לילות לבנים
בחורה - אישה - נערה שכותבת על מחשבות, תהיות, על גברים, על נשים, על יחסים. על שמח ועצוב. על שחור, על לבן.
בעיקר על מה שקורה לה בלילה לבן. |
| 7/2009
ולפעמים החגיגה נגמרת?
יושבים חבורה של אנשים. כולם יפים, נקיים, מחוייכים ומטופחים. לאחת יש שיער תלתלים, אדום כמו רעמה אדומה. אחרת חמודה וקטנה כמו בובה. הוא יושב עם גיטרה חשמלית וכולם שרים ביחד כשהוא מתחיל לנגן. לידו יושב המדריך במכון כושר, גבוה, שרירי, מפוסל. ולצידו ה"ילד הטוב" זה שהיה רוכב על טרקטורונים (יאגי) בצבא במה שנראה לי כמו המקצוע הכי שווה במסגרת צה"לית. לידי יושבת החברה המתוקה, זו שהתקרבנו מאד לאחרונה.
על השולחן חטיפים, במבות, שוקולדים, משקאות אלכוהוליים -וויסקי, וודקה, יין אדום, יין לבן, פיג'. שתי המאפרות מלאות גם בשאריות של עישונים וגם בקליפות בוטנים. ואני חשבתי שבוטנים זה בכלל מאכל של קרקסים.
השעות נוקפות, זו עם השיער האדום כבר מקשקשת שטויות. בעלה לא באיזור אז היא מרשה לעצמה להימרח על כל הבנים ולספר על האלרגיה שיש לה מטבעת הנישואין, שכעת כרוכה על צווארה בשרשרת. היא מתלהבת מהחולצה של סטודנט למשפטים שבו רואים זוג מאוהב, כעבור שלש שנים היא יותר שמנה ובהיריון, וכעבור תשע שני הם כבר בלי ידיים ועם ילדים. טוב ככה זה כשאת רוסיה צעירה בגיל העשרים שיוצאת עם בעלך מגיל 16, כנראה. צוחקים עליה הרבה בשל כך, במיוחד לאור היותה מלכת סאדו לעיתים.
משחקים במשחקי חברה שונים, של סטלנים. הרבה עשן. הרבה אלכוהול.
הרבה וויסקי ג'וני רד, שהפך לאחרונה למשקה האלכוהולי המועדף עליי. ככה שותה אותו נקי בלי קרח ובלי רגשות אשם. כמוני.
ואז בנקודה מסוימת, אנחנו מבינים שאוטוטו מקפלים הכל. דורה מסתכלת עליי בעצב ואומרת "איזה עצוב". אני שואלת אותה-"מה עצוב?". והיא אומרת "המסיבה גוססת. אנחנו עדים לגסיסה של המסיבה".
ופתאום באמת נהיה עצוב. ואז גם שקיות הזבל הגיעו וכל שאריות הטוב הזה נשפכו לשקית, עם מיץ, שהפכה בהמשך לסחלה.
ולאט לאט השולחן נראה שוב ערום, למעט כמה כתמי יין על המפה הלבנה החגיגית. ואנשים מתרוממים משינה של שיכורים על ספה לקפה שחור. ושיקשוקי מפתחות מכל כיוון משמיעים צליל של סיום.
ואז כשהדלת נסגרת ויש עוד כמה פירורים מתים על השטיח, מסתררת דממה. קו לבן של מסיבה ז"ל.
שאריות השמחה
חיפושי דירה
לאחר שהבנתי לשנמאס לי מתל-אביב והפוזה, והרווקים המכוערים הפתאטיים השורצים בה, החלטתי שאני לא חוזרת לשם. שבע שנים הספיקו לי מהעיר הזאת, שכיף לי לבקר בה ולצאת לשתות לפעמים, אבל היא כבר לא שלי. לא העיר שלי.
ביקרתי חברה מהעבודה במכמורת, היא גרה בדירת שנים וחצי חדרים סמוך לים עם בן זוגה. איכות חיים ונוף לבית של נועם טור כל בוקר, מה רע?
בימים נכנסת הבריזה הביתה ומלטפת ראשים. בלילות החיות מסתובבות מאושרות בתחושה של חופש. שכר הדירה הוא 2,200 שקל כולל חשבונות חשמל ומים. בהחלט סכום סביר. נכון, זה קצת רחוק, אבל שם יהיה לי שקט. שם אוכל להיות עם החתולה שלי בשימחה, שזופה מימי ים ועם אושר בלב.
אז היא עם יד על הדופק. ברגע שמתפנה משהו סביר, הייתי פה. לא עוד ילדה תל אביבית. לא עוד להכיר את כל הקיצורים, מכל הרחובות. לא עוד לחפש חנייה בסיבובים מיליון שעות. לא עוד להתבונן לרווקות עם מבט ,"פאפי אייז" נואש בעיניים. זו עיר של עצב. זו עיר שמסמלת את אובדן התמימות. וכמה חודשים אצל הורי החזירו לי בחזרה תמימות שלא בא לי לאבד שוב.
מה שכן, תמיד יהיו הזכרונות, גם הטובים משם.
או כמו שאמרה לפניי גברת וולך
אדם צובר זכרונות כמו נמלים
בחדשי הקיץ.
בחדשי הקיץ כמו חגב
בעת הקיץ - ויש שאדם שר.
ובחורף הנמלים מתכנסות
מתנועעות ברכושן ומכלות לאט
את הרכוש ואת החורף מכלות
לאט, לאט.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נורמה ולא ג'ין