"אתה יכול לספר לי סיפור אישי ליום הזכרון?"

אם אני יכול לספר?.. אני יכול...

על מה לספר?...

על לילה אחד. ארוך ושקט. כמו מוות.

ערב רגיל... מתחיל בהתרגשות. האוויר עוד קריר, זה רק תחילת פברואר.

אתה מצפה לזה. לחזור לפעילות. ועוד איך.

טיסה ישירה למוצב.. איזו חוויה. תמיד אהבתי את הכלים האלו..

שני ייצורים מכונפים.. ענקיים.. מרשימים.

ברגע האחרון מסתבר שאין לך מקום, ואתה מביט בחגבים הענקיים האלו ממריאים בלעדיך.

עדיין מרגישים את חיבוקי הפרידה מהחברים. בכיס רשימה של טלפונים, הודעות למסור להורים שמחכים, דרישות שלום הביתה.

ורק רגע אחד אחרי זה... הקשר דומם.

רק לרגע אחד.

והכל הופך לעיסה של צער. לרעם של שתיקה.

האמבולנס הקרבי שדוהר, הקשר שלא מפסיק לפלוט דיווחים.

המחשבות שמסרבות להכנע לידיעה.

ואתה הולך שם בשדה.

והנה התיק של יואב. אמא של יואב מכינה את העוגיות הכי טעימות בפלוגה.

והנה יואב.

שכבר לא יטעם אותן יותר.

והנה תום. וירון. ו...

ואתה רץ, עובר, משוטט.

חובש נשבע להציל חיים!

ואם מישהו שרד? אם? הלוואי...

לילה ארוך של שקט.

אתה משחרר הוראות לחובשים שלך.

שקט.

ואפילו דמעה אחת לא יורדת.

וזה לא כי אתה לא רוצה.

זה פשוט.. בגלל השקט.