך הבור או לתוך החדות או לתוך הפיטסאם קול שופר שמע, יצא; אם קול הברה שמע, לא יצא. וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר, או קול מגילהאם כיוון ליבו, יצא; ואם לאו, לא יצא: אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כיוון את ליבו וזה לא כיוון."
בוא נתרכז שנייה. מי שעובר מאחורי בית כנסת, או קרוב אליו, ושומע קול שופר או קול מגילה, ככה, במקרה (כלומר, או קריאה בתורה או שופר), נבדל בדבר אחד באם הוא עושה את מצוותו בפני הבורא או לאו. האם הוא מכוון בליבו, או לא.
ומה הכוונה?
ראשית, מה הרעיון הזה של תקיעה בשופר? הרבה כתבו על זה, הרבה יותר טוב ממני, אבל אני אקח על זה טייקאוף לכמה שניות ברשות רבותיי וגברותיי. הרעיון הוא צליל, אוויר שנכנס ויוצא דרך שארית החי (קרן) - אחד ויחיד (זה בד"כ דו, או סי ממה שאני שמעתי) במקצבים שונים. ארוך, מקוטע לרבעים, מקוטע לשש עשרה ואז לרבע עם חתיכת פרמטה. סבבה. צליל אחד בו, במקום בקקפוניה הרגילה של תפילה בעלות מאות הברות, וניגונים רווי צליל - ממזרח ומערב - במקום כל זה, כל הבליל הזה, אתה מקבל צליל אחד ויחיד. המקבילה שרצה לי בראש היא כמובן - אום. אותו צליל ראשוני, פרימורדיאלי שממנו נוצר הכל ואפשר לתמצת, יש יאמרו, את כלל הברהמנות וכתבי הקודש האחרים ההינודאיסטים לידי הברה יחידה זו. זו קריאת השופר שלהם, זו קריאת השופר שלנו. הדרך בה, אתה בעצם מצווה, להתמודד עם עצמך.
אתה מתכסה ברעש הזה של השופר, במקצבים המדדיטטיביים השונים שאומרים לך דבר אחד - הבט אחור והבט עכשיו והבט קדימה.
מעניין מה הוא העכשיו ומה הוא האח"כ או הקודם לדיד מקצב השופר.
לדעתי התקיעה מסמלת זמן.
לדעת אמי, התקיעות מסמלות את דפיקות הלב, כשם שכל מקצב מסמל את זה בסופו של יום, או מתקשר לזה בסופו של יום.
ובכן, יש כאן משהו מעניין בהקשר הזה של כוונת הלב, בעת ההקשבה לקריאת התורה או, לתקיעת השופר. והעניין כאן, שבניגוד ללא מעט מצוות, שאתה מחייב את עצמך בדקדוק בהן ולא לפול בהם, כאן, המשנה מנסה לקרוץ אפילו ללא-מאמינים, או יתרה מזו - כנראה שהיו אפילו בתקופת המשנה, דתל"שים.
ומה הכוונה כאן?
סיפור שאספר. ידידה, אולי קוראת בבלוג או לא, נאלצה לסבול את עול האולפנות והחרטות האחרות שהחינוך הדתי הלאומי או הכמעט חרדי כופה על אנשים. לא דברים שמחים. כיום, שונאת את הדת, ואני לא יכול להגיד שאני לא מבין למה. ובכל זאת, כשאני מדבר איתה, בלי שהיא שמה לב, כשאני שואל אותה אם היא הולכת לזרוק איזה משהו שהיא אוכלת, היא כמובן טוענת, "לא, מה איתך, זה בל תשחית.". פופ. בלי שהיא שמה לב זה מתפלק לה. בדיוק כשם שידידה אחרת, גם אחת שברחה מעול המצוות, עוד תוהה לעצמה על חגים כאלו ואחרים.
ברמן אחר, חב"דניק לשעבר, מספר שהוא עדיין באנטגוניזם קשה לכל מיני משפטים חב"דניקיים קשים שהעלתי בפניו. אבל בין דרינק מס' X לY. בין השאר הוא מספר שאפילו בתאילנד, כשהוא הולך ומשתכר, ביום כיפור למעשה, הקפיצו אותו לסוף נעילה. מישהו שם ניסה לתקוע בשופר בסוף של נעילה והיה בעל תקיעה לא משהו. קורה. הוא צקצק בלשונו, כשהוא כמובן נטול אמונה לגמרי, נושם עמוק, ותקע כהלכתו. מאוחר יותר, הלך והשתכר לו.
היהדות היא דת כזאת שנשארת עליך חזק כשאתה גדל לתוכה, בין אם רצית או לא. בתור תשלובת מעוותת של אתניות, לאומנות, ורוחניות שנותרת לך כמה מאות שנים, עמוק בורידים - גם כשאתה מתכחש ללא מעט מעיקרי האמונה והתפיסה, דברים לא יוצאים ממך. זה פשוט לא. ובדיוק בשביל זה המשנה הזו קיימת.
היא מזכירה לך שזה לא משנה מה עשית. זה לא משנה איפה היית וזה לא משנה כמה אתה כועס. על העולם, על הממסד הדתי, על הקב"ה, יהיה מי שתהיה. זה לא משנה כי מה שחשוב הוא ההתרכזות, השנייה הזו, הרגע הזה שלא חשוב מה אתה מקשר את עצמך. אתה מקשר את עצמך לאותה ספירת מלכויות, כלומר, לאותה שכינה - שהיא סופו של יום, יש יאמרו - התודעה הקולקטיבית הרוחנית, המטאפיזית, של מה שאפשר לקרוא לו העם שלך.
הדבר מזכיר לי דבר אחר מההינדואיזם. בבהגוודגיתא, טקסט מכונן מאוחר יחסית (למול הודות והאופנישדות נניח) שמתמרכז בדיאלוג בין ארג'ונה, לוחם ורוכב מרכבה באמצע מלחמה שמחליט לשגות בפציפיזם; עם קרישנא, הייצוג הנוכחי של האלוהות המיטיבה הקיימת, וישנו. עוד אחת מיני טריליון הגרסאות השונות לאלוקות שלהינדואיזם יש להציע. מכל מקרה, באחד מרגעי השיא בדיאלוג, שואל ארג'ונה את קרישנא איך לעבוד אותו. וזה עונה לו - כמה דרכים. אחת דרך המעשה. קארמה טובה, יוגה, תרגול, מצוות, העלאת קורבנות וכו'. השנייה - עצם זה שתקבל ותאהב אותי. עצם זה שתייחד. עצם זה שתאמין באמת - הרי קרישנה, הרי קרישנה, קרישנה קרישנה, הרי הרי. כלומר, להלל ולהאמין באמת בהלל הזה. להאמין באמת שקרישנה הוא הוא הייצוג של האלוקות היחיד ואין בלתו. ייחוד שם שמיים אצלנו. למול כלל הגוורדיה ההלכתית של ההינדו' - זה ממש אין ואפס. כלום. בסה"כ להאמין.
וזה בדיוק זה. או, מספיק דומה. נכון, קריאת השופר איננה המצווה היחידה בתורה או הכי חשובה בתורה. אין דבר כזה, מצווה הכי חשובה, חוץ מאולי לא תרצח נניח, כדי להחזיק את החברה שלנו בצורה מוסרית; אבל מטאפיזית, על מנת לשמור על שלמות המארג הזה של מערכת היחסים המורכבת בין העם לעצמו, בין העצמו לעם והקב"ה שאיפשהו באמצע וממעל - אין מצווה שהיא הכי קרדינלית. אבל יש לך את ההזדמנות הזו, בראש השנה, להזכר. להזכר שיש לך גם אופציה עקיפה.
לזכור שיש לך את האופציה לתשובה, את האופציה לחזור, את האופציה להתחרט, את האופציה לחשוב שנית. ואז עשרה ימי תשובה לחשוב על הכל שוב ושוב, לחתום לעצמך יחד עם הקב"ה את הדין, והלאה, לחזור ולהתחיל הכל מבראשית בשמחת תורה.
(בינתיים, הרצאה שאני כן הולך להעביר - ב-22.11, עוד לא בדוק איפה, כנראה בגילדה בר, אני הולך לדבר על אפידמיולוגיה - איך לזהות שקרים רפואיים וגם להציל את העולם מזומבים בו זמנית).
***
אני מנסה להזכר ברגע הראשון שאילתרתי אי פעם על פסנתר.
היו לפחות שניים כאלה שאני מצליח לזכור באמת.
או אפילו שלושה.
הראשון-ראשון, עוד בשנה הראשונה, כשאילתרתי משהו על הפסנתר, אני אפילו לא זוכר מה, ובאתי למורה הראשונה שלי לפסנתר ואמרתי לה, "תראי, הלחנתי משהו!" והוא היה נורא בסיסי וקמאי משהו וכל מה שהיא אמרה זה ש"עכשיו אנחנו לא מתעסקים במה שכתבת אלא על מה שעבדת עליו". כמה שהמורות שלי אהבו לדכא לי את הבלוטה היצירתית. לא נורא, אני אוהב וסולח להן.
הפעם השנייה הייתה כשהייתי בבית ועבדתי באמת על דברים ואז פתאום שמתי לב שהעליה הזו של סקונדה-סקונדה (שתיהן גדולות)-ואז קטנה, במקרה, סול-לה-סיB, נשמעות לי נורא יהודיות והתחלתי לחזור על הפראזה הזו ולשלב אקורדים ודברים אחרים. ואני זוכר שבמשך דקות ארוכות פשוט לא הפסקתי לנגן את הפראזה הזו וניסיתי להוסיף לה משם ומכאן ומפה וכו' ואח"כ בוקר אחרי זה לא זכרתי דבר.
הפעם השלישית הייתה באולם הגדול בקונס' כשעבדתי עם המורה לקראת איזו תחרות או קונצרט שקרכלשהו, ואני זוכר את עצמי מאלתר ומאלתר על דו מינור. לא זוכר מה.
אבל פתאום עכשיו זה נוחת לי. האילתור הוא בדיוק מה שאני עושה ביזמות.
זה תהליך אחד לאחד.
זה אותו תהליך שהוביל אותי לכתוב מחזה ולהרים אותו וככל הנראה להופיע איתו בשנה הקרובה (MORE TO COME :) ) ;
זה אותו התהליך שהקים את EVIS, מחקר הטבעונות שלנו שהקמנו אני ואסף מאפס (http://www.evis.co.il) ;
זה אותו התהליך שקידם את Uchange, שאני לוקח עליו הרבה פחות קרדיט, אבל בדצמבר כבר הכל ידעו עליו.. ;
זה אותו התהליך שמביא גם.. דברים אחרים שעוד הס מלהזכיר ;)
אבל זה אותו תהליך.
התחלה
יש לו שתי אופציות, בעצם, להתחיל בכפייה.
האחת, זה דרך תרגול חוזרני. כלומר, אתה מתכוונן לשם, מבלי שיש לך רעיון, אבל אתה חוזר על סט תרגילים מסויים, אטיודים, אם נדבר מוזיקלית, שכוונתם לחמם. להתחיל. לשלוח לרעיונות.
אצלי בבית זה תמיד סט של כמה יצירות, שבדיוק כמו בתכנית לבגרות, היא עוברת מתקופות שונות של הלחנות.
בד"כ מתחיל על תרגול הרמוני של מהלך כלשהו על איזה סולם מז'ורי;
ממשיך לבאך, או הסונטה השנייה האנגלית (בעיקר הפרלוד שאני נורא אוהב) או הסונטה הצרפתית הרביעית או ה..חמישית במי במול מז'ור וסי מינור, בהתאמה (גם, לא תמיד הכל ברצף, אלא חלקים שאני אוהב);
ממשיך לאיזו סונטה של היידן או מוצרט שאני מכיר, או מנסה, או מה;
ואם זה לא מספיק, יש תמיד היצע של יצירות רומנטיות, מודרניות והלאה, וכמובן שירי ג'אז ויצירות ערביות טורקיות.
אני משתדל כל פעם לגוון.
אח"כ, לקמבן. להתחיל לנגן סתם משהו, סתם! משהו! על מי במול מז'ור נניח (אוהב מאד את הסולם), לחתוך למקאם חיג'אז או שדי-אראבאן או קורדיליחיג'אזקאר או בכלל צ'ארגא (האהוב עליי או בין האהובים עליי), באופן רצוף. כל הזמן, להמשיך את זה על רצף, לא להשתדל להפסיק, לא להניח להפסקה או לספק להפסיק אותך בשום רגע.
והעניין הוא בעצם, להניח להשראות קודמות להנחות אותך. זה בסדר ללמוד וזה בסדר לאלתר. למעשה, יש יאמרו, שזה מה שעושה להם טוב.
האופציה השנייה היא שפשוט זה בא.
זה בא ואין לך מושג מאיפה ולמה.
זה פשוט שם, זה בריאה, זה creatio ex nihilo כמו שאומרים בלטינית.
מהכלום, פתאום נגלה בפניך בראשית של רעיון. איזה שיר יפה, מלודיה נפלאה, וכו' - ואתה פשוט מתחיל.
והרי, אותו הדין ליוזמה, כלשהי, יהא זה אפליקציה או מחקר.
או שהרעיון בא אליך אחרי שאתה עובד על דברים בסביבה ומתכוונן אליהם,
או שהוא פשוט, שם, נופל. ובום.
אמצע
אז איפה באמצע של תהליך האילתור באשר הוא יש השקה לתהליך של יוזמה או ביצוע יוזמה והבאתה אל הפועל?
אילתור, ובעצם מוזיקה, אינם מקשה אחת בדיוק, אלא כמה וכמה רבדים שונים, מימדים שונים של אותו עניין, ששפעול, שיפור, שינוי והתייחסות דינמית נפרדת אל כל אחד מהם מוסיפה ותורמת לכלל. לעיתים גם שינוי של תכונה אחת גוררת שינוי מערכתי, או מיקרו שינויים בשאר המימדים, ביחד ולחוד.
נחלק בצורה גסה:
מלודיה - תווים, כלומר גלי קול בדידים למדי, שנעים מהתחלה לסוף לפי סדר מסויים בזמןחלל. זו הדרך הכי בסיסית ופלצנית שאי פעם הגדרתי מלודיה. מנגינה. נטו.
הרמוניה - מצבור צלילים בד"כ (אקורדים) שמתקשר עם המלודיה ולמעשה הופך ל"רקע" שלה. אבל זה לא בדיוק רקע, זה תשלובת צלילים כלשהי, שעיקרה הרבה מאד חוקים המתייחסים לרקע של המוזיקה כשלעצמה (הסולם שלה). לעזאזל, כמה קשה להסביר את זה בהגדרה פשוטה מהשלוף מבלי לחקור דבר?
מקצב - המפעם, החלוקה הזמנית מתמטית תמטית של כל שאר המרכיבים או אף אחד מהם למעשה. הוא יכול להתקיים לבדו, מבלי להגדיר תווים או הרמוניה מסויימת (דרך כלי הקשה, או אפילו מחשבה).
שהם הבסיסיים.
הם מתמזגים למימדים אחרים מורכבים יותר, מעין מימדים מלאכותיים מורכבים, כגון:
הפקה - החל מהסאונד והעיבוד וכלה באופי ההקלטה ובאופי ההשמעה של מה שלא מדובר עליו (יצירה, שיר, קטע.. וכו')
מרקם - התשלובת של שלושת האלמנטים הראשוניים והיכולת להתייחס גם לכלי או לסולמות הספציפיים על מנת ליצור מגוון רחב של פנומנות כלשהן. השימוש של דיביסי באקורדים נשענים יחד עם קישוטים (טרילים) וארפג'ים ארוכים (מקצב בשילוב עם מלודיה), יחד עם הרמוניה של טונים שלמים/פנטטוניקה או התייחסות מזרחית, יוצרת מרקם "מרוח", שהוא מסימני ההיכר של האימפרסיוניזם.
קונטקסט - המוזיקה ככלי פוליטי, המוזיקה ככלי רגשי, המוזיקה ככלי דתי, וכו'. הקונטקסט של הרקוויאם של מוצרט הוא יצירה שמנגנים בהלוויה, תפילת אשכבה. הפסיונים של באך - באירועי חג דתיים (נכון?), הטבעת של ואגנר היא שיר הלל למיתולוגיה הגרמאנית, התשיעית של שוסטקוביץ' היא פרודיה מוחלטת על השלטון של סטאלין, וכו', וכו'.
עכשיו, כל אחד מהאלמנטים האלה (ויש יותר כעיקרון, ניסיתי ללכת על הכי בסיסיים שיכלתי לחשוב עליהם על מנת להבין את תהליך היצירה המוזיקלית באופן ממש ראשוני), ניתן לשפצור ושינוי, או יותר נכון, ניתן ללמוד אותו כאומנות נפרדת, ולהשתפר דרכו.
מלודיה היא אולי הדבר היחידי שממש קשה ללמוד אם בכלל. הדרך היחידה היא פשוט להקשיב - לטבע, לאנשים, ליקום, ליצירות אחרות, ולשמוע איך אחרים עשו את זה. מהכלום? בלי חוקיות? עם חוקיות כלשהי? בהתבסס על חוקים הרמוניים? סתם? וכו'.
הרמוניה - יש עשרות קורסים על זה, למידת הרמוניה קלאסית, לפני באך, אחרי באך, שנברג, דיביסי... וכו'. זה בלתי מוגבל.
מקצב - כנ"ל כהרמוניה.
שלא נדבר על זה שאלו מושגים מאד מערביים, כאשר מכניסים לכאן מושגים נניח ממוזיקה ערבית או טורקית, הודית וכו'.. זה הופך לאינסופי בצורה מפחידה.
בכל אופן, כל מוטיב שכזה הוא בר למידה, וכאשר אתה משנה אותו, הוא עלול לשנות את המוטיבים האחרים. אתה מפנים את חוקיות ההרמוניה? אתה מבין שמלודיה יכולה לנוע בצורה אחרת, או לפעמים במנותק מההרמוניה, ולפעמים ממש יחד איתה. אתה לומד מקצבים אחרים, ערביים נניח? במקום ה4/4 הרגילים אתה פתאום לומד לחשוב על 7/8 או על חלוקה של 11/8 או 13/8? מעולה. יכול מאד להיות שהמלודיות שמעולם לא עבדו לך כרגיל פתאום יעבדו מחדש, כשפתאום החיתוך הטמפורלי שלהם משתנה לגמרי. וכו'.
אותו הדין ליזמות.
כל יוזמה שלא תהיה חייבת להיות מורכבת מכמה וכמה מרכיבים, יהא זה המרכיב הרעיוני, המרכיב הלוגיסטי, הכספי, האסטרטגי, השיווקי, האנושי, וכו'. כל אחד מהם ניתן ללמוד. בכל אחד מהם ניתן להתמחות. ניתן ללמוד יותר טוב איך לקרוא שוק, איך לחדד רעיון, איך להתמודד עם מטלות ובעיות לוגיסטיות, וכו'.
וכל התמודדות חדשה, או כל נסיון חדש לפתור בעיה, גורם לך להסתכל על בעיה אחרת בעין אחרת, ולעיתים, פתרון של בעיה לא קשורה, יכול להיות קשור לפתרון בעיות אחרות לגמרי. לעיתים גם ליצור בעיות, אבל זה לא משנה.
בעיות
גם באילתור וגם ביזמות יש תמיד, תמיד, בעיות.
לעיתים, גם פתרונות יוצרים בעיות.
במוזיקה, מעבר ל"נתקעתי" או מעבר ל"זה מחורבן", יש אשכרה, "בעיות" או יותר נכון, "מצבים שדורשים פתרון".
מה שנקרא, מצבים דיסוננטים, צורמים, שאתה פותר, במגוון דרכים.
גם כאן, הפתרונות השונים המוצעים הם כאלה שמשיקים מאד לפתרון בעיות בעולם האמיתי, ניתן דוגמא.
הפתרון הקלאסי לבעיות דיסוננטיות הוא בעצם, חזרה לגבולות הבריאים. הכוונה היא שאתה מנתח את הדיסוננט, ויוצא ממנו, ככל הנראה דרך תנועה מנוגדת, לתווים נוחים.
ניתן דוגמא.
יש לנו את האקורד המוקטן המפורסם, סי-רה-פה. אם תנגנו עכשיו ברצף על כל כלי, או תעשו אקורד, שמורכב אך ורק משלושת הצלילים הללו, תקבלו משהו טיפה צורם, מה שנקרא אקורד מוקטן. הוא לא נעים לשמיעה. אבל יש לו פתרון.
מעלים את פה לסול;
מעלים את רה למי;
מעלים את סי לדו.
הופה, גם לא נשמע הכי טוב אם מנגנים ביחד, סי-רה-פה, דו-מי-סול. זה לא מושלם עדיין. רגע. אולי עוד אופציה?
סי.. נוריד לסול.
רה נוריד לדו.
פה נוריד למי.
גם יחד. אולי גם זה לא מושלם.
ואפשר לשחק, הלאה, והלאה, עד שמגיעים לעליה וירידה מושלמת, מנוגדת, לא מנוגדת, וכו'.
זו הדרך הקלאסית.
יש גם דרכים לא קלאסיות. נניח, סי-רה-פה? אז אולי נעשה משהו ששוב לחלוטין. מיB-סול-סיB. סתם. אולי זה לא ישמע טוב, ישיר. אבל זה ישמע מגניב. זה יתן לזה קוטב.
אולי בכלל נשאיר את הסי-רה-פה? אולי נשאיר את הצרימה הזו?
אולי נמשיך להכאיב כי אפשר?
ובעולם היזמי: לכל בעיה יכולים להיות טריליון פתרונות. הדבר היחיד שקובע הוא מה יותר נוח לך לפעול בו. ואולי לשלב. שילוב בין הפתרון שאתה מכיר ומעדיף, יחד עם אלמנטים חדשים לגמרי. אולי לשבור את הכלים לחלוטין. אולי לקבל את הבעיה ולהפנים אותה כחלק אינטגרלי מהפרוייקט שלך.
סוף
האם יש סוף לאילתור?
יש כאלה שיש להם.
יש כאלה שלא.
כך גם יזמויות.
אבל הדבר הנפלא ביותר, הוא שאתה יכול לזרוק ולשכוח. בדיוק כמו נזירים בודהיסטים שיוצרים מנדלות, אתה יוצר את האילתור ונותן לו להתמוגג. כך גם רוב מפעלי האדם, יזמויות, אילתורים, יצירות או חיים - הם נדונו בסופו של יום, לרוב, להפוך לעפר ואפר, להתפרק, להתמזג עם האנטרופיה של היקום ולחזור לנקודת ההתחלה.
הרבה מאד יזמויות או אילתורים לא יישמעו עוד. לא יזכרו. לא יזכו להפוך להיות מפעל אמיתי או יצירה ברת נצח סטייל התשיעית של בטהובן (או שוסטקוביץ' אהובי). אולי לא.
אבל אתה לא יוצר ומתכוון רק כדי להגיע לנצח.
אתה יוצר כי אתה יוצר.
אתה יוזם כי אתה יוזם.
אתה בתשוקה המטורפת הזו, לעשות, לנצח את העולם, לחיות כל רגע, להשתמש כל רגע ולהשתדל לעשות למישהו משהו טוב, ואולי על הדרך גם להתפרנס מדי פעם.
היום בכנס, כשעליתי לדבר מול כל קהל התזונאיות הגדול והחביב הזה (סביבות ה200? 300?) יצא לי להשתמש בצמד המילים, "לנו, כמטפלות". בדגש על מטפלות. המגדר שלי, למי שלא יודע/ת, הוא זכר. אני XY. מודע לגמרי, הטרוסקסואל (בערך?) ציס-סקסואלי בלי שום בעיות. אבל כן, השתמשתי בגוף רבים בהטיית נקבה. למה? כי אני מדבר אל תזונאיות. אל קהל שרוב רובו הגדול, 90%, לא, 95% שלו, זה נשים. נשים בטווח גילאים גדול, טווח דורות, טווח. אבל נשים. המורות שלי? נשים. העמיתות שלי? נשים. המודלים שלי לחיקוי? רובן, למעט שניים, נשים. הכל נשים.
השתמשתי בצמד הזה, ותוך איזה שנייה וחצי כל הקהל נקרע מצחוק.
קהל של נשים, נקרע מצחוק, שאני משייך את עצמי אליו, או, גאה להשתייך אליו (אח"כ גם אמרתי את זה בתאכלס), כתזונאית. ממין נקבה. גם אם אני גבר.
לקחתי את הגיחוך הזה, וכן את התגובה שאח"כ קיבלתי מאחלה-בחלה של תזונאית, קשה. לא בקטע של "מה אתן צוחקות עליי?" תצחקו עליי כמה שתרצו, יש לי דברים אחרים חשובים יותר לעשות לפני שאני אעלב; אבל מה שלקחתי קשה הוא התודעה הזו.
כלומר, התודעה שלהן.
בתור אחד שממש בעד מאבק פמניסטי, אני לא מרבה להתבטא בנושא. לנשים יש הרבה יותר להגיד ממה שיש לי. המאבק הזה הוא של נשים, בשביל נשים, מאת נשים. אני, לכל היותר, בעל ברית, משתף פעולה. אני שותק ונותן לנשים להוביל, להגדיר, להמחיש, לחשוב, לאלתר, לעשות, להלחם. אני עוזר כשמבקשים ממני. אני עוזר בתחום שלי. אני משתדל להשתיק תלמידים שלי שאומרים הערות מיזוגניות, אני משתדל שלא להעיר הערות מזיוגניות, אני משתדל להתווכח לטובת המאבק, ושאר הדברים האחרים שאני יכול לעשות כדי לעזור, אבל לתמוך. זהו. אבל כשזה מגיע למקצוע שלי אני מרגיש שאני חסר אונים.
כי אין. אין מישהי שמתניעה תהליך שהוא תאכלס פמניסטי. אין. והתזונאיות עדיין ממשיכות לקבל, ברוב המקומות, זבל של שכר. כי עדיין, עד כמה שהדור הקודם לי נלחם חזק על מנת למצב ולמתג תזונאיות כשם דבר וכמישהי ברת סמכא עם סמכות מדעית ויכולת טיפולית, עדיין מתייחסים למקצוע כמו לזבל. עדיין צריך להלחם על משרות. עדיין המצב עם הסטאז' הוא גרוע יותר מקטסטרופאלי למרות שנלחמנו. עדיין ועדיין ועדיין ועדיין אינסוף עדיינים ולי נשבר הזין ממזמן, בטח שעכשיו. ונשבר הזין שאני צריך להתנצל, או שצריכים לצחוק, על זה שאני מעריך את המקצוע הזה על זה שרובו נשים, ושאני מתגאה, גאה לחלוטין, בזה שאני מקצוע עם רוב נשי.
אני גאה להיות תזונאית! גאה! בלי שום פחד, אני גאה!
אני לא מבין מה רע כ"כ בזה שאני מתייחס למקצוע הזה שרוב רובו נשי ושאני מתגאה להיות תזונאית!
שאתן חזקות, נהדרות, נפלאות, מגניבות, מטורפות, מעצבנות, אנאליות, חופרות, חנוניות למוות, סחיות בלאטה, מקצועיות לאללה, אמפתיות? או לפחות חלק גדול ממכן, אשכרה כזה?
אתן כ"כ מפחדות מזה שאתן נשים, שאין כאן גברים כמעט, שאנחנו מיעוט זניח וטוב שכך, כי סופסוף יש מקצוע שיכול ומצליח להציל כ"כ הרבה אנשים, והוא תאכלס, נשי?
לחלוטין?
מה הבעיה?
למה אתן צוחקות?
ולמה, אני, גבר, היחיד שזה משנה לו?
למה כל שאר התזונאיות, גם אלה עם תדועה פמניסטית, מקבלות את זה בשקט, בהכנעה? למה?
זה ממש מעצבן אותי ומכאיב לי בעיקר בשביל המקצוע. בשביל עצמי? מילא. בא לכן לצחוק עליי? צחקו, נו, זה אני על הבמה שם, זה אני עושה הרבה ולא מתלונן על דקה, צחקו בכיף. אבל אולי אל תצחקו על עצמכן בדרך?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
