בית משפחתי. קולות ניפוץ ונפילה מהדהדים בקול גדול. קלוז אפ על הדלת הפתוחה של החדר שלי שמגלה מראות שיזעזעו כל אם פולנייה. דפים מתעופפים באוויר. וכל מה שאני שומעת זה את הראש שלי הולם בי שוב ושוב "איפה המחברת הזאת? לא זרקתי אותה. אני בטוחה בזה" ומנגד, כל מה שאני מסוגלת לראות זה זכרון דהוי וספק מתעתע של היד שלי מחזיקה במחברת המתפוררת ומכניסה אותה בהסח דעת גמור לתוך שקית אשפה ירוקה, יחד עם חלק מההיסטוריה שלי- דפים, מחברות, יומנים בעלי שלושה דפים כתובים והרים של זכרונות. החיפוש הנואש, המתרחש אחת לשבוע בעקבות נעל/ארנק/דף/... הוא הפעם בעקבות מחברת ספרות מכיתה ט'. יצקצקו להם נערי ונערות ה-למידה-זה-לא-בשבילי. אני את כיתה י"ב, כך החלטתי, מסיימת כמו שצריך.

בציונים טובים ובהרגשה שהשנים לא עברו לחינם.

"איפה המחברת הזאת יכולה להיות??" אני רוטנת בקול רם מידי. תולשת מגירות, מרוקנת ארונות ולשווא.

לאחר מה שנראה כמו שעתיים של חיפוש מתיש ומרגיז הושבתי את עצמי לשיחה של הפקת לקחים ותכנון תוכנית ב'.

אני חופרת את דרכי אל הפלאפון שלי הקבור תחת ערמות של ספרים, מחברות וענני אבק ומתחילה בקמפיין לשחזור הדפים האבודים בעזרת חברות.

מזאת לצלם X דפים, מהשנייה כמות כפולה, מהשלישית...אולי כדאי שאבקש מאוחר יותר. אולי תצוץ לה איזו בקשה והיא תהיה חייבת לי....לא נעים...

וכן, אני חננה. אני מודה ואומרת זאת בראש מורם ומבלי לחשוב על הניסוח בשנית. אני חננה. ועכשיו שהוצאנו את זה מהמערכת, המערכה הבאה:

החדר שלי (או מה שנשאר ממנו). אני עומדת על קצת כיסא מחשב מסתובב בניסיון אחרון לסרוק עוד איזור איחסון שיכול להביא את הישועה. כמעט נפילה.

אני מתיישבת בזהירות על הכיס, משלבת את ידיי על השולחן וטומנת את ראשי בהן תוך הכרה בהפסד. הפיתרון לבעיה, כמו תמיד הוא לרבוץ מול המחשב. זה לא יפתור כלום, אבל לפחות זה יעזור לשכוח. מרימה את ראשי לכיוון המחשב ואז דופקת את ראשי בחוזקה בשתי ידיי המשולבות.

"מטומטמת!" אני זועקת, פעם ראשונה היום משמחה, ושולפת את קופסאת הקרטון הדקורטיבית-משהו עליו מועמד המחשב. בדפיקות לב וחיוך של ילד שפותח מתנה ביום חג המולד אני מתיישבת על מה שפעם היה המיטה ועכשיו נראה כמו גבעה קטנה של בגדים ועב"מים, מרימה את מכסה הקופסא ונושפת לרווחה. אני כזאת חננה. אני מרימה את המחברת המתפוררת בזהירות בשתי ידיי ושירת מלאכים גוברת על קול השנאה העצמית שלי באותו הרגע.

אני קמה על רגליי במהרה וקול פיצפוץ משתיק את סיום הסימפוניה של המלאכים. "אני מקווה שזה לא משהו חשוב" אני חושבת לעצמי תוך כדי שאני מביטה בשקית האטומה שמתחת לרגליי. שקט. אולי כדאי שאני ארים את הרגל שלי עכשיו.

אני מביטה סביבי והחדר דומם. מין שקט שאחרי הסערה. כזה שיש בסרטים, כשהערפל מתפוגג משדה הקרב וחושף את גופות החיילים והסוסים המוטלות על הקרקע. המחברת בידיי. אני אסדר אחר כך.

עכשיו כל מה שנשאר זה ללמוד....למי יש כוח?

the notebook i really need

somehow still can't pull the geek chic