השפיל, צורה מס' 7?

חברת הפקה חדשה דרשה שאקום מוקדם הרבה יותר מדי ואגיע הרבה יותר מדי מוקדם לכנס המזדרגג השנתי של העמותה. מאחר וזה סוג של בילט אין ברנטה החודשית שתאגיד-הרשע מספק לי, אני לא באמת בעמדה של לסרב. רק לרטון ולקלל את האחראים על זה שאין להם מושג מה הם עושים.

ההגעה אמנם הייתה יפה. הדרך לחניה הייתה רצופה בירקון בזריחה כאשר כלל השמיים כוסו בענני עצב כנראה על לכתו של פרס. נו מילא. זה באמת היה יפה.

הדרך גם הייתה נקייה יחסית. ווייז יודע לנווט אותי רחוק מאד מהפקקים.

היתרון בלהגיע מוקדם לכנסי דיאטניות זה שיש חניה קרוב ממש לכניסה של הכנס. זה היתרון היחיד, בדיוק.

כל שאר הדברים היו חסרון אחד מהדהד. כלומר, להגיע מוקדם, לראות את הכל מתרגשין ורוגשין ומכינים את הדוכן כשאצלי בסה"כ יש עמדה פשוטה למדי עם שני טאבלטים. וגם העמדה הזו הייתה מיותרת. וההוויה שלי שם. אבל נו, הברון מבקש - אז אני מתייצב. בכל זאת.

הכנס עצמו היה אפילו ריק ומתרוקן מקודמיו. אמנם כבר כל שקע מתחיל להיות זהה ככל שהשנים עוברות וגם ההליכה המוזרה מעט לחדר האוכל מתחילה להיות הגיונית יותר ויותר. אבל בסופו של דבר, דברים מתחילים להמאס עליך. הדיאטניות, אפילו החברות, השיח הרגיל על האפליקציה, וואטאבר. הכל הולך וחוזר על עצמו. המצחיק היה לראות את המדריכות סטאז' מבילינסון, בייחוד אלו שבסה"כ חיבבו אותי וזרמתי איתן טוב שפתאום מחמיצות בפניי פנים ומסתירות את איבתן כלפיי - רק כי הצלחתי להסתכסך בצורה מופתית עם שתיים מהן שלא היו שם בכלל. אני תוהה, האם זה רכילות ויישור קו? האם סתם אכלתי סרט? לא יודע. זה בעיקר משעשע אותי אם זה כך, ואם אני סתם אוכל סרט אז, אני סתם אוכל סרט. קורה.

ולפחות השארתי לבוך פתק הערצה ואהבה. נו.

האנשור וויסקי עשה לי פעם ראשונה אי פעם ממש לא סבבה. כלומר, מצד אחד, פירק לי את הצורה (330 קק"ל על 20 גר' חלבון עם 1.5 גר' HMB). בייחוד היה כיף להפתיע עם זה את הצוות של אוכלים ת'ראש. זה חמוד.

אבל ההשמנה הנהדרת מהכנס הזה היא דבר שאני צריך לחגוג יותר. כנ"ל גם את הקרנקופיה האנטי טבעונית שאני מרשה לעצמי מדי פעם. גם זה משהו. לא יודע מה אני מרגיש כלפי זה. כמו כן גם הייתה ישיבה טובה לפורום צעירים, למרות ה-DISDAIN שלי מלהמשיך להרים אותו ולעשות איתו דברים. קצת קשה לי, ככל שהזמן עובר, להתנדב במשהו שהוא לא מדעת ובעיקר לא מדע גדול בקטנה. אני הרבה יותר מדי נהנה מההתנדבויות רשת האלה וממדג"ב שזה בעצם משהו הרבה יותר גדול מרק התנדבות רשת, כמו שהגדיר את זה יפה המייסד הותיק, עופר - זה אירגון. וואחד אירגון. ובקרוב עמותה. אינשאללה.

היה כן נעים בכל זאת להפגש ב"מעריצות" וגם בדבר פירגון הזוי מגיא שלמון, מורי ורבי. כן. אכן יום אחד יהיה לי צבא של דיאטניות צעירות שאנהיג. יהיה מעניין.

איכשהו הצלחתי להרים את עצמי ולרוץ ולהבריז להם באיזור 3 ולצאת לירושלים. אלוקיי, כל, כביש, שנסעתי עליו היה עם איזשהו פקק. כולל הצדדיים המוזרים שווייז החליט להוציא אותי אליהם. אשכרה. כל. כביש. מה לעזאזל. אה נכון, מרכז הארץ בין 3 ל-5 בצהריים. בוודאי. מה שכן, הכיתה שיש לי בירושלים שווה כל נסיעה וכל טיפת דלק וכל שקל שיבוא מאוחר או לא יבוא בכלל. באמת.

היה מקסים.

העברנו אחלה שיעור על בריאטריה, כולל כמה שאלות לעניין. כמה נדיר זה שאלות לעניין. וכמה נדיר זה אנשים מחוץ לתזונה שמבינים את החשיבות של ההתערבות הרגשית ואת העשייה הרגשית כתנאי מקדים הכרחי להצלחה של הניתוח הזה.

אני שמח גם שהמצגות האלה להם גרמו לי לחזור לחומר ישן יחסית ולדון בדברים קצת יותר מדוייקים מחקרית מאשר מה שקורה לי עם המדריכי כושר ואחרים. יום אחד כשיהיה לי עצבים אני אחדש את כל המצגות האלה עם מאמרים כמו שצריך אבל זה דורש איזה חודש הכנה קדתחנית שאין לי באמת אף פעם ואין רצון. 

השקיעה הייתה מרהיבה. כתבתי על זה אפילו שיר מהיר בבלוג שירה.

והשיבה הביתה לוותה ביום הראשון בו אין לי דודא רצינית לאלכוהול. אולי בגלל האנשור, או העייפות.

אבל המקטרת.

הוי

המקטרת.

כמו כן,

זה:

איזה מוזר זה לכתוב שוב פוסטים כמו בימים הטובים של מלפני עשור.

נו מילא.

אהבות

צרי

דירת חדר של פחות מ40 (אולי אפילו פחות מ30) מ"ר, בלי דלת שירותים.

בית עם אינטרנט נוראי.

כמה וכמה פורומים מקצועיים בדרך והתמודדות עם אידיוטים משותפים.

שנינו בהתקפי הקאות.

שני חתולים עיוורים.

נראה לי שאנחנו מוכנים להכל.

אחד הדברים ההזויים והמגניבים בחיים הפרילנסארים היא התחושה הזו שניצחת את המערכת. הצרה? היא מתקיימת בערך חודש חודשיים בשנה. ומדוע? מפני ששאר הזמן זו הדאגה הנצחית ביצירת חודשים כאלו. נסביר.

הקטע בפרילנסריות במקרה של תזונה היא היעדר קיומן של עבודות קבועות יותר מדי. כלומר, כן, יש עבודות קבועות שכנראה יבואו גם אחרי הרישיון, אבל אלו עבודות שהן בעיקר צורכות הרבה זמן ולא מחזירות הרבה כסף חזרה, תלוי איפה, וגם אז - אם זו פרנסה שתלויה בלקוחות, אזי הלקוחות עלולים שלא לחזור או להגיע בכלל לפגישות, וכפרילנסר - בום. הולכת הפרנסה. תחזוק קליניקה זה גם לא ענין של מה בכך - דבר שעדיין לא התחלתי ואני אתחיל רק באיזור אפריל/מאי תודות לדחיה רבתי של כל העניין של מבחן הסטאז' יימח שמו וזכרו. מה שנותר לי הוא מה שאני עושה עכשיו, שזה מגניב, אך לא קבוע.

וזה, עבודה על אפליקציות (2 בתשלום, 1 עדיין לא) והרצאות (3 מקומות). ההרצאות, תאכלס, זה הקבוע יותר והרווחי יחסית יותר. לא מעט כסף לשעה לפרנסה שהיא תענוג רצוף. הצרה? חוסר הקביעות.

חוסר הקביעות הוא המשגע, מדהים, מטריף אבל בעיקר משגע.

אבל אז יש לך חודשים כמו ספטמבר.

מרצה 3 פעמים בשבוע, כל פעם כזו שווה לכל הפחות 400-500 ש"ח. אפילו קצת יותר אם משקללים את מה שאני מקבל ממכון לב.

התחושה היא תחושה בעיקר של חופש גדול נצחי. מאחר ורוב עבודות ההרצאה הן באחה"צ/צהריים מאוחרים שלא נאמר ערב, אדם יכול למצוא את עצמו מתעורר באיזו שעה שהוא רוצה למעשה ולקחת את הבוקר לאט כמה שאפשר. הנה, נניח, אני כרגע, עם קפה ויצירות של אנטון וברן (אלוהים הוא חולה), כותב פוסט על החיים האלה, ביום שמתחיל חצי סתווי ובאמת אח"כ יהפוך להיות יום הרצאות בירושלים. אבל יש עד אז בערך 3 שעות, אולי אפילו יותר.

אין לחץ בעולם כלל.

חודש הבא לא תהיה כמעט פרנסה. יהיו כמה דברים מעטים מאד, יהיו, אבל מעטים.

חודש אחריו חוזר להרצות במלוא העצרת.

ובמילים אחרות, מבלבל. אבל יש המון זמן פנוי יחסית, במיוחד אחרי שכמה לחצים התעוותו נכון אחרי התקופה של החרדות.

זה, וטיפול בשני פלצבויים - היפריקום (היפריצין) ואומגה 3 צמחית. שני דברים צמחיים למדי, שניהם עם אגב, גיבוי עבודות מעניין בהקשר של חרדה ודיכאון (כלומר, יש בסיס מדעי לא רע ולא רעוע בכלל), אבל תאכלס? פלצבו.

למי איכפת. שמח וטוב לבב לי כרגע.

אהבות

צרי

אז ב-2013, לפני 3 שנים, כתבתי את הפוסט הזה.

וחשבתי שהגיע הזמן לעשות לו עדכון, אמנם רק 3 שנים עברו מהמטרות האלה אבל.. את האמת הפתיע. 

**

* יושב באוטובוס או ברכבת עם גוגל נקסוס כזה או אחר שנקנה לעצמי מתישהו (לא לחוץ), קורא את המאמרים החדשים שיצאו על סקרים תזונתיים כאלו ואחרים, או ספר טוב, כשכל הספרייה המקצועית (תזונתית / מוזיקלית) מובנת שם. אני כבר מבין קונטרפונקט והולכה הרמונית ברמה יותר טובה מהעכשיו, ובכ"ז, אני לומד עוד ולא מפסיק. (סטטוס: יש. התקדמתי בהחלט בעניינים האלה, יש עוד לאן. אבל הנקסוס עם הספרים שם ואני חופר עליו כל נסיעה. סיימתי כמעט את כל סדרת המוסד של אסימוב בגללו ועוד כמה ספרים אחרים) 

* ספריה בסגנון בריטי, דו קומתית, מעץ, מעגלית או הקסגונית. כלל הספרים שיש לי עכשיו ועוד מסודרים שם. באמצע שולחן קטן, תחתית לכוס תה/קפה/וויסקי, וכורסא נוחה. מערכת קטנה שמחוברת לפלייליסט באך / סטרוצי / מאהלר / סטרווינסקי / שוסטקוביץ' / היידן / רחמנינוב ועוד. (קרוב לזה מספיק. כל הספרים מסודרים, יש את הפלייליסט הנחשק ואפילו מקטרת ומלא וויסקי טוב. יש כורסא כיפית. לא בדיוק זה אבל קרוב.) 

* לוק חדש אי שם, כל כולי זארה / מחוייט, נעלי דמוי עור, שעון מגניב יותר, ומשקפי מותגים. (בלי משקפי מותגים כי זה יקר אבל יש אחלה משקפי שמש מאיביי, כל השאר יש. כולל שעון חכם, תודות לבוך. לגמרי לוק חדש)

* לחזור אחרי ריצה עם בוך בפארק הירקון, ולהתלונן על הגראנטים שקיבלנו. ועל המטופלים. (קרוב לזה. מתוכננים כבר מלא זמן TRX יחד אבל אני מודה בזה שאני שונא לרוץ. אנחנו מתלוננים על דברים אחרים. ומטופלים.)

* Brickner et al. כתוב איפשהו. כמה שנים או חודשים אחרי Brickner T., Buch A., Eilat-Adar S., Waisman N., Vegan diet is associated with lower risk factors for IHD in the Israeli vegan population.... (בהמשך. אבל קרוב.) 

* מדונה ליד השפה, צמיד MYO על היד, סריג ומכופתרת, המשקפיים הרשמיות שלי, חיוך, והרצאה. אולגה ומוריה בקהל. הן אוהבות. למרות שאולגה לעולם לא תאהב משהו, אז זה לא באמת יקרה. (עם אולגה היה מתוכנן משהו החורף הזה. מוריה יכולה לחפש אותי בסיבוב. כל השאר כבר קרה הרבה יותר מפעם אחת. כולל הMYO שבינתיים הלך לאיבוד ורק הודגם כיותר מעצבן. אבל הכל, כולל הסריג. כמו שדמיינתי. בול)

* הרצאה על פאגיזם. אולי אפילו להוציא על זה כמה מאמרים. אולי ספר שלא באמת ימכור. ואולי גם אל נוציא אותו על דפים כדי לא להרוס עוד עצים בכוכב הזה. (בדרך. היו הרצאות על דברים הזויים יותר. טבעונות ותלמוד. ראסמי.) 

* אילן לוקאץ' מגיע לעשות כתבה על המנזר. מוזיקאים גדולים מתחילים לדפוק על הדלת. הם רוצים להיות חלק מזה. המנזר מצליח להזיז משהו (זה אחד הדברים היחידים שבאמת רחוקים מאד, ברמה של לא בלו"ז. כל השאר בלו"ז.). 

* פגישה עם רוביק. המודל של הקהילה עובד. אז למה שלא ניצור מודל יותר טוב מזה שיש בחיפה, שם (או כאן) בב"ש? (כמעט קרה. אולי יחזור על עצמו אחרי שכמה פרוייקטים שעכשיו בעבודה יקרו. עדיף.) 

* חדר משלי בקליניקה. על המדף כל הספרים שאפשר למצוא באמאזון ולא אמאזון שרק כוללים משהו שקשור לתחומים שאני אעסוק בהם. מולי כל מיני מטופלות, שאני מכיר מכאן ובכלל. מחייכות. מספרות לי כמה שהמאבק קשה. אבל משתלם. ומשתלם כי אני יכול לגרום להן לעבור אותו בשלום. (יש. היה. יהיה. בול.) 

* למול הפינה השלווה ביותר בעולם, בשעה הרגועה ביותר בעולם, לכרוע ברך עם טבעת ליד. (זה יהיה כנראה משותף אבל התכנית היא לעשות את זה יעני רשמי בנקודה באלנבי שהכל התחיל. וב"ה שזה לא עם מי שהפוסט הזה נכתב עליה במקורי. איזה כיף.) 

* יום שבו אני אומר לעצמי - היום למדתי משהו חדש (כל יום), עשיתי טוב למטופל/ת (כמעט כל יום), היום עשיתי רייקי, התפללתי, עשיתי טאי צ'י, עשיתי יוגה, עשיתי אירובי, אכלתי נכון והרבה, שתיתי מלא מים, וסיימתי את היום עם קצת וויסקי טוב וזמן איכות עם האישה, וגם הספקתי לקרוא משהו טוב ולא רק חומר אקדמי/מקצועי. כמה ימים כאלה. שגרה שכזו למעשה. (כמעט לגמרי קיימת. היו ימים שהייתה קיימת פשוטה כמשמעה).

אז אם סופרים, יש לנו מתוך בערך 12 פריטים, לפחות 8-9 כבר כאן. עברו כולה 3 שנים. אני מרגיש הרבה יותר טוב עכשיו. דווקא השנה חשבתי לעצמי שלא התקדמתי מספיק. כאילו, כן, סטאז' וכל החרא הזה סבבה, אבל אני עוד תקוע במאסטר ועוד תקוע בשיט אחר וכאילו "לא התקדמתי בעבודה" (כאילו שהייתי צריך להתקדם ראבאק יש לי 3 מקומות קבועים שאני מרצה בהם ובערך 3 אפליקציות שאני מעורב בהם, מה הקטע לרצות לקפוץ לעוד כאילו שזה לא מספיק?!) - והנה. רוב הדברים שחשבתי שהם פנטזיה רחוקה ובלתי מושגת - כבר פה. כבר הווה והיסטוריה.

קטע.

אהבות

צרי