אז מישהו מחטט לי כנראה בבלוג. מישהו מהעבר שלי שהייתי מטומטמת מספיק לתת לו את הכתובת. ככה זה נראה לפחות לפי הכניסות המוזרות דרך סטטוסים שלי מגיל 14. 

אני לא כועסת. זה לא מחריד כמו הכתיבה שלי בתקופה הישנה הזאת. והבעיות שלי בתקופה ההיא. אוהבת את ר' ולא את א' שרוצה אותי. משעשע למדי. האצבע על כפתור העריכה קלה מידי. אסור לי לקרוא יותר את הפוסטים. חלקים שלמים שאני רוצה למחוק. (או לפחות לתקן ניסוחים מפגרים או שגיאות כתיב, למען השם)

לא כאילו הבעיות שלי היום הן בעיות קיומיות ומרחיקות לכת. קצת שם אותי בפרופורציה.

פוסט בחמישי בצהריים. ככה עושה חיילת?

אני במצב רוח נוסטלגי. הלכתי לשמוע אבריל לאבין ולקשט מחברות בתמונות של כוכבי טלנובלות.

אתה מקנדה וזה קצת מדליק אותי.

אתה אומר לי שאתה ממש גראמר נאצי באנגלית ולמחרת כותב לי "your" במקום "you're".

אני פתטית ומחפשת תירוצים לא לנסות לגרום לזה לעבוד.

אתה שואל באמצע שיחה בוואטספ אם ראיתי "משחקי הרעב", כי אני דומה באופן מפחיד לשחקנית הראשית. כל כך צחקתי שפחדתי שעוד תשמע את זה במוצב שאתה יושב בו.

אמרתי לך שאתה דומה לאסי עזר ומייד התחרטתי. אתה בכלל לא יודע מי זה. ושהוא הומו. ושהוא חתיך.

לא באמת נפגשנו. אתה בסך הכל יצור וירטואלי בשבילי.

יצור שמצהיר שהוא לא מאמין באלוהים וחובש כיפה בחצי מהתמונות שלו בפייסבוק.

אני לא יודעת מה אתה מחפש בכלל. אני מקווה שבחורה. אני קצת מקווה שאותי.

ואם זה יעבוד, אפילו לא יהיה איכפת לי שאתה צעיר ממני בשנה.

כי סתיו ובא לי מישהו שיעשה לי חם בלב.

זה תמיד היה קטע שלי. לא איכפת לי אם לא יצא לי משהו מהקראש הנוכחי. העיקר שיהיה מישהו שיעסיק את המחשבות שלי.

שיגיד לי בוקר טוב, וצהריים טובים, וערב טוב, ואני אראה את זה מאוחר מידי ואחייך כמו מפגרת באמצע עוד יום מסריח בצבא.

"את כלום. אפס. כישלון." אומרת לי, מה שכנראה תתברר כתסמונת הpms המתריאה על המחזור הקרב שלי, המגיע באיחור לא אופנתי כאחרונת נערות הטראש האמריקאיות, לבוש במיני וחזייה ובידו בקבוק וויסקי חצי גמור.

כבר שבוע אני לא מצליחה לישון כמו שצריך. בין התהפכויות במיטה אני חולמת לפעמים על ריב עם החברה ההיא שאני כועסת עליה שנטשה אותי ועוד כל מיני קטעי חלומות קצרים עם מסרים מאוד מפורשים בלי מקום לטעויות. אני שונאת את המקום אליו הגעתי ועכשיו אפילו מנוחה לא מגיעה לי.

אני מסתירה את הפנים חסרות השינה שלי שראו הרבה דמעות בימים האחרונים ביותר מידי מייקאפ ויוצאת במיטב הבגדים שלי לארוחת בראנץ' עם חברת ילדות.

בראנץ' בשבת הוא הזמן היחיד שהיא עוד יכולה להקדיש לי, בין דייטים, מסיבות ונסיעות עם החברים היותר מגניבים שלה.

"הייתי שבוע שעבר ב'אינדינגב' עם כמה חברות" היא מספרת לי בקאז'ואליות. אני תוקעת מזלג במלפפון ועושה איתו ציורים ברוטב שבתחתית קערת הסלט שלי. "מגניב. מה זה אומר?"

במשך מה שנראה כמו רבע שעה, היא מתארת לי את החוויה המדהימה שבשלושה ימים ללא מקלחת, ללא שינה, עם הרבה זרים ועם הרבה מוזיקה שהיא לא שומעת אף פעם. "וגם הכרתי שם מישהו. בן 28." היא מחכה שהמבט שלי ינטוש את המלפפון ויסתכל בה באימה. אני לא מאכזבת אותה. "באמת?"

"כן, אבל שום דבר לא יצא מזה. הוא מבוגר לי מידי... והוא התפזם עליי בSMS כי הוא השתחרר בדרגת רב סרן, והוא שמע איזה בעיות עושים לי עם הקורס קצונה!"

"כן. זו סיבה טובה." אני אומרת. והמוח ישר נכנס למצב "רואה. אולי הוא לא מה שהיית רוצה- אבל תראי אותה. יוצרת לה הזדמנויות להכיר גברים. את לעולם לא תמצאי מישהו אם תמשיכי לשבת בבית ולהוריד סדרות." (כן. המוח שלי לגמרי מכחיש כל קשר שהוא חלק מהגוף שלי ופונה אליי בגוף שני.)

"גם לך כדאי ללכת לפסטיבל כזה פעם." היא מציעה בחיוך. "לא, לא נראה לי שזה יקרה." אני לוקחת את ההצעה ברצינות רבה מידי. "למה לא?" היא מתעניינת. "כי אין לי חברים שמספיק אוהבים מוזיקה בשביל זה...בכלל, אני היא זאת שצריך לגרור אותה לדברים כאלה. אני לא שומעת מוזיקה ישראלית."

"אין לך אף אחד שילך איתך לשם?" היא חוקרת. "לא." אני אומרת ומנסה להתחמק מהנושא אבל היא ממשיכה לנבור בו. אני גומעת את כוס מיץ התפוזים שלי בניסיון למצוא תשובה ברורה שתסיים את הנושא. "אין לי חברים,אוקיי?! לא מוכשרים כמו שלך, לא מוזרים, לא מצחיקים ואפילו לא סתם משעממים. כל מי שהיה לי הפנה לי עורף או שאני זרקתי אותו מסיבות שחלקן טובות וחלקן מגוכחות." אין שום סיכוי שאוכל לחשוף בפניה דבר כזה. המוח שלי בוער אבל אני יודעת שאסור לי להתפרץ עליה ככה ומשתיקה את הכעס. הכעס על עצמי כמובן.

- - -

כשאני במצב רוח טוב, אין דבר שאני יותר אוהבת מציטוטים חכמים. אם זה בודהה, אריסטו, איינשטיין או אפילו משה פרץ ברגע של ההארה. הם גורמים לי להרגיש כל כך מלאת מוטיבציה לנסות מהכל, ללמוד מטעויות, להסתכל על העולם מנקודת מבט מחוייכת ופייסנית יותר. אבל כשאני מדוכאת שום דבר מזה לא פונה אליי. הכל מרגיש כמו קשקוש של אנשים שלאחר שהצליחו; החליטו לשלוף שטויות מהמותן כדי להסביר את סוד ההצלחה המטאורית שלהם. דווקא כשאני הכי צריכה השראה שתרים אותי, שום דבר לא מצליח.

אולי זו תקופה.

השינה המפוספסת שלי נזקפת לזכות הלחץ שהתעורר בי לאחרונה. סוף השירות הצבאי. כולם, כמו נמלים, מתרוצצים להם, מחפשים להם מקומות שבהם יוכלו להגשים את החלומות שלהם. נראה כאילו לכולם יש תוכנית כתובה כבר מגיל שנתיים במה יעבדו בעתיד, ולשם כך היכן ילמדו ומה ילמדו. וחצי שנה קודם צריך לעשות פסיכומטרי, וללכת למכינה ההיא, ולטוס עם החבר'ה לדרום אמריקה שנייה לפני תחילת הסמסטר... ואני חסרת תוכנית. או חלום. או מוטיבציה.

מתכווצת מהמחשבה של מה מחכה, או לא מחכה לי לאחר השחרור. בלי כוח רצון להתחיל לחקור ולשאול ולשאוף.

כל החיים שלי השתדלתי בכל כוחי לרצות את כל מי שסביבי. למרות שההורים מעולם לא דרשו, הכרחתי את עצמי להביא הביתה ציונים של לא פחות מ90.

כשחברה הייתה קצת עצובה תמיד קפצתי לעודד אותה ועשיתי שמיניות באוויר עד שראיתי ממנה חיוך. ומאז, במקום לקצור יבול שלאחר שנה גשומה, אני מקבלת מטר של אכזבות. ההורים מאוכזבים, כן ולא לפניי, שאני לא מצליחה או לא מתאמצת מספיק למצוא מישהו. החברות ממשיכות לדפוק על הדלת שלי כשהן בצרה אבל כבר לא ממש שם כשאני צריכה מהן קצת חיבה. אני עושה מעל ומעבר בשירות בשביל מפקדת שחוץ מכמה טפיחות על השכם לא תזיז אצבע כדי לעזור לי ורק תקשה עליי לעזור לה.

כולם סביבי מרגיעים אותי שבחור יבוא לו עם הזמן. שאני צריכה מסגרת בשביל זה. שאני בחורה "כזאת". איך זה שכולם מכירים אותי חוץ ממני?

אני אף פעם לא מערבבת בלוג ושירים. זה תמיד נראה לי יותר מידי אימו. גם ככה אני מתבכיינת פה.

אבל ראיתי לפני כמה חודשים fight club. וזה גם קצת עצוב שלמדתי קולנוע ורק עכשיו נזכרתי לצפות בו.

אז מסיימת עם הפיקסיז.

somehow_out of control