לילות לבנים

פעם מישהו כתב משהו בסגנון - כשהבלוגסיפרה והאטמוספירה נפגשים, עלול להיווצר בלאגאן. אני רוצה לשכלל את התובנות האלה על סמך הטיול שלי באילת - כששני עולמות שונים נפגשים - אנשים כמוני ופריחות, אין ספק זה ייגמר בפיצוץ.

נתחיל בווידוי - מעולם לא היתה לי חברה פרחה, אני לא מסתדרת עם הדיבור המפגר ("שיואו, אני נפטרת!!!"), עם המניירות (הדבקת ציפורניים ובקצה יהלומים), תוספות שיער מלאכותיות ומראה של דראג בכללי עם דיבור של רס"ר עילג בספציפי. דוחה.

ובכל זאת, פגשתי מישהי לפני כמה חודשים שיש לה סיפור חיים מעניין, היא בגילי, אמא לשני ילדים ובחורה אוהבת מסיבות וחיים שנוצר דיבור ביננו. היא התאהבה בי מייד כ"אשכנזייה מחמד" שלה, וזרמתי עם זה. היא הציעה לבוא לאילת יחד איתי, עם אחותי, עם אחותה, ושני גברברים מסוקסים. נסענו לשם באוטו רק הבנות בלי הבנים שחיכו שם וכבר כשאספנו אותן ב6 בבוקר נאמר המשפט בצחוק, שהתגלה בהמשך כל כך נכון (יש לקרוא עם מבטא של פריחה כבדה) "האחיות ***** תתכוננו להלם תרבות!!!!!!!". וגם "שיואו את חייבת לשים את השיר הזה של עופר ניסים....אני ניפטרתתתתתתתת!!! אהאהאהאהאה". אז לצערי היא לא באמת נפטרה, ונוצר קרב מוזיקלי בין האוסף המדהים ש"מר רוקר" הכין לי, לבין הניסיון שלהן להשתלט על הטייפ הבתול מזרחית שלי באוטו. בסוף הן נרדמו עם אוזניות ומוזיקה משלהן והנסיעה עברה חלק. מדי פעם הם צווחו בהפתעה ונשמעו כמו צ'יוואווה מיוסרת ופצועה שמייחלת לזריקת הרדמה.

כשהגענו לאילת, התפצלו כוחותינו. אני ואחותי פגשנו אנשים מגניבים, קפצנו להגיד שלום במצעד הגאווה (יש לי סוכריית מציצה צבעונית בצורת בולבול), פיזזנו במאנקיז עד מצב חמרמורת מתקדמת והשתזפנו טופלס בחופים מבודדים (ותודה ל'אבי קייאקים' על הטיפים). גם שטנו בקייאקים שקופים לעומק הים האדום ושנירקלנו, שזה תחביב שהולך ומסתבר כאהבת חיי. לצערי, לא יכולנו לחתוך הפעם לסיני, כי בגלל השירות הצבאי של אחותי אסור לה לבקר במדינות ערב 7 שנים. בעוד חודש, משהו כזה, אני יורדת לסיני עם החברה הגרמניה-אוסטרלית שלי שבארץ 3 חודשים. נקווה שהמחבלים יחוסו עלינו.

ליד אתר הצלילה חזינו בתאונת אופנוע מחרידה. מכונית עשתה פרסה במקום שאסור, והאופנוען המסכן נמרח על האספלט הרותח, לא לפני שהוא ביצע כמה סלטות באוויר. ברגעים כאלה, גם אם הוא חי ובסדר, אוטומטית יורדות לי דמעות. כשהאמבולנס התקרב, הלב שלי החסיר פעימה ועוד דימעה זלגה. לפעמים אני מרגישה כל כך רכרוכית. או אימהית. בא לי לרוץ ולחבק...אני מרגישה חוסר אונים משווע שאין לי ידע שיכול להציל חיים. הדבר היחיד שאני יכולה זה להיות נערת מים ולהתפלל שהוא יצא מזה.

בדרך חזור מאילת לתל-אביב, הפרחולות כבר חזרו עם חבורת הערסים הביתה. נעלבו שבאילת בחרנו לעשות מה שבא לנו ולא להיגרר למועדון הבלאנקו, למשל. הן אפילו לא טרחו להגיד שעזבו את העיר כך שיצא שחיכינו להן סתם כדי שיחזרו איתנו (הן לא היו זמינות). אני יודעת שאני לא אמורה, אבל בכל זאת, זה השאיר טעם מר. שני לבבות טובים, שתי ילידות אותה מדינה, שני בני אדם שעל פניו היו צריכים להיות דומים, מתגלים ככל כך שונים. כנראה שאני צריכה להישאר עם הטייפקאסט הרגיל של בחורות מגניבות, מצחיקות, אוהבות מוזיקה נורמלית וסמי פריקיות כמוני.