לילות לבנים

היום שוב התעוררתי בלילה. מזיעה.

החלום, הסיוט שוב חזר על עצמו. והרבה זמן לא חלמתי את החלום. אבל זה חזר והתעוררתי שוב עם דמעות. זה מטריד אותי מאד.

אני והתינוק משחקים. הוא דומה לי מאד, רק קטן לבן, לחיים ורודות ופה אדום ומחייך. יש לו מעט מאד שיער, פלומתי והוא צוחק איתי ואוהב אותי. יש לו עיניים סקרניות, אוהבות מלאות חיים.

ואז,

פתאום הכל נהיה חשוך. הוא נשאב מהידיים שלי על ידי רוח מאד חזקה, כמו הסופות האלה שמשתוללות בימים האחרונים בחוץ. אני רודפת אחריו היסטרית. הוא בוכה, לא מבין ואני אחריו רצה וצועקת. מהגובה הגבוה אליו נשאב הוא צולל בניגוד לרצונו לתוך ים מעין מעיין חשוך, עמוק אינסופי. המים חשוכים וקפואים. אני רואה בועות במים במקום שנשאב אליו ובלי לחשוב קופצת פנימה אחריו להציל אותו את האהבה הטהורה הזאת. המים עכורים מדי. בלי אוויר אני צוללת, אבל הכל שקט רגוע מתחת למים. כמו בצלילה עם בלונים - אני רק שומעת את דפיקות הלב שלי, חזקות ומהירות מאד, נשימות ונשיפות. המים נהיים יותר קפואים. הנשימה לא סדירה. אני מסוחררת. אבל ממשיכה לצלול לגמרי. מסתכלת לכל הכיוונים. מבט מעליי מגלה שחשוך מרוב עומק. מסביבי דממת מוות. והתינוק איננו.

אני מתחילה לבכות מתחת למים, לא מאמינה שזה קורה ומוכנה לצלול ולא לחזור יותר לעולמים יחד איתו. הדמעות שזולגות לי על הלחי מתחת למים מתמזגות עם מי הים הנוראי הזה.

ואז אני מתעוררת, ממלמלת לעצמי ועם דמעות. לא בים, כי אם במיטה. יהלי.

עריכה: והדמעות ממשיכות...אני פוחדת לחזור לישון כדי שהחלום לא ישוב

עריכה 2: יום חדש. 5 בבוקר ושוב קמתי. זוועה