לילות לבנים

לאלונה דניאל יש רסטות חמודות בשיער. סביב לשיערה, קשור לו בגאון סרט ורוד. לרגליה זוג נעליים ורודות גם כן, מעט תפוחות. שריג מעל חולצה מעל טייץ. הלוק שלה בוהמי, ומבטה חרוש קמטים. אני מביטה בה ובראש מתנגן לי "משחקים במחבואים, נהנים מהחיים, אמא לא מחפשת. אותנו...לה לה לה". אני מתבוננת בה באריכות. כל כך צבעונית, כל כך יפה.

היא כבר לא צעירה אלונה, אבל גם פניה המשורטטות וחרושות הקמטים משדרות יופי. היא שקטה. מבטה ישר קדימה. כמו המבט שלי. מסביבנו המולה אופיינית לתור במשרד הפנים. איש אחד,דומה לשימי תבורי עם גורמט נוצץ החל לצעוק. צעקותיו נשמעות ומהדהדות בכל האולם. ובכל העולם. אני מתבוננת בבחור בלונדיני,בטח תייר,הנראה אדיש בצורה מעוררת חוסר אדישות. אני מתביישת שהוא רואה ושומע כמוני. לא נעים לי שיש אנשים כאלה במדינה שלי. המאבטח מגיע. מהצעקות עולה סתם ויכוח על הידחפות בתור. אבל ויכוח שלא נגמר גם כשהוא נגמר, כי אותו צעקן ממשיך לרטון ולגנוח גם כשהוא חוזר למקומו ובידיו פתק חדש לתור. "תסתום ת'פה שלך"צועקים לו מהקהל.

סמול טוק עם אנשים, ככה להעביר את הזמן. חוזרת לשוחח שוב עם המאבטח החמוד והפלרטטן שבדק אותי בכניסה וחשד שהמייק אפ שלי הוא גז מדמיע. הדקות נוקפות,שעה וחצי חולפות. והנה ספירה לאחור. בידי אוחזת פתק מקומט 435. ניגשת לעמדה סוף סוף, מהר לפני שיתחלף המספר. מתישבת, מגישה תעודת זהות,כסף וחיוך שבינתיים מוגש חינם. "דרכון בבקשה",דורשת הפקידה הממורמרת. 'דר איט גואס' החיוך נמחק.."אהאה.." מגמגמת. הבירור המקדים שעשיתי באתר האינטרנט הראה שלא צריך גם דרכון לשינוי שם.אבל חדוה, שימחה או איך שלא קוראים לה, לא השתכנעה.

וכך עברו להן כמה שעות של ישיבה על כסא מתכת, באוירה מתוחה של בירוקרטיה ואפס מטרות שהושגו.

יצאתי וזמזמתי "תן עוד קוביית סוכר, למשחק יש טעם מר, אמא לא מחפשת אותנו".