טוב אז אולי הבלוג שלי זנוח יותר ממחשבות עורכי התוכן של ערוץ 22 להחליף את הריאליטי והטראש בסדרות מקור משובחות....

אבל היי. לא כולם חוזרים לבלוג שלהם אחרי שנתיים. אני לא מאמינה שאני אשכרה זוכה לסמן בקו חוצה את הרשומה "לסיים את התיכון- ועוד להמשיך את הבלוג מידי פעם".

בת 20. אבל אין מה לדאוג, עדיין פתטית. 

הלוואי והפוסט הזה יהיה פוסט סיכום. סיכום של כל האהבות הנכזבות, הכמיהה לאישור של החברה, חוסר הביטחון והשנאה העצמית.

בניגוד ל"אני" בת ה16, ה17, ה18 וה19. אני בת ה20 כבר יותר שלמה עם עצמה. אני מודעת לחסרונות שלי. אפילו אולי מגזימה בחלק. אבל אני שואפת להסתכל על החיים בפרופורציה. עדיין הופכת לsocially awkward בכל מקום בו דרושה או אפשרית אינטרקציה בין גברים לנשים בתחום הרומנטי, אבל יודעת שזה גם לא משהו שהייתי רוצה בו. כלומר אני עדיין רוצה למצוא בן זוג. אבל אני יודעת שלא אמצא אותו בבר או במסיבה כי אלה לא מקומות שאני מתחברת אליהם.

ריקוד ואלכוהול זה נהדר. גם השילוב ביניהם. אבל היום זה כבר יותר מזה. אנחנו כבר לא בעידן התמים. אם בחורה רוצה רומנטיקה היא כנראה צריכה למצוא אותה בפייסבוק. 

אני גולשת בין נושאים. טוב לדעת שהADD במקומו.

אז מה היה לנו בתקופה שבין כתיבת הפוסטים? סיום תיכון-> טירונות-> שירות כצלמת צבאית ביחידה קצת כושלת,

הגילוי הבלתי נמנע שגם בצבא את לא נפרדת מהתיכון והכל מתנהל בדיוק אותו הדבר. 

בתחום הלא-מאוד-רומנטי:

*נפילה בפח של ד' שניסה ודיי הצליח להחיות בי משהו שחשבתי שהרגתי ואז מעיכה שלו. בן של זונה.

*סמי-בליינד דייט שנגמר ברע.

*דייט עם הקראש מהיסודי (זוכר בלוג?? זוכר את זה? כן! הוא! ר'! אז זה לא אותו הדבר יותר....)

בתחום החברתי, אני דיי מסוכסכת עם כל ה"חברות". לא כל החברות. רק אלה שדאגתי לשים סביב המילה 'חברות' מרכאות בכל פעם שדיברתי עליהן בבלוג. שזה טוב?

ריב עם ג'. הידיד הזה שמפלרטט. זה עם החברה שבוגדת בו בכל פעם שהיא יכולה. זה כבר סיפור ארוך מידי.

זה בערך מביא אותנו להיום.

אז תפסת אותי בשקר בלוג יקר. אז אני עוד קצת מרירה. קצת הרבה יש יגידו. האמת היא שאני דווקא מנסה לשמור על מצב רוח מרומם ושטותניקיות כשאני יכולה (בגבולות האוקוורדנס שלי).

הבעיה הכי גדולה שלי היא עדיין אני עצמי. הפסיכולוגית המחזקת של כולם שרק מקלקלת ועוצרת את עצמה ונותנת לעצמה את העצות הכי גרועות. הסנדלר שהולך יחף. 

לחזור לכתוב בבלוג זה כמו לחבק דובי ישן. יש בזה משהו מנחם. חבר משכבר הימים. שסבל את כל הדמעות שלך ולא דרש מאומה בתמורה.

זו הרגשה מוזרה אני חייבת לציין בפעם המי-יודע-כמה. מוזר לי שהפעם האחרונה שכתבתי הייתה עוד בשלהי כיתה י"ב. כשרוב החיים שלי היו אז פצעי בגרות ואהבה נכזבת. היום זה כבר שונה. פצעי הבגרות כבר כמעט שנעלמו והלב שלי ממחכה להתאהבות חדשה כבר הרבה מאוד זמן.

somehow_something

אני באמת חלודה קצת.