כן. הזנחתי. מודה. נעבור הלאה?
מוזר לחזור לכתוב בבלוג, גם בגלל העיצוב החדש (?) של מסכי הניהול של הבלוג (שזה אחלה אם כבר מדברים) אבל באמת ששכחתי כבר את ההרגשה של לכתוב פה. מה לא השתנה בינתיים?! האמת לא הרבה... אבל אני בכיתה י"ב. באמת שזה לא נתפס. שנה האחרונה וכו'.. אבל כל התיכון פתאום עובד על כללים חדשים. כמות שינויים וקפיצות ראש למים לא מוכרים שלא יביישו אף תוכנית ריאליטי.
דבר אחד נשאר אותו הדבר. כללי ההישרדות.
כלל ההישרדות מספר אחת: תחשבו מה שבא לכם, תגידו מה שמצפים ממכם שתגידו. אני בנאדם שבד"כ לא נותן לאחרים שאין להם אחריות או סמכות גבוהה משלי להכתיב לי כיצד לנהוג ותמיד נהגתי לשמור על כך. אבל בתיכון זה חסרון עבורי, בעיקר משום שהדעות שלי נחרצות וחותכות. גם כשאני מנסה הכי שאני יכולה לפשט את הדברים ולדבר בנחמדות (אולי אפילו לזרוק חיוך), הדברים גורמים לאנשים לראות אותי כשחצנית או כסנובית.
כי..
לרדת על אנשים כי הם שונים ממך- אין.
להסביר לבן אדם במילים יפות יותר שהוא מתנהג כמו בהמה לאנשים חלשים- אאוט.
להתפאר בבגדי המעצבנים ההו-כה יקרים והחדשים שלך- אין.
לכתוב "אין"/"אאוט"- אאוט.
אז תנו לי להבין את זה נכון. רכילות, שנאת חינם, התנהגות מבזה ולקקנות צבועה הם מה שמפרידים בין גיהנום נסבל לגיהנום בלתי נסבל בשנה האחרונה ללימודים שלי בתיכון? האם התיכון הוא באמת סוג של ג'ונגל? האם באמת צריך לבחור בין להיות טורף או נטרף? "לאכול או שיאכלו אותך"?
כמו שאמר ניוטון לאחר שנכשל באחת מניסיונותיו "שיואו. איזה באסה."
somehow_alive
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
somehow_me