לילות לבנים

קלישאה - לפעמים תמונה שווה אלף מילים. אבל גם קלישאות נכונות לפעמים.

כך נראה היום שלי אתמול. אז צילמתי פריים אחד ממנו. ניסיתי לתפוס את החסקה בתמונה, אבל היא ברחה לי. הים היה צלול, בריזה נעימה שיחקה לי בשיער. בצאתי מהים, שאריות של מים התייבשו לי על הגוף, טעמן מלוח. בגד הים נשאר רטוב, וחלק מהחול נדבק אליי יוצר לי צורות מעניינות על הרגל.

"איזה ים מדהים" אחד אמר כשישבנו על החוף. "ים?", שאלתי. הם צחקו כשאמרתי שמרוב צרפתים לא רואים את הים. אבל הם באמת הסתירו לי.

אותו אחד סיפר שהוא שונא צרפתים, כי בתור ברמן הם משאירים לו את הטיפים הכי גרועים ומתקמצנים. הוא קורא להם "צרפו-קאים", שילוב של צרפתים-מרוקאים.

"הם אוהבים מנגו יותר מאת מגדל אייפל",הוא קבע ורטן: "אבל אז, כשמציעים להם לבחור בין מיץ מנגו בפחית, או שייק מנגו ב20 שקל,הם תמיד אומרים לי (יש לקרוא במבטא צרפתי) - 'תביא את זה שעולה עשרה שקלים'".

אחר כך, אחרי הרביצה בחוף גורדון ובדרך לאכול משהו, כולם העלו זכרונות מחופים קסומים אחרים...מתאילנד שלהם. לכל אחד, מסתבר, יש סיפור מצחיק על איך חייו ניצלו בתאילנד או איך הציל חיי אחרים. (דווקא הסיפור הכי מצחיק אירע לאחד מהם בכלל באמסטרדם עם עוגיית פטריות שנאכלה במסווה של עוגיית חשיש רגילה וגרמה לפאניקה).

בטיילת הסתכלנו על תפרחתם הגאה של שלושה עצי דקל צמודים. הגענו לבית קפה עם נוף לים ולדקלים ושם חילקו לנו שמיכות. "תדמייני את הערסל...שייק בננה...באקט" אני אוהבת שעושים לי דימיון מודרך.

אולי זה בגלל שעישנתי, ואולי כי ממש רציתי, אבל כשהסתכלתי לשמיים לכיוון העצים ולא ראיתי יותר צרפתים, לרגע, אבל ממש לרגע קטן, הרגשתי שאני בחו"ל.

רגעים קטנים של אושר...