והנה הגעתי למצב הזה. בת 18 ועדיין לא היה לי חבר. רק מהסוג שבונים איתו ארמונות בחול בגיל 4 ובטוחים שזהו, את והוא זה לנצח (ומתחילים לצוף רעיונות שאולי בנים זה לא איכס, מה שיתברר כאמירה נכונה בעתיד). אם בכלל לפתוח פה את הקרביים המפודחים שלי, עדיין אפילו לא התנשקתי. לא שלא הייתה ההזדמנות.. הייתה, בטח שהייתה. אבל לא הייתי מוכנה נפשית. זה מה שאני לפחות ממשיכה לספר לעצמי.

אם העולם ירשה לי לדבר בילדותיות של ילדה בת 12, לכל החברות שלי כבר היה חבר. או סתם כמה יציאות עם בחורים שווים. כל אחת עשתה דברים כאלה ואחרים, שעל חלקן הן אולי מצטערות. ורק אני שתמיד נותנת את העצות הנכונות בנושא, מעולם לא התנשקתי. מעולם לא חוויתי מערכת יחסים.

אני לא תופסת את עצמי כמכוערת. כבר אמרו לי, גם בני המין השני שלדעתם אני יפה. אני גם נוטה לחשוב שאני לא משעממת, או -לא עלינו- מטומטמת.

אבל אני לא מסוגלת להחפיץ את עצמי, וזו אולי הבעיה הגדולה ביותר שלי. אני לא מסוגלת לפלרטט בנוסח "שיואו אני כאילו כזאת קלולסית, ואתה כזה חכם וחזק", אסטרטגיה שחולקות חלק מחברותיי ולצערי חלק גדול מידי מנשות העולם. ופתאום נהיה מן צורך כזה שאישה תחזור לשנים שקדמו לפמיניזם ותתנהג כיצור היפה והאצילי, הנסיכה בראש המגדל שצריכה את המאצ'ו שלה שיציל אותה. חלילה לי להאשים את חוסר המשיכה של הגברים אליי בחליל השובניזם שנשים בשנים האחרונות רוקדות לצליליו. (ועכשיו mute על הפלצנות) אבל אני מרגישה שיש משהו בכך שאני מציגה את עצמי כדומיננטית ועוצמתית בזכות עצמי, הרבה גברים נרתעים.

ועכשיו חזרה על הרדידות, איך קרה שהיחידים שגורמים לי להרגיש שאני עוד איכשהו שווה משהו אלה אותם גברים חסרי הביטחון שמנסים להתחיל עם כל מה שזז (אכן יש כאן איזה שהוא אוקסימורון, אבל זה הולך יחד).

כוסאעמק. ב2 בלילה אני מנסה להחזיר את עצמי לכתיבה בבלוג המאובק שלי וכל מה שיוצא לי זה תובנות בשקל שרק גורמות לי להישמע יהירה. [ואולי זה מה שהופך אותי לדוחת גברים]

מכבה את המחשב והולכת לישון.

                                                                            Somehow_back