לילות לבנים

הימים היו עמוסים בדברים טובים,טובים מדי...יש לי חיוך ענקי על הפנים ורק עכשיו מתפנה קצת לכתוב.

ההופעה של דפש מוד היתה כיפית אבל גם מאכזבת. הכרטיס המקורי שקניתי היה מחורבן, ביציע הגבוה,גבוה שורה שנייה מהסוף. יותר מבאס מזה היה לגלות שחצי מרחבת הדשא היתה ריקה ואני לא שם מתבוננת בקמטים של דייב ובעכוזו המעכס. אז בתשע ודקה, כשדפש עשו את התו הראשון, גררתי את לולה ואחותי למטה למקום טוב. אין מצב שאני רואה הופעה במשקפת. לא לזה פיללתי. ירדנו בריצה ונכנסנו בלי שהשומר שם לב ל"תא הכסף" איפה שכל צמידי הוי.איי.פי. ראינו את ההופעה מהמקום הכי טוב ביציע, ועדיין רציתי דשא.

לגבי השואו עצמו - זה הרגיש כמו להקה שבאה לסמן 'וי' וללכת. ובאמת למחרת בעיתון עם הכותרת המגוחכת 'דפש מות', הובן הכל, אבא שלו מת ואיתו האנרגיות החיוביות. ועכשיו,לפי דיווחי העיתונים, גם הקיבה של גהאן עושה לו שמות עם החומוס והפלאפל של אבו-גוש ושוב יאשימו את היהודים בצרות העולם, בלי לדעת שאת החומוס הכין בכלל ערבי.

we will rock me

בעוד כמה שעות אני יוצאת לאילת עם חברים. לא הצעתי לו לבוא איתי. זה לא מתאים עדיין.

בכלל בהקשר של בחורים, הגעתי לכמה מסקנות לגבי עצמי:

קודם כל, אין לי מושג מה אני רוצה או מחפשת. אין לי רשימת מכולת של העדפות או תכונות אופי. אין לי העדפה לבלונדיני או ברונטי, לא אכפת לי גבוה או נמוך, ובטח שלא מעניין אותי במה הוא עובד וכמה כסף הוא עושה. יותר חשוב לי שיאהב את מה שהוא עושה ויקרין את זה החוצה. אני מחפשת דבר אחד עבורי- שיהיה לי כיף וטוב.

וכך, באופן הזוי, הבחור הנוכחי שאני מתרועעת איתו הוא עורך דין (בעוד 3 חודשים מסיים סטאז') מצודד מראה, שהוא גם הסולן וגיטרת ליווי בלהקת רוק-גראנג' שבינתיים לא אחשוף את שמה. אין שילוב יותר מוזר מזה לבחור, רגליים על הקרקע מצד אחד עם קריירה בטוחה ומאידך, מבט מזוגג לשמיים עם הופעות בכל הארץ ובחו"ל, אבל זה עובד. קצת מאוהב בעצמו, אבל זה חינני. סך הכל גם אני נרקיסיסטית לא קטנה.

מוזר לי לחזור לדבר על מוזיקה ולהקות נון סטופ,למרות שאני מתה על מוזיקה וקצת הזנחתי את האהבה הזו בשנה האחרונה. עוד משהו-זה נראה לי טיפשי בגיל 28 להרגיש סוג של גרופי של להקה או מעריצה של סולן. אולי בגיל 16 זה היה מלהיב אותי יותר בתקופת 'זמן אמיתי' ויחצנות המסיבות. מצד שני אני מגלה שחיים של רוקרים מעניינים...כן,כמו בסרטים, הרבה קלישאות נכונות. הוא גם דומה לג'ים מוריסון..נקווה שבניגוד אליו הוא לא ימצא את מותו באמבטיה בפריז בגיל 30. חחח

טוב די לדבר. הוא כל הזמן מדבר על שיווק אגרסיבי אז הנה -'מר רוקר',הנך משווק בבלוג שלי:

מקווה שלא יכעס/יגלה על האאוטינג... :-) אולי אוריד את התמונה שלא יגלה שיש לי בלוג בטעות

לסיום שאלה: מדוע כל הגברים בחיי, דייטים, אקסים, ידידים ואחרים, חשים צורך עז להקניט אותי ולגרום לי ללכת איתם מכות? מה אני נראית יצור שדורש כאפה? או שמא אני יצור שהם רוצים שינסה להרביץ להם כי זה מגוחך כשאני לא מצליחה? בכל מקרה-אני יצור מסתבר.

בברכת אילת שמחה וסופ"ש מהפנט