לילות לבנים

הדרך לירושלים יפייפיה. אני יושבת באוטו הקטן שלי, משקפי שמש, מוזיקה, מזגן מפנק, מורחת ברמזור אדום ליפגלוס ומרגישה מלכת העולם. הדרך חולפת לי כמו הפריימים שאנחנו מנתחים בשבועות האחרונים באוניברסיטה בקורס קולנוע. בעליות הקטנצ'יקית שלי בקושי סוחבת...מגיעה ל60 קמ"ש. אני לוחצת פול גז,מודעת לחלוטין להשלכות ההרסניות שיהיו לי מתישהו במוסך ומגרדת את ה80 קמ"ש. הג'יפיאס מבשר לי שאני צריכה להיצמד פעם ימינה פעם שמאלה. בחזור התחיל הבלאגן. מסתבר שאני הבחורה היחידה שיכולה ללכת לאיבוד גם כשיש לה ג'יפיאס מאבא.

משום מה הוא לא עבד לרגע, המשכתי ישר במקום לפנות כי זכרתי שהיה כתוב מתישהו תל אביב ישר ו...אהלן ווסהלן ברוכים הבאים לכפר ערבי. שלטים בערבית מכל עבר סוגרים עליי. ילדים מקיפים לי את האוטו. מנסים לחסום לי את הדרך בכוונה וזורקים עליי דברים. נשים ברעלה מהלכות במרכז הכביש, מסתכלות עליי כמו שיאסר ערפאת ודאי הסתכל ביומו האחרון על הרופא היהודי בבבית החולים בפריז. ברקע מתנגנים להם שירי מצעד הפזמונים הפלשתיני.

מחשבה אחת בראש- אמאלההההה! איפה את??

מחשבה נוספת- מה עם כל הדברים שרציתי להספיק? סיני תאילנד סן פרנסיסקו הקאריביים שבדיה הוואי ובכלל לטייל מסביב לעולם גלישה גור כלבים לצבוע לבלונד להקליט שיר לרקוד בלט לסיים ת'פאקינג תואר להתנדב לגריןפיס ולטוס לאוסטרליה לצבוע כלבי ים בשחור כדי שלא יצודו אותם בשביל הפרווה שלהם לתקן את הרדיו ברכב לצלול עם דולפינים להשיט יאכטה לנסות קוק ללמוד ספרדית להשתתף בסרט ולא רק בקליפ מעפאן לקבל מאביב את השלט לחנייה של בית וואלה כי גם ככה הוא טס לשנה לארצות הברית טיול ג'יפים שווה לראות את הזריחה משק שינה בים אחרי לילה רומנטי בטירוף קעקוע נזם באף להגיש חדשות ערוץ 2 או 10 להכין רשימה של הבחורים ששכבתי איתם בחיי כי זה משהו שתמיד עושים בסרטי בנות להציל חיים אולי את של עצמי

ואז,אבוי. הנורא מכל מתרחש - למכשיר המנווט שלי,להלן ג'י-פי-מיי-אסס אין קליטה. או או. לצאת מפה זה בעיה רצינית, ומכל כיוון יש משהו שנראה כמו גדר ההפרדה. למה המכשיר שבק חיים, לעזאזל? בטח קנונייה של המוסד לגרום לערבים ללכת לאיבוד. 'אינטואיציה נשית אני סומכת עליך' אני ממלמלת לעצמי ומנסה להיזכר בתפילות כלשהן, קצת יותר מגוונות מ'שמע ישראל'. אחרי הכל, אם כבר אלוהים מקשיב אז לפחות שלא יהיה לו משעמם.

במציאות זה ממש לא היה ככה...עעעה!

כבר כמה ימים שזה רשמי. ידיד שלי ואני קפצנו על האופנוע שלו למשרד הפנים. אחח..כמה התגעגעתי לרכיבה על אופנוע. הוא חתם אבטלה וחיכיתי לו בערך שתי שניות. אחר כך הוא חיכה איתי שעה בשביל המטרה שפוספסה בפעם שעברה- לשנות לי את השם. הפעם הבאתי כל מה שצריך תעודת זהות ודרכון ישראלי (באירופאי לא צריך לשנות מסתבר). ואפילו יצאה לי תמונה מעולה, שלא צריך להתבאס ממנה ומאחוריה יש סיפור משעשע שאין לי כוח לספר אבל רק נגיד שיש פיצוצייה בתל אביב שמצלמת תמונות פספורט והתמונה שלי עושה להם פרסומת כרגע. אמא שלי אומרת שמאז ששיניתי את השם לפני למעלה מחצי שנה השתניתי גם במראה החיצוני. "את מאד יפית", אומרת המשוחדת שהולידה אותי, כשהיא מתבוננת בתמונה מלפני שנה וחצי לעומת הנוכחית ומוסיפה "זה כאילו מדובר בשני אנשים שונים". אז נכון אמא, נורמה מתה. מעכשיו-נעים מאד,יהלי.

מחר מצפה לי אחד הימים הקשים בחיי. הכרעת דין שלה אני מחכה המון זמן. בגלל זה אני לא נרדמת.

אני מתפללת שיהיה לי את הכוח להתמודד עם כל החלטה שלא תהיה.

אני יודעת שהאמת איתי. בימים כאלה אני מביטה בראי ומחבקת את עצמי.

עריכה: הבוקר הגעתי לשם וגיליתי שזה נדחה ל-16 לחודש...

עריכה נוספת: זה שוב נדחה ל-20