לילות לבנים

בכל יום יחסי אהבה שינאה עם האור.

בבוקר רסיסי השמש חודרים מבעד לתריסים. כמו סכינים קטנות דוקרות את גופה העירום במיליוני צבעים קטנים שמישהו אמר לה פעם שהם בנויים מצבעי הקשת. לפעמים שתי פיות קטנות מכסות על הפתחים, במשק כנפיים עדין שרק הפרפרים שומעים, גם מטעמי צניעות וגם כדי לדאוג שלא תקום באמצע החלום המתוק.

בשקיעה, מתנה אהבים עם השמש. מתענגת על הכתום, אדום, סגול הרך שמחליף מיליון גוונים אבל לעולם אי אפשר לתפוס בדיוק את השנייה שהם מתחלפים. למרות שכל יום מחדש היא מנסה.

בחושך היא כמהה אל האור. אולי כמו האלים תבנה לעצמה כנפיים משעווה, רק מסיבתיים עם מנורות מהבהבות, ונצנצים ותנסה להגיע לשמש, בלי שיימס הכל. אבל שמיכת הלילה עוטפת ברכות...נשיקת לילה טוב מהתת מודע מזרימה שוב חלומות.

מחכה היא לבוקר, יודעת שאז תרגיש שוב את הסכין. וחלומותיה כמו טל של בוקר נקווים בדמותה, על מיטה. ערומה.

אני רוקדת

לי לה לו לו לו!!! מאד התגעגעתי. אני לא יודעת אם אשוב לכתוב, אבל זה משהו שרציתי כבר מזמן להוציא החוצה.

לצערי השכמתי קום מטעמי עבודה ונסיעה רחוקה. אז לכל העטופים בשמיכת הלילה - שינה עריבה.